המערער הגיש ערעור על החלטת המשיב, שהוא הנאמן בהסדר נושים של החברה (בהתאמה, "
הנאמן" ו"
החברה"), מיום 25.3.12 שבה דחה הנאמן את תביעת החוב שהגיש המערער, הן בשל איחור בהגשתה והן לגופו של עניין ("
ההחלטה"). בערעור נכללה גם בקשת המערער למתן הוראות שלפיהן חוב החברה אינו בר תביעה בפשיטת רגל, ולחלופין כי ניתן להמשיך בהליכים שבהם פתח המערער בתיק ס"ע 52154-08-10 בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ("
תביעת המערער").
עיינתי בטענות הצדדים והחלטתי לקבל את הערעור בחלקו ובתוך כך גם להורות לנאמן לשקול אם לשחרר לידיו של המערער את הסכומים שנצברו לזכותו בכלל חברה לביטוח בע"מ ("
חברת הביטוח"), ואם יחליט שלא לעשות כן כי אז יותר למערער להמשיך בתביעתו בבית הדין לעבודה, כשזו מוגבלת לשאלה אם הנסיבות שבהן הסתיימה עבודתו מזכות אותו בפיצויי פיטורים.
המערער היה בשעתו עובד של החברה, וסוגיית נסיבות סיום עבודתו והזכויות הכרוכות בכך, ככל שיש לו כאלה, היו הנושא של תביעת המערער שבגדרה הוא טען שהוא זכאי לפיצויי פיטורים ולתשלומים בגין הודעה מוקדמת, ליתרת שכר עבודה ולפדיון חופשה שנתית בסכום כולל של 70,932 ש"ח, נכון ליום 30.8.10. החברה התגוננה בפני תביעת המערער אולם לימים, כאשר ניתן צו הקפאת כל ההליכים נגדה (החלטה מיום 30.3.11 בתיק פר"ק 36489-03-11), עוכבו ההליכים על פי החלטה מיום 31.3.11 שניתנה על ידי כבוד הרשם א' הראל בבית הדין לעבודה.
במהלך תקופת ההקפאה פרסם הנאמן ביום 18.4.11 הודעה לנושים והזמין אותם להגיש את תביעות החוב (נספח ז' לתשובת הנאמן).
ביום 22.1.12 אושר הסדר הנושים של החברה ויומיים לאחר מכן, ביום 24.1.12, הגיש המערער את תביעת החוב לנאמן (נספח א' לתשובת הנאמן). בהחלטתו מיום 25.3.12 דחה הנאמן את התביעה בנימוק שהיא הוגשה לאחר שהסדר הנושים כבר אושר, והוא הוסיף כי גם לגופה של תביעת החוב לא ניתן לקבלה (נספח א-1 לתשובת הנאמן).
בערעור שבפניי מעלה המערער שורה של טענות הנוגעות להתנהלות הנאמן ולהפרות של חובות שונות מצידו בכל הנוגע לטיפול בתביעת החוב של המערער, שעיקרם הוא שמעת שהוגשה תביעתו בבית הדין לעבודה ידע על כך הנאמן, והייתה עליו חובה לתת את הדעת לכך שהמערער תובע את אשר הוא תובע מן החברה ולהביא את תביעתו בחשבון כאשר נערך והוגש לאישור הסדר הנושים. בקשר לכך טוען המערער כי עוד בתאריך 11.8.11 נשלח אל הנאמן מכתב דרישה בעניין תביעותיו של המערער (נספח ו' לכתב הערעור), ולא זו בלבד שהוא לא השיב לו, אלא שכאמור, הוא אף התעלם ממנו בעת עריכת הסדר הנושים.
המערער טוען עוד (בסעיף 10 של כתב הערעור) כי ביום 24.1.12, עם חזרתה של באת כוחו מחופשה ממושכת, התברר לה שבינתיים אושר הסדר הנושים.
המערער פנה לנאמן וזה, כאמור, החליט ביום 25.3.12 לדחות את תביעתו. בא כוחו של הנאמן הודיע על כך לבא כוח המערער (נספח א'1 לכתב הערעור) וההודעה הומצאה למערער ביום 28.3.12 (נספח ב'1 לתשובת הנאמן), וביום 3.6.12 פנה המערער לנאמן (נספח ג' לתשובת הנאמן) וטען, בין השאר, כי החלטת הנאמן נמסרה באמצעות בא כוחו ולכן אין לראות את מכתבו של בא כוח הנאמן כהחלטה של הנאמן עצמו, החייב להכריע באופן אישי בתביעות המוגשות לו. למכתב זה השיב הנאמן ביום 10.6.12 (נספח ג-1 לתשובת הנאמן) וציין כי מכתב בא כוחו מיום 25.3.12 הוא החלטה לכל עניין ודבר, כי מכתב באי כוח המערער מיום 11.8.11 אינו מהווה תביעת חוב, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של עשרה חודשים ואינה מנומקת כנדרש, ולכן הוא שב ודחה את בקשת המערער להאריך את המועד להגשת תביעת חוב. בקשר לכך טוען הנאמן שלא זו בלבד שתביעת החוב הוגשה באיחור, אלא שגם את המועד להגשת הערעור החמיץ המערער.
סיכום הביניים הוא, אפוא, שענייננו הוא באיחור כפול מצדו של המערער בנקיטת פעולות להגנה על זכויותיו: הוא איחר את המועד להגיש לנאמן את תביעת החוב, ולכאורה הוא אף איחר להגיש את הערעור כנגד החלטתו של הנאמן.
ענייננו מצריך התייחסות להוראות תקנה 21 לתקנות החברות [בקשה לפשרה או להסדר] תשס"ב-2002 ("
תקנות ההסדר") ולתקנה 53 לתקנות החברות [פירוק] תשמ"ז-1987 ("
תקנות הפירוק"). תקנה 21(ב) לתקנות ההסדר עוסקת במקרה שבו איחר נושה בהגשת תביעת החוב והיא קובעת כי: "
בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שירשמו, להאריך את המועד להגשת תביעות, אם שוכנע כי הנושה או בעל המניות לא היו יכולים להגיש את תביעתם במועד שנקבע". תקנה 53 לתקנות הפירוק קובעת כי: "
על זכויותיהם של נושים, על תביעות חובות ועל חלוקת דיבידנדים בפירוק חברה יחולו הוראות פרק ד' לתקנות פשיטת הרגל, ככל שאינן סותרות תקנות אלה ובשינויים המחויבים;...". תקנה 2 לתקנות הפירוק קובעת כי: "
הוראות תקנות סדר הדין יחולו על הליכי פירוק במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה ובשינויים המחויבים לפי העניין", ותקנה 1 לתקנות הפירוק קובעת כי המונח "תקנות סדר הדין" משמעו תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 ("
תקנות סדר הדין") ו"תקנות פשיטת הרגל" משמען תקנות פשיטת הרגל תשמ"ה-1985 ("
תקנות פשט"ר").
בסוגיית האיחור בעשיית דבר שבסדר הדין כרוכה, בין השאר, השאלה מהי תכלית קביעת המועד ומהם השיקולים הקשורים באפשרות הארכת המועד, וממילא גם במחילה על האיחור. השיקולים הכרוכים בהקפדה על מועדים שנקבעו בחיקוק הם יעילות הדיון מצד אחד ומן הצד האחר סופיות וודאות והאפשרות של בעלי הדין להסתמך עליו (בש"א 1461/12
אלי בן דוד נ' משה נחמיאס (טרם פורסם, 20.2.12)).
על רקע זה ניתן לקבוע שלכאורה, איחורו של המערער להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע בהודעת הנאמן לנושים אינו אמור לעורר קושי מיוחד. הטעם לדבר הוא שעניינה של הוראת סעיף 21(ב) לתקנות ההסדר הוא במנגנוני כינוס אסיפות נושים והצבעות בהם. הגשת תביעות חוב מאפשרת לבעל התפקיד לדעת מי הם הנושים שהגישו תביעות חוב וכיצד לכלכל את צעדיו בנוגע לכינוס אסיפות ולהחלטה בדבר הרוב הנדרש בהן לצורך השגת הסדר נושים. מטעם זה נקבע בתקנה 24(ב) לתקנות ההסדר כי גם תביעה בשל חוב מותנה או בלתי קצוב היא תביעת חוב, ועל בעל התפקיד לחוות דעתו בשאלת קיומו של התנאי או שוויו של החוב, והכול לצורך קביעת זכותו של הנושה להשתתף באסיפות. משום כך, עצם העובדה שהמערער לא הגיש לנאמן את תביעת החוב במועד שנקבע הביאה לכך שלא ניתנה למערער הזכות להשתתף באסיפות, אלא שמכך לא נובע שהמערער אינו זכאי שהנאמן יבדוק את תביעתו וינקוט עמדה לגביה. עם זאת, כאמור, המערער הגיש את תביעתו לנאמן לאחר שאושר הסדר הנושים ועל כן דחה הנאמן את התביעה.
תקנה 36 לתקנות ההסדר קובעת כי: "
פשרה או הסדר שאישר בית המשפט, דינן כדין פסק דין ואולם ניתן לשנותם או לבטלם באישור בית המשפט". מהוראה זו נובעת השאלה אם הגשת תביעת החוב לאחר שאושר הסדר הנושים איננה ניתנת לתיקון על ידי הארכת מועד ואם כן, מה הם הנימוקים שיוכלו לשמש בסיס לכך. השיקולים המתחרים במקרה זה הם סופיות הסדר הנושים שקיבל תוקף של פסק דין והחשש משינוי שיעורי הדיבידנד שישולמו לנושים השונים בגדרו, ומן העבר האחר - הנסיבות שגרמו לאיחור ומידת פגיעתן בנושה המבקש את הארכת המועד (בש"א (י-ם) 2064/05
גיל עמל חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' א. ברקן בע"מ בהקפאת הליכים (טרם פורסם, 6.11.05); פש"ר (ת"א) 1594/04
יוסף משה מהנדסים אדריכלים וקבלנים בע"מ נ' רו"ח חן ברדיצ'ב (טרם פורסם, 1.5.05)).
כאשר מביאים בחשבון שיקולים אלה, דומה כי הכף נוטה לצדו של המערער. תביעת החוב שלו, ללא מרכיב פיצויי הפיטורים שאליו אתייחס להלן, עולה כדי כ-22,000 ש"ח, סכום המהווה כשני אחוזים מן הסכום שאושר בהסדר הנושים כתשלום בדין קדימה לעובדים וכרבע אחוז מן הסכום שאותו העריך הנאמן כסכום זמין שיהיה מקור לתשלום חובות בהסדר הנושים. במצב עניינים זה, על רקע אי הוודאות הקיימת ממילא ביחס לסכום שיעמוד לתשלום על פי הסדר הנושים, דומה כי הפגיעה המועטה יחסית בכלל נושי החברה איננה מצדיקה את הפגיעה החמורה במערער. גם בחינת הנסיבות שהביאו לאיחור מביאה למסקנה שיש מקום להקל עליו. בעניין זה טוען המערער, והטענה איננה משוללת יסוד, שדבר קיומה של תביעתו היה ידוע לנאמן, והוא אף הגיש לבית הדין לעבודה בקשה לעיכוב הליכים. על רקע זה, התעלמותו של הנאמן מתביעת המערער בנימוק הפורמלי שהמערער לא הגיש תביעת חוב, בכלל או במועד, היא התנהלות בלתי ראויה מצדו של הנאמן.
כאמור, דעתי היא שיש ממש בטענה זו והנאמן לא היה בן חורין להתעלם מתביעת המערער או מן העובדה שהמערער טוען לזכויות בקשר עם הפסקת עבודתו בחברה. תקנה 7(ב)(3) לתקנות ההסדר מחייבת כי המבקש הסדר פשרה יצרף את רשימת ההליכים המשפטיים המהותיים שהוא צד להם, ובעת שהוגשה הבקשה על ידי החברה היא לא מילאה אחר הוראת תקנה זו. מחדל זה הוא שיקול שניתן להביאו בחשבון לטובת המערער (השוו, בהקשר של הליכי פשיטת רגל, (בש"א (חי') 8166/05
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה (טרם פורסם, 26.12.05); בש"א (נצ') 1505/04
בנק לאומי נ' הנאמן בפשיטת רגל (29.12.04)). מעבר לכך, וכפי שצוין לעיל, הנאמן היה מודע לתביעת המערער והגיש בשם החברה בקשה בעקבות מתן הצו להקפאת הליכים, ועל רקע זה, כמו גם על רקע העובדה שהנאמן מופקד על עניינם של כלל הנושים (והמערער בכללם), ניתן לייחס לו חובה לטפל בתביעתו של המערער אף אם זה לא הגיש אותה במתכונת הפורמאלית הנדרשת. לכל הפחות מצופה ממנו שיסב את תשומת לבו של המערער לעובדה שעליו להגיש תביעת חוב במתכונת כזו או אחרת, שאם לא כן לא תינתן החלטה לגביה.
התוצאה היא, אפוא, שאני מקבל את טענותיו של המערער ומחליט להאריך את המועד להגשת תביעת החוב שלו למועד שבו היא הוגשה בפועל, היינו 24.1.12.
הנאמן טען שהמערער איחר את המועד גם בהגשת ערעור זה, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות גם טענה זו.
תקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל תשמ"ה-1985, החלה על ענייננו מכוחה של תקנה 53 לתקנות החברות [פירוק] תשמ"ז-1987, קובעת כי "
נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בענין תביעת החוב שהגיש; הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהמצאת ההחלטה לנושה".
הנאמן טוען כי החלטתו בתביעת החוב ניתנה ביום 25.3.12 והיא נמסרה לבאי כוח המערער ביום 28.3.12 ולכן, בהגשת הערעור ביום 4.9.12 איחר המערער את המועד ויש לדחות את הערעור, ולו מטעם זה בלבד. גם טענה זו אינה נראית לי. ראשית, מפני השיקולים שאותם פירטתי לעיל ואשר הביאוני לקבוע כי יש מקום להאריך את המועד להגשת תביעת החוב. שנית, וזה העיקר, במענה להחלטת הנאמן מיום 25.3.12 כתבו לו באי כוח המערער ביום 3.6.12 והעמידו אותו על מספר עניינים שבהם לדעתם נפל פגם בהחלטתו, ולמכתב זה השיב הנאמן במכתבו מיום 10.6.12 (נספח ג/1 לתשובת הנאמן). הנאמן התייחס גם להשגת המערער לגופו של עניין ובכך אני מוכן לראות, גם אם לא בלי היסוס, משום ויתור על טענתו בעניין האיחור בהגשת הערעור, שכן מניין הימים מאז יום 10.6.12 מביא לתוצאה שהערעור מוגש בגדר התקופה הקבועה בתקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל.