החלטה בתיק פר"ק 6152-09

1.         לפני בקשה שהגיש המנהל המיוחד לחידוש הדיון בהליך הפירוק של חברת סגרון ניסים בע"מ (להלן - חברת סגרון).

ביום 25.5.09 הגיש כונס הנכסים הרשמי בקשה להורות על פירוק חברת סגרון, בהיותה נכס של חברת האם חדלת הפירעון (מקבוצת חפציבה), שמימושו ראוי להתבצע על ידי פירוק (נספח 1 לבקשה). ביום 24.6.09 קבע בית המשפט דיון בבקשת הפירוק והורה לכונס הנכסים הרשמי לבצע את הפרסומים הנדרשים בעניין (נספח 2 לבקשה). ביום 16.7.09 הגישה חברת סטופי, חברה זרה הרשומה בלוקסמבורג, התנגדות לבקשת הפירוק, בטענה כי חברת סגרון נותרה בבעלותה ולא בבעלות חברת חפציבה דיור. ביום 2.11.09 קבע בית המשפט כי יש לעכב את הפירוק עד להכרעה בשאלת זכויותיה של חברת סטופי במניותיה. ביום 20.12.11 דחה בית המשפט את טענותיה של חברת סטופי וקבע כי אין לה זכויות במניות חברת סגרון, וכי אלו נתונות לבעלותה של חברת חפציבה דיור. המנהל המיוחד טוען בבקשתו הנוכחית כי בנסיבות אלו, נשמט הבסיס להתנגדותה של חברת סטופי, ואין מניעה להורות כעת על פירוק החברה, כאמור בבקשת הפירוק שהגיש הכונס הרשמי.

2.         חברת סטופי מתנגדת לחידוש הדיון בבקשת הפירוק ועומדת על טענותיה בתגובה לבקשת הפירוק, שלפיהן המנהל המיוחד לא עמד בנטל להוכיח כי החברה הינה חדלת פירעון, ולא ניתן להכריע בבקשה עד להכרעה בזכויותיה במניות חברת סגרון. חברת סטופי מציינת כי היא הגישה ערעור כנגד החלטת בית המשפט מיום 20.12.11 בה נקבע כי אין לה זכויות במניות חברת סגרון. לטענתה, פירוק חברת סגרון יגרום לה נזק בלתי הפיך אם יתקבלו טענותיה בערעור, שאת סיכויי ההצלחה בו היא מעריכה כגבוהים, בעוד שלמנהל המיוחד לא ייגרם כל נזק עד להכרעה בערעור. בנוסף טוענת חברת סטופי כי המנהל המיוחד לא הוכיח כי חברת סגרון הינה חדלת פירעון. לפיכך מבקשת חברת סטופי לדחות את הבקשה לחידוש ההליך ולפירוק חברת סגרון, או לדחות את ההכרעה בה עד לאחר ההכרעה בערעור. לחילופין מבקשת חברת סטופי כי יותר לה להגיש תגובה נוספת לבקשת הפירוק גופה.

3.         בתשובה שהגיש המנהל המיוחד הוא מבקש לדחות את עמדת חברת סטופי. לטענתו, גם חברת סטופי אינה חולקת על המסקנה כי במידה ואין לה זכויות במניות חברת סגרון, אין לה גם מעמד משפטי להתנגד לבקשת הפירוק. המנהל המיוחד טוען כי מבחינה עקרונית, כל עוד לא הוגשה על ידי המערער בקשה לעיכוב ביצוע, הרי שפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט מהווה את המציאות המשפטית שאליה יש להתייחס ועל פיה ניתן לפעול, בין אם הוגש ערעור על פסק הדין ובין אם לאו. המנהל המיוחד טוען כי יש לראות בהתנגדותה של חברת סטופי כמעין בקשה לעיכוב ביצוע, המוגשת מבלי שצורפה לה ערבות כנדרש, כמו גם תצהיר המפרט את הנזק שיגרם לה מאי קבלת הסעד. המנהל המיוחד מוסיף כי חברת סטופי עצמה טענה בעבר כי חברת סגרון הינה חברה שכל פעילותה הינה החזקת מניות (של חברת גלובל וחברת חופים, ששתיהן נמצאות בהליכי פירוק), ובמצב דברים זה כלל לא ברור איזה נזק עלול להיגרם לה מפירוקה של חברת סגרון. לטענתו, האינטרסים של חברת סטופי מתמצים בשווייה הכספי של חברת סגרון, ושווי זה יינתן לבעלת המניות בין אם החברה תפורק (בדרך של דיבידנד פירוק) ובין אם לאו. לפיכך טוען המנהל כי חברת סטופי לא הוכיחה כי ייגרם לה נזק מהליך הפירוק. לסיום מציין המנהל כי גם אם יינתן צו לפירוק חברת סגרון כמבוקש, לא תתבצע חלוקה לבעלת המניות (חפציבה דיור) אלא על פי בקשה נפרדת שתוגש, ושאודותיה תינתן הודעה לחברת סטופי.

4.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המצב המשפטי, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה יש מקום לדחות את הבקשה לעת הזו ולהורות על עיכוב נוסף של הליך הפירוק. ראשית יש לציין כי משמעותה המעשית של קבלת עמדת חברת סטופי היא מתן סעד זמני לתקופת הערעור (ראו תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), ואין מדובר בעיכוב ביצוע כפי שטען המנהל המיוחד, שכן מדובר כאן על תביעה של חברת סטופי שנדחתה, וממילא אין דבר בהחלטה מיום 20.12.11 אותו ניתן לעכב (ראו ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 865-864). חברת סטופי מבקשת למעשה להחזיר את המצב המשפטי לזה שנהג טרם קבלת ההחלטה מיום 20.12.11, כלומר למצב שבו טרם הוכרעה שאלת הבעלות במניות בחברת סגרון, לאחר שנקבע (בהחלטה מיום 2.11.09) כי יש לעכב את הליכי הפירוק עד להכרעה בשאלת הבעלות במניות. אולם מאחר שאין מדובר כאן בבקשה שהגישה חברת סטופי, אלא בתשובה תקנית ומותרת שהוגשה על ידה לבקשה ולהליך בו החל המנהל (לחידוש הדיון בהליך הפירוק), לא ניתן לבוא אל חברת סטופי בתלונות באשר להיעדרם של ההיבטים הפורמאליים הנדרשים מבקשה לסעד זמני בערעור לפי תקנה 471, כגון חובת צירוף תצהיר וערבות. מסיבה זו יש להידרש לעמדתה של חברת סטופי, על אף העובדה שבהתאם לתקנה 471 בית משפט זה הוא לכאורה חסר סמכות לדון בבקשתה לסעד זמני בערעור משעה שהערעור כבר הוגש על ידה, ועל כן צריך להיות נדון על ידי ערכאת הערעור בלבד. אולם העיקר הוא שמדובר בהליך דומה מבחינה מהותית, ולכן ניתן לגזור ממנו גזירה שווה באשר לענייננו.

5.         בכל הנוגע לשיקולי בית המשפט בהענקת סעד זמני לתקופת הערעור, ההלכה היא כי סעד כזה לא יינתן כדבר שבשגרה, מאחר ותביעתו העיקרית של מבקש הסעד נדונה כבר ונדחתה (ה"מ 537/62 רפיח נ' סולוף בע"מ, פ"ד טז 2828). בדומה להלכה הנוגעת לשיקולי בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע, גם בעניין זה יש לבחון את סיכויי הערעור ומאזן הנוחות בין הצדדים, כאשר שיקולים אלו תלויים ומושפעים זה מזה. במקרה שלפנינו, הגעתי כאמור למסקנה כי יש מקום לחרוג מהנחת המוצא, משום שאם בסופו של דבר יתקבל הערעור והליך הפירוק יושלם, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, שכן חברת סגרון תחדל כבר להתקיים. אין מדובר כאן בצעד בעל שווי כספי בלבד, שאז ניתן יהיה לכאורה לפצות את חברת סטופי בסכום הנזק שנגרם לה (במקרה שערעורה יתקבל), אלא בצעד של חיסול חברה, שהינו בלתי הפיך מבחינת בעלי המניות, גם אם מדובר בחברה שהיא חברת החזקות בלבד. אם אמנם תקבע ערכאת הערעור כי חברת סטופי היא בעלת המניות בחברת סגרון, והיא תבקש להמשיך להחזיק בחברת סגרון ולהפעילה כחברה חיה, לא תהיה לה אפשרות לעשות כן אם החברה כבר תהיה מפורקת. המנהל המיוחד מבקש אמנם להניח כי חברת סטופי לא תמשיך להפעיל את חברת סגרון כעסק חי, אולם מדובר בהשערה בלבד ולא בהנחה מבוססת. יצוין כי מדובר בנזק שהתרחשותו ברורה מבחינה משפטית עקרונית, ועל כן אין כל צורך להוכיח (באמצעות תצהיר) את קיומו והיקפו. בנוסף לכך יש להביא בחשבון כי המנהל המיוחד לא טען, וודאי שלא הוכיח, כי ייגרם לחברות קבוצת חפציבה נזק רב יותר במידה והליך הפירוק ימשיך להיות מעוכב. המנהל המיוחד גם לא הוכיח כי קיימת דחיפות בהמשך קידומם של הליכי הפירוק. מסיבה זו גם לא היה צורך בהצגת ערבות כספית על ידי חברת סטופי. בנסיבות אלו יש לקבוע כי מאזן הנוחות  נוטה לטובתה של חברת סטופי, ועל כן יש לקבל את התנגדותה ולדחות את בקשת המנהל המיוחד.

6.         נוכח האמור לעיל, הבקשה לחידוש הדיון בהליך נדחית עד להכרעה בערעור שהגישה חברת סטופי.

ניתנה היום, כ"ח בשבט התשע"ב, 21 בפברואר 2012, בהעדר הצדדים.