עלי להחליט בנושא המשך הליכי חדלות הפרעון של חברת אגרקסקו בע"מ. זאת, לאחר הודעת הנאמן כי לא זו בלבד שהצעת הרכש של קבוצת כסלו (אשר אין חולק כי היתה ההצעה הגבוהה ביותר מכל ההצעות, או שמא חלקי ההצעות האחרות שהתקבלו אצל הנאמן) נכשלה כשלון מוחץ באסיפת הנושים הרגילים. זאת, נוכח התנגדות של למעלה מ-80% מערך הנשיה המיוצג שם, בעיקר מחזיקי אגרות החוב ובעלי האוניות. הנאמן שב וטען בדבר ערכה של החברה כעסק חי, החשיבות בעסקיה לא רק לנהנים הישירים מהם, אלא ליצוא החקלאי הישראלי בכללותו; כמו כן, שבו הצדדים (בעיקר הנושים מחד גיסא ובאת-כוח המדינה מאידך גיסא) והתנצחו בדבר התנהלות המדינה, אשר שולטת במישרין ובעקיפין בלמעלה מ-80% ממניותיה של אגרקסקו.
1. במסגרת הדיון הועלו טענות רבות ושונות במספר עניינים; אלא שהסוגיה העומדת בפני עתה הינה סוגיה אחת, פשוטה וברורה. אכן, כבודן של החקירות במקומן מונח, עליהן להיות חלק מרכזי מן הטיפול בתיק. אין לי אלא להזכיר את אשר נאמר בעניין זה בהחלטותי הקודמות. אלא שהדיון הנוכחי אינו עוסק בהן, וודאי שלא בתביעת מי מהדירקטורים או גורם אחר לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות.
הסוגיה העומדת בפני הינה: מה יהא גורלה של חברה חדלת פרעון במובהק (ועוד כזו אשר עצם הפעלתה, במובן מסויים, הוא גרעוני), אשר
ההצעה היחידה לרכוש אותה אגב הקפאת הליכים נפלה ברוב מוחץ באספת הנושים הרגילים
. לכאורה, יכולה הייתי להתחיל ואף לסיים כאן את החלטתי. זאת, באשר אף אם הייתי, לצורך העניין, מסכימה עם כל שורה ושורה בטיעוני הנאמן בדבר חשיבות החברה, ובדבר הסכנה המוחשית כי בפירוק ידרדר ערכה אף יותר. הדיון דהיום
אינו מאפשר לכפות הסדר נושים על קבוצה שלא אישרה אותו ברוב מיוחס, קל וחומר קבוצה המתנגדת לו ברוב מוחץ
. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, כאשר אין עסקינן בקבוצה יחודית וקטנה יחסית, אלא בקבוצת הנשייה הבסיסית ביותר של הנושים הרגילים.
אין צורך להכביר מילים, על כך כי הדין מכיר בעובדה כי זכותו של כל נושה להפעיל את שיקול הדעת האוטונומי, המוקנה לו, בדבר כדאיותו או אי כדאיותו של ההסדר המוצע. בית המשפט לא יטה להתערב בשיקול דעתו, אף אם הוא עצמו סבור כי הנושה שגה.
זאת ועוד; פן אחר, וחשוב לא פחות, של הדברים הינו, כי אין
לאף חברה ולאף גורם אחר זכות מוקנית כי הנושים יקבלו את הצעת ההסדר
;
זכות וטו זו, המוקנית לנושים וחסינה יחסית מפני התערבות בית המשפט, הינה חלק עקרוני מאיזון הכוחות העומד בבסיס דיני הקפאת ההליכים; וודאי וודאי, שלא זה הוא המקרה החריג בו ניתן להתערב כאשר:
א. הצעת ההסדר, חרף היותה ההצעה הגבוהה מן ההצעות שהתקבלו, מכסה אך אחוז קטן מאד מן הנשיה הלא מובטחת. דבר זה מעלה תמיהה, בעיקר נוכח הצהרותיו החוזרות והנשנות של הנאמן על ערכה העצום של החברה, ועל פלח השוק הגדול עליו היא חולשת; אם כאלו הם פני הדברים, הכיצד לא עלה בידו לתרגם ולו מקצת מאותו שווי רב לכדי הצעה ראויה?
ב. התנהלות בעלי השליטה דה-פקטו בחברה היתה רחוקה מלהניח את הדעת. כך, הן בכל הנוגע להעדר תרומה אישית, והן בכל הנוגע למהלכים שקדמו לקריסה (או למצער, כך הוא הדבר לדעת הנושים, ואין בית המשפט נדרש להתערב או לקבוע ממצאים בכל הנוגע להערכתם הסובייקטיבית בעניין זה).
ג. קיים ספק גדול, כפי שעולה מדברי הנאמן, אם המציע עצמו עומד עוד מאחורי הצעתו.
2. עולה, כי יכולה אני אף עתה לסיים את החלטתי, ולקבוע - גם אם בצער - כי אגרקסקו הגיעה ככל הנראה למצב סופני. כך, שאין ביכולתה לזכות בהצעת רכש סבירה, ולמצער כזו שתניח את דעת הנושים הרגילים, ככזו אשר העדיפה באורח ברור על-פני פירוק.
אין נפקא מינא, לעניין זה, אם צודק הנאמן בטענתו כי אותה מסה קריטית המהווה את רוב-רובה של הנשיה המובטחת מורכבת מנושים אשר אין בעיניהם חשיבות להמשך קיומה של החברה. זאת, כיוון שהחברה אינה יכולה, במלוא הכבוד הראוי, לברור לעצמה את נושיה - וודאי שלא לאחר שקרסה. הדין, בכל הנוגע לנושה ואורח הצבעתו, הינו חד-משמעי, ומאפשר לנושה להצביע באסיפה על פי שיקולי הכדאיות
שלו עצמו
; להבדיל מרשויות מנהל, החבות בחובה מוגברת של תום-לב וזהירות, הרי שנושה רגיל אינו חייב, בעניין זה, לאמץ עמדות אלטרואיסטיות. עמדות החורגות מאמת המידה הרגילה הנהוגה בחיי המסחר, בוודאי שאין הוא חייב לאמץ את נקודת השקפתה ומערך האינטרסים של קבוצת נושים אחרת.
3. יוצא, כי נוכח התוצאה הנחרצת של אסיפת הנושים הרגילים, אשר אמרה את דברה, והלכה למעשה חיוותה דעתה כי היא מעדיפה פירוק על פני ההצעה שהוצעה לה, הרי שידיו של בית המשפט, במידה רבה, כבולות.
נוכח חשיבות הדברים אחזור ואבהיר;
אף לו הייתי סבורה כי שגו הנושים הרגילים בהפעלת שיקול דעתם, הרי שאין אני יכולה להתערב בהכרעתם, אלא בנסיבות חריגות וקיצוניות במיוחד. זאת כגון נושה, שהוכח לגביו כי הוא מונע מרצון לגרום נזק או מכוונת זדון אחרת (למשל: התנגדות טקטית שנראה כי מטרתה האמיתית הינה להשיג תשלום נוסף "מתחת לשולחן"). כזאת לא הוכח בנסיבות המקרה, ואף הנאמן אינו טוען כך.
די בכך כדי להבהיר, כי דין הקפאת ההליכים להסתיים; זאת כאשר ספק גדול בעיני, אם ניתן לעקוף את התנגדות הנושים על-ידי מכר שכל-כולו "אותה גברת בשינוי אדרת", תחת חסות הקפאת ההליכים. זאת לזכור; ההקפאה אינה מטרה בפני עצמה, אלא אך "מעטה הגנה" המיועד להקל על
השגת הסדר נושים
; הסדר כזה, הוא-הוא מטרתה וליבה של ההקפאה, ואין נפקא מינא אם הוא מכוון למכר החברה כיישות משפטית, או שמא למכר פעילותה בלבד. זאת ואף זאת; כל עוד במסגרת הקפאה עסקינן, מכוון ו"לובש צבע" של הסדר נושים, ואי לכך תלוי בהסכמת הנושים באחוזים שנקבעו בדין. זאת, להבדיל מפירוק, אשר מעצם טיבו וה"סופניות" הכרוכה בו, לא כל המהלכים הנעשים במסגרתו מחוייבים באישור הנושים, קל וחומר שלא רוב מיוחס מביניהם.
אכן, אין ספק כי הדבר מצער עד מאד. חברה בעלת עבר כה ארוך ועשיר, שארוג בקשר בל-ינתק בקורות המדינה בכלל, וקורות היצוא החקלאי שלה בפרט, מסיימת את דרכה בקול ענות חלושה שכזו. אין אף ספק, כי תוצאה זו עשויה "להניב" נזקים בתחומים רבים ושונים, החורגים מן המעגל הישיר של העובדים והנושים אשר איבדו את מטה לחמם או ניזוקו במישרין בכיסם מן הקריסה.
אולם במלוא הכבוד הראוי, אין בכך בלבד כדי ליתן לבית המשפט סמכויות שהדין שלל ממנו, קרי - להתערב ולהפוך תוצאות אסיפת נושים. אסיפה, אשר שללה באורח נחרץ את הצעת ההסדר, וזאת כאשר על-פניו אין כל הצעות הסדר אחרות באופק, ואף הנאמן מעיד כי אם יעלה בידיו - היה ותמשך ההקפאה - למכור את הפעילות או חלקה, הרי שהתמורה תהיה נמוכה אף יותר.
4. זאת ואף זאת; נוכח העובדה כי אף לפי התרחיש האופטימי ביותר נשוא ההצעה שנדחתה, היו הנושים הרגילים צפויים לקבל כ-15% בלבד מנשייתם, הרי שאחוזי דיבידנד נמוכים עוד יותר קרבים קרבה מסוכנת לאותו סף, מתחתיו עשוי אף בית המשפט להתרשם כי מותר הקפאת ההליכים מן הפירוק הולך ומאבד את משמעותו (לעניין זה ראה פש"ר 1130/05, בש"א 9382/05 פיצה מטר בע"מ ואח').
כמו כן, במצבים כאלה הולכת ומתחזקת ההנחה, אשר יתכן ועלתה, אף בין שיקולי הנושים הרגילים בנסיבות המקרה. אם ממילא צפוי אחוז דיבידנד כה נמוך, הרי יתכן ועדיף לבחור בפירוק, על סמכויות החקירה והתביעה הרחבות יותר המוקנות במסגרתו - ובכך יתכן ויועמד לרשות הנושים מקור פרעון אחר, שיספק את רצונם (אשר אף אם חלקו לבר-כלכלי, הרי שאין להתכחש לו) לבוא חשבון עם מי שגרם להם לאבד את כספם. תוקפם של דברים אלו עשוי אף להתעצם, מקום בו עולה לכאורה כי בעלת המניות המרכזית היא המדינה - קרי, גורם אשר אינו סובל מן הבעיה השגורה במצבים כאלו, של נתבעים "רגילים" העשויים להדרדר בעצמם לחדלות פרעון, ולהעמיד את הנושים התובעים בלא כיס משמעותי להפרע ממנו, אף אם תצלח תביעתם.