החלטה בתיק פר"ק 5301-11-09

מונחת בפני מחלוקת, שעניינה אורח מכר סחורות אשר רובץ עליהן עכבון לטובת אחד מנושי החברה.

טרם אגיע להכרעת המחלוקת לגופה אעיר, כי אין לי אלא להצר על העובדה כי מזה למעלה משנה, לא עלה בידי הצדדים להגיע ולו לשיתוף פעולה מינימלי ביניהם, וזאת חרף העובדה כי הן המפרק והן הנושה בעל זכות העכבון טוענים כי ראוי היה למכור את הסחורות במהירות, ולו בכדי למזער נזקים. תחת זאת, שקעו הצדדים בהתכתשות בערכאות, בעוד עלויות האחסון של הסחורה מצטברות, וככל הנראה אף התועלת שבמכירתה מצטמקת והולכת. אין בליבי ספק, כי המקרה שבפני הוא דוגמא מובהקת לאותן מחלוקות, בהן שיתוף פעולה והסכמה (ולו הסכמה דיונית חלקית) בין הצדדים, היו מועילים יותר מכל החלטה שיפוטית; ואין לי אלא להצר כי לא כך התנהלו הדברים הלכה למעשה.

משהגענו לכאן, אין מנוס מהכרעה לגופה של המחלוקת.

עניין לנו בסחורות השייכות למצבת נכסי החברה בפירוק; אולם זאת, בכפוף לזכות עיכבון לטובת המבקשות, אשר הוכרה בפסק-דין שהפך חלוט זה מכבר. חרף זאת, הרי כתוצאה מהחלטת ביניים שניתנה עובר להכרעה, היתה האחזקה בפועל בסחורה, ונותרה, בידי המפרק דווקא. המבקשות (קרי, הנושה בעל זכות העכבון), ביקשו מהמפרק למכור את הסחורה, אולם זה לא הזדרז לעשות כן, ובמקום להענות להן, דרש מן המשיבות לשאת בהוצאות שינוע ואחסנה של הסחורות. זאת, בטענה כי אין כל סיבה לחשוף את קופת הנושים להוצאות נוספות בגין סחורה אשר תמורתה תשולם ממילא לנושה בעל העכבון. המבקשות, מצידן, עתרו פעם אחר פעם לקבל מידע על מהלכי המפרק, ומביעות תרעומת על הדרך בה נקט זה, לשיטתן, ב"שב ואל תעשה", באורח שהאמיר את הנזקים ושחק את התמורה הצפויה, ככל שצפויה להתקבל ממכר הסחורות.

מה השפעתה של זכות העכבון, ככל שיש כזו, על דרך ההתנהלות והמכר של הסחורה המעוכבת?
זכות עיכבון, על-אף העובדה כי היא נחשבת לזכות קניינית, אינה מבטלת את העובדה הבסיסית, כי הנכס המעוכב נותר בבעלות בעליו המקורי - ובנסיבות המקרה, החברה בפירוק. תחת זאת, הוא מאפשר למעכב להפעיל לחץ לשם תשלום מהיר של חובו (אל מול חייב סולבנטי), או לשנות את סדר הקדימויות של ההנאה מתמורת הנכס, באורח שיקנה לו קדימות מהותית באותה תמורה אל מול הנושים האחרים (אל מול חייב חדל פרעון).  ראוי להעיר, כי בניגוד לדין החל על משכונות, הרי שהדין דהיום אינו מתיר למעכב לממש בעצמו את הנכס , אף במצב בו זה מוחזק בידיו.

דברים אלו יפים, מכח קל וחומר, למצב בו - עקב החלטת ביניים טרם ההכרעה הסופית בדבר תקפות העכבון (או כל סיבה אחרת), מוחזק הנכס נשוא העכבון לא בידי המעכב, אלא בידי בעל התפקיד. אכן, מצב דברים שכיח הוא, מקום בו זכות העכבון שנויה במחלוקת, כי בית המשפט יורה להשיב את הנכס לבעל התפקיד (בענייננו, המפרק), וזאת כאשר זכותו של המעכב לטעון לקדימות המהותית הנובעת מן העכבון תשמר לו, כאילו הוסיף להחזיק את הנכס בידיו. פתרון זה מונע הצטברות נזקים, כמו גם עשוי לסכל שימוש טקטי בעכבון בכדי למנוע ממפרק גישה לנכסי מידע, ובתמורה שומר על האינטרס המהותי שיש למעכב - זכות ראשונה בהנאה מתמורת המכר.

די בכך, למעשה, בכדי לשלול את טענתו המרכזית של המפרק.

מאחר ועסקינן בנכס שהוא נכס מנכסי החברה , אשר הוחזק בידיו , הרי שברירת המחדל הברורה מאליה, הינה כי עליו לממשו, ולחלק את התמורה בהתאם לסדרי הקדימה הקבועים בדין, ובנסיבות המקרה - מכירים בקדימות בעל העכבון עד לגבול אותו חלק מן החוב כנגדו ניתן היה לעכב את הנכס. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, כאשר הנכס הינו מלאי סחורות, המיועד מניה וביה למכירה. במלוא הכבוד הראוי, הרי ספק אם יש מקום לטענה גורפת, כאילו אין סיבה כי קופת הפירוק (ולמעשה הנושים) תעסוק ותשא בהוצאות סטנדרטיות הנלוות למכר, שהרי מדובר במכר של נכסי החברה בפירוק , הא ותו-לא; בלא צורך לקבוע מסמרות בשאלה עד כמה ראוי היה "לשתף" את הנושה הנהנה במישרין מן המכר בהוצאות הנלוות לו (כך למשל, לקזז אותן מן התמורה שתועבר לו), הרי שוודאי וודאי, שלא היה כל מקום לדרוש מאותו נושה 'תשלום מראש' בגין מילוי חובה זו של המפרק, ואם אין - לשקוט על השמרים ולא לעשות מאומה.

זאת ואף זאת; במידה והיה המפרק מוצא, כי העלויות שבמכר הסחורה עולות על הערך בה היא עשויה להמכר, הרי שהצעד שראוי היה לנוקטו, הינו הגשה לאלתר של בקשה לויתור על נכס מכביד, במסגרתה היתה ניתנת למבקשות הזכות ליטול את הסחורה על חשבונן. אף כאן, ספק גדול אם אף כאן היה עולה בידי המפרק לחייבן למפרע בהוצאות אחסון הסחורה על-ידו, שהרי אף נכס מכביד, עד לויתור, נכס מנכסי החברה בפירוק הוא, ועלויות איחסונו הינן הוצאות פירוק לכל דבר ועניין.

אכן, יתכן כי במצב כזה, היו המבקשות מוצאות עצמן במצב שאינו מן הנוחים, שהרי עכבון אינו יכול להקנות לבעליו זכות העולה בערכה על ערך הנכס המעוכב עצמו, ובמצב בו היה מתברר כי עסקינן ב"שווי שלילי" (קרי, שווי כה זעום עד כי עלות ביצוע המכר עולה על תמורתו), הרי שלא היו זוכות אלא לקדימות על נכס חסר ערך, והיה עליהן להגיש תביעת חוב כנושה רגילה על כך יתר (ולמעשה כל) החוב לטובתן. אלא שכך או כך, לא רשאי היה המפרק לנקוט ב"שב ואל תעשה", תוך שהוא אינו מוכר את הנכס, וממתין לכך כי הנושה המעכב ישלם לידו, מראש, את עלויות המכר, כאילו הנושה - ולא המפרק - הוא המחזיק את הסחורה בידו.

זאת ועוד; דרישת המפרק כי המבקשות ישלמו לידו, מראש, את עלויות האחסנה והשינוע, כמעט והפכה את היוצרות, וזאת כאילו היה המפרק בעל זכות עכבון בנכס של המבקשות, ולא להיפך; על התנהלות זו, אין לי אלא להצר, וזאת בלשון המעטה. לעניין זה,  במלוא הכבוד לשיקוליו של המפרק ולרצונו להגן על שאר הנושים, הרי שאף המבקשות הינן נושות ככל הנושים, וככאלו חב המפרק כלפיהן בחובה מוגברת של תום-לב, אמון וזהירות . זאת, כולל הצורך להתנהל במהירות וביעילות בכל הנוגע לסחורה, ובוודאי שלא לשבת בחיבוק ידיים, בעוד עלויות האחסנה מצטברות והולכות.

סוף דבר; אין לי אלא להצר, כי לא עלה בידי הצדדים להתנהל באורח אשר היה מייתר את הצורך בהכרעת זו. אולם משלא עלה הדבר, אין מנוס מלקבוע כי במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, בסופו של יום עדיפה עמדת המבקשות. אף העובדה, כי גם התנהלותן שלהן לא היתה אופטימלית, אין בה כדי לשנות מסקנה זו . על המפרק היה למכור בלא שיהוי את הסחורות (בכפוף לזכותו לנסות ולהתדיין מאוחר יותר על אורח חלוקת הוצאות המימוש), או לחלופין להגיש מיד וללא שיהוי בקשה לויתור על נכס מכביד - וכזאת לא עשה.

אי לכך, דין הבקשה להתקבל במובן זה כי על המפרק למכור בלא דיחוי נוסף כלשהו את הסחורות , או לחלופין להעבירן לאלתר ובלא תנאי או דרישה מוקדמת כלשהי , לידי המבקשות. כמו כן, הנני מחליטה כי אין כל מקום להשית על המבקשות את הוצאות האחסנה או השינוע, ואין מנוס - חרף הצער הכרוך בכך, נוכח הפגיעה ביתר הנושים - מלהחשיבן להוצאות פירוק, לכל דבר ועניין.

אוסיף בשולי הדברים, כי נזק זה של תשלום ההוצאות הנופל על כתפי הנושים בסופו של יום, נגרם אך בשל התנהלותו של המפרק, ואמנם התלבטתי ביני לביני אם אין מקום להטיל את ההוצאות אישית על המפרק.

המפרק יודיע למבקשות בתוך 48 שעות אם החליט למכור בעצמו או להעביר את המכירה לידיהן.

החלטתי לבסוף כי בנסיבות המקרה, תשא קופת הפירוק בהוצאות המבקשות ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 35,000ש"ח, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.