במסגרת פעילותו כמנהל מיוחד של אקספנד נטוורקס בע"מ (להלן: "החברה"), חתם המנהל המיוחד על הסכם מכר, למכירת רכושה של החברה, לרבות הקניין הרוחני שלה, לרוכשת אשר בכוונתה להוציא את הקניין הרוחני אל מחוץ לישראל, ולפיכך, נדרש המנהל המיוחד לאישורו של המדען הראשי לביצועה של עסקת המכירה.
המנהל המיוחד פנה למדען הראשי בעניין זה, ובישיבת וועדת המחקר של המדען הראשי התקבלה החלטה ביום 8/1/12, על פיה יאשר המדען הראשי את מכירת הקניין לרוכשת, וזאת בתנאי שישולם לו תשלום במזומן בסך של 663,705 דולר, וזאת על פי הוראות הוראות חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה תשמ"ד 1984 (להלן: "חוק המופ").
המנהל המיוחד הסכים לתנאי זה, והדבר עולה בבירור מתוך תכתובת הדואר האלקטרוני שהועברה בין המנהל המיוחד למדען הראשי.
בעקבות ההסכם שהושג כאמור, ביקש המנהל המיוחד למחוק את בקשה מספר 40 אשר הגיש קודם לכן, ואשר עניינה היה בקשה להורות למדען הראשי ליתן הסכמתו להעברת הידע לחו"ל.
לאחר שהושג ההסכם כאמור, בוצע ההסכם עם הרוכש, והקניין הרוחני של החברה נמכר לו.
המנהל המיוחד הגיש בקשה למתן הוראות (בקשה 42) אשר בה ביקש, בין היתר, להורות למדען הראשי להגיש תביעת חוב בקשר לסכום נשייתו. המנהל המיוחד לא צירף את המדען הראשי כמשיב לבקשה, ומשניתנה בבקשה זו החלטה כמבוקש, הגיש המדען הראשי בקשה דחופה במסגרתה עתר לבטל את ההחלטה.
המדען הראשי טוען, כי החוב למדען הראשי דינו כדין הוצאות כינוס, כדוגמת חובות למס שבח במכירת נכס מקרקעין, או שכ"ט שמאי, במסגרת הליך כינוס או פירוק, וככזה, הוא קודם לכל תשלום לנושה אחר, לרבות נושה מובטח, וכי אין כל הצדקה לכך כי תוטל על המדען הראשי החובה להגיש תביעת חוב למנהל המיוחד, על מנת לקבל המגיע לו על פי הדין.
המדען הראשי מטעים בעניין זה כי תנאי מוקדם להיתכנותה של העסקה עם הרוכש היה אישור המדען הראשי, אשר ניתן אך ורק כנגד תשלום במזומן, בגין החוב המגיע למדען.
עוד טען המדען הראשי עניין זה של קביעת התשלום המתחייב על פי חוק המופ אינו נתון לשיקול דעתו של המנהל המיוחד, על דרך של בירור תביעת חוב, אלא שככל שסבור המנהל המיוחד כי החלטת המדען הראשי אינה מבוססת, הוא יכול לפעול במסגרת המסלול הדיוני שנקבע בחוק המופ, דהיינו להגיש ערר על החלטה בפני ועדת הערר, תוך 45 יום ממועד מתן ההחלטה, וזאת כמצוות הוראת סעיף 23 לחוק המופ.
המדען הראשי מציין כי המנהל המיוחד נמנע מלפעול בדרך זו, ולפיכך, עליו להעביר למדען הראשי את הסכום הנדרש על פי החלטת וועדת המחקר.
המנהל המיוחד אינו מסכים לעמדתו זו של המדען הראשי כלל וכלל, והוא טוען כי על המדען הראשי להגיש תביעת חוב, בגין נשייתו הסטטוטורית, כדרך כל נושה, וככל שהחלטת המנהל המיוחד בתביעת החוב לא תהא מקובלת עליו, יהיה רשאי להגיש ערר עליה בפני בית משפט של פירוק.
בעניין זה טוען המנהל המיוחד כי לא ניתן לקבל טענה על פיה קביעת המדען הראשי לא תהא כפופה לפיקוח של בעל התפקיד, כדרך כל תביעת חוב.
המנהל המיוחד אף אינו מסכים לטענת המדען הראשי כי יש לראות בתשלום המגיע לו כהוצאות כינוס, ולטעמו, הנשייה אותה דורש המדען הינה נשיית עבר, וככזו כפופה היא לביקורתו, של בעל התפקיד על דרך של החלטה בהוכחת חוב.
המנהל המיוחד אף טוען כי החלטת ועדת המחקר איננה נתונה לערעור בפני ועדת הערר, שכן בתקנה 1 לתקנות הערר נאמר כי החלטה הנתנת לערר בפני ועדת הערר הינה החלטה לפי סעיפים 17, 22 או 45 לחוק המופ, ואילו החלטה בה עסקינן אינה החלטה לפי סעיפים אלו.
לגופו של עניין טוען המנהל המיוחד כי הסכום הנדרש על ידי המדען הראשי הינו סכום גבוה מדי ושגוי באשר אין הוא לוקח בחשבון כספים שכבר שולמו על ידי החברה בעבר, ולטענתו סכום הנשייה של המדען הראשי נמוך יותר מזה הנדרש על ידו, ועומד על כ - 553,150$ בלבד.
קראתי בעיון את טענותיהם של הצדדים, בתגובתיהם ובתשובותיהם לתגובות, וכן נתתי דעתי לטיעונים שנשמעו בעל פה בישיבה שנתקיימה ביום 21.3.2012 והגעתי לכלל דעה כי הדין הוא עם המדען הראשי.
בראש ובראשונה, ואף לפני שנדרשים לשאלה מהי הדרך הנכונה לערער על דרישתו של המדען הראשי, יש לומר כי דעתי אינה נוחה כלל וכלל מן הפרקטיקה שנקט במקרה זה המנהל המיוחד, אשר ברור כי הסכים לדרישת המדען לתשלום הסך עליו החליטה ועדת המחקר, ולאחר מכן, לאחר שהמדען נתן הסכמתו להעברת הידע, והעסקה עם הרוכש נשתכללה, העלה הדרישה כי סכום זה, עליו הסכים קודם ללא עוררין, יועמד לבחינתו על דרך של תביעת חוב.
החלטת ועדת המחקר לא הייתה החלטה עקרונית - תיאורטית גרידא, אלא נקבה בסכום ספציפי, והמנהל המיוחד, ברצותו להביא לאישור עסקת המכירה, הסכים לדרישה זו ולא ערער עליה כלל.
משאלו הם פני הדברים שומה היה על המנהל המיוחד לשלם למדען הראשי את הסכום לו נתחייב, ללא כל עיכוב.