1. לפניי בקשה למתן הוראות מטעם כונס הנכסים, בה הוא מבקש לאשר תשלום לבנק מרכנתיל דיסקונט בסכום של 3,044,370 שקלים כנגד כתב שיפוי, לשם סילוק יתרת החוב של החברות המכונסות לבנק המלווה. המנהל המיוחד חולק על שיעור הריבית אותו קבע הכונס לצורך חישוב הסכום בבקשה שלפנינו. הסכום שבמחלוקת בין הצדדים עומד על 653,681 ש"ח.
2. הרקע העובדתי פורט במסגרת ההחלטה בבקשה 47 (מיום 15.6.11) ולכן ניתן לחזור רק על עיקרי הדברים. תחילת הפרשה בבקשה שהגיש הכונס (בקשה 34) לאשר העברה של כ-15 מיליון שקלים לבנק המלווה מתוך כספי המקרקעין שמומש, לצורך כיסוי החוב בחשבון הליווי. המנהל המיוחד טען כי הבקשה מעוררת מספר קשיים אפשריים, שהרלוונטיים מביניהם לענייננו נוגעים להלוואות שנתן הבנק ולשיעור הריבית בה חויב החוב, ולפיכך הוא ביקש כי הכונס יעביר לו מסמכים מסוימים. בהמשך הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו כונס הנכסים יעביר לבנק סכום של 12.5 מיליון שקלים על חשבון החוב, כנגד כתב שיפוי, והמנהל המיוחד יגיש בקשה לגילוי מסמכים ולאחר עיון בהם יגיש בקשה לבית המשפט. לאחר שהתקבלה בקשת המנהל לגילוי מסמכים ולאחר שאלו הועברו לו והוא עיין בהם, הוגשה על ידו בקשה למתן הוראות (בקשה 47), שבה ביקש להורות כי סכום של כ-3 מיליון שקלים מתוך סכום החוב אינו חוב "בגין ובקשר לפרויקט", וכן כי אופן חישוב הריבית על ידי הבנק היה מוטעה, שכן הוא התבסס על שיעור הריבית הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן -
הריבית החוקית) ולא על הריבית שעליה הוסכם בהסכמי האשראי בין הבנק לחברות, שנערכו טרם קריסתן. ריבית זו (שנקבעה בהסכמים) היתה בשיעור של פריים +1% לא צמוד בשיטת ריבית דריבית בכל רבעון (להלן -
הריבית ההסכמית). בית משפט זה דחה את בקשת המנהל המיוחד (בקשה 47) וקבע ביום 15.6.11 כי כל חוב בחשבון הליווי ייחשב כחוב "בגין ובקשר לפרויקט", נוכח הוראת הוויתור שנקבעה בהסדר בין הצדדים. בהחלטת בית המשפט לא נדונה שאלת חישוב הריבית. בעקבות ההחלטה הגיש כונס הנכסים את הבקשה הנוכחית (בקשה 52), בה הוא מבקש לאשר את העברת הסכום הנותר (כ-3 מיליון שקלים) לבנק, כנגד קבלת כתב שיפוי.
3.
המנהל המיוחד מתנגד לבקשה ומוחה על העברת הסכום לידי הבנק טרם קבלת האישור מבית המשפט, כך שהבקשה היא למעשה לקבלת אישור בדיעבד. לטענתו, מסגרת בקשה זו יש להכריע בנושא אופן חישוב הריבית, משום ששאלה זו לא הוכרעה במסגרת ההחלטה בבקשה 47. המנהל המיוחד מציין כי במסגרת ההסכמים שנחתמו בין הבנק לבין החברות לפני קריסתן (הסכם ההלוואה האחרון צורף כנספח 1 לתגובת המנהל), נקבעה הריבית ההסכמית, בעוד שבהסדר בין הצדדים (נספח 2 לתגובת המנהל), שנערך לאחר קריסת קבוצת חפציבה, נקבע כי החשבון לא יחויב בריבית פיגורים. הפרשנות הברורה לסעיף זה היא כי הריבית שתיגבה היא הריבית ההסכמית, ללא תוספת הפיגורים (ריבית הפיגורים) שהבנק רשאי היה לחייב בנסיבות מסוימות, בהתאם למסמכי ההתקשרות או האשראי. לפיכך טוען המנהל כי כונס הנכסים שגה משחישב את הסכום על פי שיעור הריבית הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה (הריבית החוקית), ולא על פי הריבית ההסכמית. אילו כוונת הצדדים להסדר היתה כי במקום כל הסדרי הריבית המוסכמים יחולו שיעורי הריבית הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה, היה עליהם לקבוע זאת במפורש, שכן החוק אינו חל מקום בו קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית. לעמדתו, בעת עריכת ההסדר ניתן היה לבחור באחת משתי השיטות - ריבית הסכמית ללא ריבית פיגורים או הפרשי הצמדה וריבית לפי החוק (הריבית החוקית), מבלי לדעת מראש איזו מבין השיטות תיטיב עם כל צד, אך אין להתיר לבנק לבחור בדיעבד, בדרך של פרשנות כביכול, את השיטה שהתבררה בעת הפירעון כטובה יותר עבורו. מקום בו הפרשנות הטבעית של לשון ההסכם אינה מעוררת קושי מבחינת ההיגיון המסחרי, יש להעניק לה משקל מכריע. המנהל מוסיף כי בהתאם לתחשיב שערך (נספח 4 לתגובת המנהל), הפער בין שני חישובי הריבית עומד על סכום של 653,981 שקלים, אותו יש להשיב.
המנהל המיוחד טוען כי ההחלטה בבקשה 47 אינה יוצרת מעשה בית דין ביחס לבקשה הנוכחית, שכן אותה החלטה לא דנה בסוגית הריבית (על אף שזו הועלתה על ידי המנהל באותה בקשה, במסגרת הסעד ההצהרתי השני שהתבקש), אלא רק בסוגיה העקרונית הנוגעת לפרשנות המונח "בגין ובקשר לפרויקט" (להלן -
הסוגיה העקרונית). המנהל מפרט את ההשתלשלות הדיונית של בקשה 47, וטוען כי כונס הנכסים התייחס בבקשתו לסילוק על הסף רק לסוגיה העקרונית ולא לשאלת חישוב הריבית, וכי בעקבות זאת הגדיר גם בית המשפט את הסוגיה העקרונית כשאלה בה יש להכריע, מבלי להזכיר את שאלת חישוב הריבית. הנחיה זו באה לידי ביטוי גם בטיעונים המשלימים שהגישו הצדדים, ולבסוף בהחלטה עצמה, בה נדחתה בקשת המנהל רק בכל הנוגע לסוגיה העקרונית. לפיכך טוען המנהל כי גם אם בקשתו (בקשה 47) כללה במקור את הסעד השני הנוגע לחישוב הריבית, הרי ששאלה זו לא נידונה ולא הוכרע על ידי בית המשפט, ועל כן לא נוצר מעשה בית דין ביחס אליה. עקרון השתק העילה נוצר כדי למנוע מתובע להטריד את הנתבע, בעוד שבמקרה שלפנינו מבקש כונס הנכסים לעשות שימוש התקפי בהשתק זה. לבסוף טוען המנהל כי לבית המשפט יש שיקול דעת לסטות מכלל מעשה בית דין כאשר הצדק מחייב זאת, וכי הכלל בדבר סופיות הדיון אינו עקרון מוחלט שיש להחיל בדווקנות.
4.
הכונס טוען כי ההסדר בין הצדדים אינו קובע קביעה פוזיטיבית באשר לריבית שעל הבנק לחייב במסגרת חישוב העודף, אלא רק שולל את זכותו לחייב בריבית פיגורים. לטענת הכונס, אין ביסוס לטענת המנהל שלפיה ההסדר קובע כי הריבית שתחול על החוב היא הריבית ההסכמית. הכונס מוסיף כי הסכם ההלוואה בין הבנק לחברות, שנערך טרם קריסתן ושעליו מבקש המנהל להסתמך כעת, הוגבל בזמן ונקבע בו במפורש כי הבנק יהיה רשאי להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי במקרים שונים, כפי שאכן עשה עם קריסת החברות (שהביאה להפרת ההסכם). לפיכך, הסכם ההלוואה לא היה בתוקף כאשר נערך ההסדר ואושר על ידי בית המשפט, ועל כן לא ניתן להסתמך על הוראותיו לעניין הריבית. מבחינה מהותית ברור שכוונת הצדדים להסדר לא היתה לתת לחברות את אותה ריבית שהיתה נהוגה על פי ההסכמים טרם הקריסה, אלא ריבית גבוהה יותר, נוכח העלייה ברמת הסיכון. נוכח האמור לעיל טוען הכונס כי ההסדר לא קבע כל קביעה ביחס לריבית בה יחויב החוב. בנסיבות אלו יכול היה הכונס, למעשה, לחייב את החוב בריבית העולה על הפרשי ההצמדה והריבית הקבועים בחוק, בהתאם לריביות השונות הנוהגות בבנק, כל עוד אין מדובר בריבית פיגורים (שכאמור נאסרה בהסדר), אך למרות זאת ולפנים משורת הדין חייב את החוב על בסיס הפרשי הצמדה וריבית הקבועים בחוק, בלבד.
הכונס טוען כי המנהל הביע את הסכמתו להחלת הפרשי ההצמדה והריבית על פי החוק, במסגרת בקשה מוסכמת שהגישו הצדדים ביום 19.10.10, אשר אושרה על ידי בית המשפט, וכי מסיבה זו הוא מנוע כעת מלטעון אחרת. בקשה זו הוגשה לאחר שהמנהל העלה את טענתו שלפיה יש לבדוק את הריבית אשר חייב הבנק בחשבון, ועל כן יש לראות בכך כהודאה המאשרת את זכאותו של הבנק לחייב את החוב בהפרשי הצמדה וריבית כדין. המנהל מנוע מלהעלות כעת את טענת הריבית, שכן זו נדחתה במסגרת ההחלטה בבקשה 47, ומדובר בהחלטה חלוטה, ועל כן נוצרו בעניינה גם השתק עילה וגם השתק פלוגתא, וזאת לאחר שבית המשפט דחה את הבקשה כולה, על שני הסעדים שהתבקשו במסגרתה. אם המנהל היה סבור שבית המשפט התעלם בהחלטתו מאחד הסעדים שביקש, היה עליו להעלות זאת בפניו במסגרת הדיון בבקשה, או לערער על ההחלטה לאחר שהתקבלה, אך מאחר שלא עשה זאת אין הוא יכול לעשות כן היום. לטענת הכונס היה על המנהל לרכז את כל טענותיו כנגד החוב לבנק במסגרת אותה בקשה, ועל כן ההכרעה בבקשה שבמסגרתה נדחו טענותיו של המנהל, משתיקה אותו מלשוב ולהעלות אותן כיום. הכונס מבקש לדחות את טענותיו של המנהל שלפיהן הוא (המנהל) מהווה נתבע ולא תובע, שכן לטענתו המנהל הוא אשר תובע החזר כספים מהבנק, ולפיכך אין מדובר בשימוש התקפי בהשתק העילה אלא בשימוש הגנתי.
5. סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע:
(א) אין לפסוק ריבית לפי חוק זה -
(1) אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום;
נוכח הוראה זו, יש לבחון האם ההסדר שנערך בין הצדדים כולל גם הסכמה ביחס לשיעור הריבית שתשולם על החוב. אם קיימת הסכמה כזו הרי היא שתחייב את הצדדים, ואם אינה קיימת הסכמה כזו יש להחיל את הפרשי ההצמדה והריבית הקבועים בחוק. במקרה שלפנינו, אין מחלוקת כי ההסדר עצמו אינו כולל הוראה
מפורשת הקובעת את שיעור הריבית, ולכן עולה שאלה פרשנית הנוגעת לאפשרות להסיק מסקנה כזו מהוראות ההסדר. הכונס טוען כי מאחר שאין בהסדר הוראה הקובעת את שיעור הריבית, וההוראה היחידה הנוגעת לעניין אוסרת על הבנק לחייב בריבית פיגורים, לא ניתן להסיק על קיומה של הסכמה, ויש לפנות אל הריבית הקבועה בחוק. המנהל לעומת זאת טוען כי יש לפרש את הוראות ההסדר ואת היעדרה של הוראה מפורשת בו לעניין שיעור הריבית, כהפניה אל הריבית ההסכמית שהיתה קבועה בהסכמי ההלוואה הקודמים בין הבנק לבין החברות (שנערכו טרם קריסתן).
6. סעיף ההגדרות של ההסדר בין הצדדים קובע:
"גרעון" - יתרת החובה שתיוותר מכלל תקבולי מימוש הפרויקט, בכל אחד מהפרויקטים בנפרד, לאחר הפחתת הוצאות הכינוס ופרעון החוב לבנק בגין ובקשר לפרויקט ככל שניתן יהיה מתקבולי מימוש הפרויקט, בהתעלם מהסכום שישולם למנהל המיוחד לפי סעיף 4.2 להלן, ככל שתיוותר יתרת חובה כאמור, ובלבד שהריבית בה חויב החשבון לאחר צו הקפאת ההליכים אינה ריבית פיגורים."
"חשבון הליווי" - החשבון אשר נפתח בבנק בהתאם להסכם הליווי שנחתם ביחס לכל אחד מהפרויקטים."
הגדרת המונח "גרעון" בהסדר (כמו גם המונח "עודף"), אינה כוללת קביעה פוזיטיבית ומפורשת בנוגע לשיעור הריבית המחייב, אלא רק איסור על גביית ריבית פיגורים. אולם, הגדרת המונח "חשבון הליווי" (אליה הצדדים לא התייחסו בטיעוניהם) תומכת במסקנת המנהל, שלפיה ההסדר בין הצדדים מפנה חזרה אל
הסכמי הליווי שקדמו לקריסה ולמעשה "מחיה" אותם (המנהל צירף את הסכם ההלוואה האחרון כנספח 1 לתגובתו). בהסכמי הליווי של כל אחד מהפרויקטים נקבעה כאמור הריבית ההסכמית, ועל כן נראה כי יש להחיל שיעור ריבית זה גם על דרך חישוב הסכום המצוי בגרעון.
ניתן אמנם להקשות ולטעון כי הגדרת המונח "גרעון" כוללת את המילה "חשבון", אך לא את המונח "חשבון ליווי", עניין המעורר את השאלה אם החשבון המופיע בהגדרת המונח "גרעון" הוא אכן חשבון הליווי (שכאמור מתנהל בהתאם להסכמי הליווי). אולם, נראה כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. ראשית, מפני שההסכם אינו מתייחס להגדרה של כל חשבון אחר מלבד חשבון הליווי, ועל כן פשיטא כי הכוונה במילה "חשבון" היא לחשבון הליווי, מה גם שהגדרת המונח "חשבון ליווי" בהסדר מצויה בצמוד ממש להגדרת המונחים "עודף" ו"גרעון". שנית, משום שהדפוס העיקרי בו נוהל הקשר בין הבנקים לבין חברות חפציבה, ככלל וגם במקרה זה, הוא באמצעות חשבונות הליווי, ועל כן ניתן להניח במידה גבוהה של ודאות כי אכן הכוונה במונח זה היא לחשבון הליווי ולא לחשבון אחר.
לאור האמור נראה כי יש לראות בהגדרות אלו מעין צינור להסכמי הליווי, ועל כן, גם אם תוקפם המקורי של אלו הסתיים זה מכבר, עוד בטרם עריכת ההסדר (כפי שטוען הכונס), הרי שההסדר בין הצדדים למעשה מעניק להם חיים חדשים ומחזיר אותם לתוקף, ובכלל זאת בכל הנוגע לקביעת שיעור הריבית. מאחר והגדרת המונח "גרעון" (כמו גם המונח "עודף") מפנים כאמור אל חשבון הליווי, הרי שיש להניח כי כלל ההוראות שנהגו ביחס לניהול חשבון הליווי, ובכלל זאת קביעת שיעור הריבית, חלות גם בהסדר שלפנינו, שאם לא כן היה על הצדדים להחריג את עניין הריבית במפורש. אולם, ההוראה היחידה שהוחרגה על ידי הצדדים בהסדר נוגעת לשלילת יכולתו של הבנק לגבות ריבית פיגורים. שאר הוראות הסכמי הליווי הנוגעות לחשבון הליווי, ובכללן הריבית החלה במצב העניינים הרגיל, לא הוחרגו בהסדר שנערך, ועל כן יש לקבוע כי הריבית הקובעת תהיה הריבית עליה הסכימו הצדדים בהסכמי הליווי (הריבית ההסכמית), ויש לחשב את יתרת החוב בהתבסס עליה.
7. נוכח מסקנה זו יש לדחות את טענתו של הכונס שלפיה המנהל המיוחד הסכים, במסגרת הבקשה המוסכמת שהגישו הצדדים ביום 19.10.10, כי הריבית הקובעת תהיה הריבית ההסכמית. בבקשה זו נכתב: "
מובן כי יתרת החוב לבנק, ככל שיקבע כי הוא זכאי לקבלה, תישא הפרשי הצמדה וריבית כדין." משמעותה של הסכמה זו אינה כי החוב יישא הפרשי הצמדה וריבית כאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה (הריבית החוקית), אלא כי החוב יישא ריבית בהתאם להוראות הדין. הוראת החוק הרלוונטית (סעיף 6(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה) קובעת כאמור כי מקום בו קיימת הסכמה בין הצדדים על ריבית מסוימת, הרי שהסכמה זו היא שתחייב, ובמקרה שלפנינו הגעתי כאמור למסקנה כי אכן קיימת הסכמה כזו בהסדר. לפיכך יש לדחות את טענת הכונס, ולקבוע כי אין סתירה בין האמור בבקשה המוסכמת לבין עמדתו של המנהל ביחס לדרך חישוב הריבית.
8. יש לדחות גם את טענת הכונס בכל הנוגע לשאלת קיומו של מעשה בית דין בעקבות החלטת בית המשפט בבקשה 47. המחלוקת בין הצדדים בעניין זה נובעת מהעובדה שבמסגרת אותה בקשה, העלה המנהל גם את סוגיית חישוב הריבית, אך בהמשך ההליכים ובהחלטה עצמה סוגיה זו לא נדונה, והבקשה נדחתה בהסתמך על "הסוגיה העקרונית" בלבד.
אמנם, המנהל העלה את השאלה בבקשה הראשונה שהגיש, אולם הכונס עצמו לא התייחס בתגובתו לאותה בקשה לשאלת הריבית, וכך, הדיון בבקשה זו נותב על ידי הצדדים (ובכלל זאת גם על ידי הכונס) לכיוונה של "הסוגיה העקרונית" בלבד, ושאלת הריבית לא נדונה במסגרת ההחלטה. לפיכך לא יהיה זה מוצדק לומר כי ההחלטה באותה בקשה מהווה הכרעה גם באשר לשאלת הריבית, הכרעה שאף יוצרת השתק ומונעת מהמנהל להעלות פעם נוספת את השאלה לדיון. יש להבחין בין המצב שלפנינו לבין מצב שבו צד מסוים להליך מעלה טענות רבות, שלא כולן נדונות בהחלטה השיפוטית, שאז אמנם יש מקום לומר כי ההחלטה מכריעה בכולן. במקרה שלפנינו, בית המשפט אף הגדיר בשלב מסוים את הסוגיה העומדת להכרעה בצורה מפורשת, ככזו שאינה כוללת את שאלת הריבית אלא את ה"סוגיה העקרונית" בלבד: "
בשלב זה נדרשת הכרעה עקרונית בטענת הכונס לפיה כוונת הצדדים בהסדר היתה כי כל חוב בחשבון הליווי יכוסה מתוך תמורת המימוש ללא קשר לשאלה למה שימשו הכספים וכי סעיף הויתור מונע מהמנהל המיוחד האפשרות להעלות טענות בעניין זה." (החלטה מיום 5.5.11). בנסיבות אלו אין מקום לומר כי ההחלטה בבקשה 47 דחתה את טענת הריבית שהעלה המנהל.