החלטה בתיק פר"ק 41942-05-10

1. בפניי בקשה לביטולו של צו עיקול זמני שהוטל על כספים המוחזקים בחברת ישראכרט בע"מ ( להלן: "חברת האשראי") עבור חברת מור טכנולוגיות בע"מ ( להלן: "מור"). הבקשה הוגשה על ידי מור בעקבות צו עיקול שהוטל על הכספים לבקשת כונס הנכסים של חברת זד מערכות מחשב (י.ב.) בע"מ ( להלן: "זד הישנה") ושל חברת זד שיווק מחשבים ואלקטרוניקה בע"מ ( להלן: "זד החדשה").

2. כונס הנכסים מונה לתפקידו על פי החלטה שיפוטית מיום 4.11.2010, שהסמיכה אותו, בין השאר, לתפוס את רכושן של זד הישנה וזד החדשה, לרבות אצל צד שלישי, מכוחה של אגרת חוב ושעבודים שוטפים וקבועים שהיו לבנק דיסקונט לישראל בע"מ על נכסיה של זד הישנה.

3. על פי הנטען בבקשת העיקול, במסגרת תפיסת ספרי הנהלת החשבונות של זד הישנה וזד החדשה, התגלה לכונס הנכסים כי שתי החברות עשו שימוש במסלקת כרטיסי אשראי תחת השם " מור לוי טכנולוגיות בע"מ זד יבוא מחשבים ושרותים". חברות זד נהגו למכור ציוד ללקוחות קצה באמצעות שימוש במסלקה האמורה, באופן שהכסף הועבר לחברת מור, למרות שעל גבי חשבוניות העסקה נרשם כי המוכרת היא זד החדשה.

4. בעקבות בקשת הבהרה של בית המשפט, הבהיר כונס הנכסים כי הסכום אותו מבוקש לעקל הינו סך של 2,448,000 ש"ח וכן הבהיר מהו המקור הסטטוטורי מכוחו מבוקש צו העיקול. בעיקרו של דבר, המקור לצו המבוקש הוא תקנות החברות (פירוק) התשמ"ז- 1987 וכן תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בפרק הדן בעיקולים זמניים.

5. לאחר מתן ההבהרה האמורה ניתן צו עיקול זמני כמבוקש. בעקבות כך הוגשה הבקשה לביטולו. לאחר שנערך דיון בבקשה, במסגרתו נחקרו המצהירים מטעם בעלי הדין, הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

6. כידוע, על מנת שיינתן צו עיקול זמני, על המבקש לעמוד לפחות בשני תנאים מצטברים: קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה (תקנה 362(ב) לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד- 1984 ( להלן: "התקנות")), וכן קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 374(ב) לתקנות).

7. נבחן תחילה קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה. בעניננו, השאלה המהותית הטעונה הכרעה לכאורית היא למי נתונה הבעלות בכספים שעוקלו: האם לזד החדשה, כנטען על ידי כונס הנכסים, או שמא למור, כנטען על ידה.

8. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, שמעתי את חקירתם של המצהירים מטעמם של בעלי הדין ובחנתי את סיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות בענין שטעון עודנו ברור במסגרת ההליך העיקרי, הבעלות בכספים שבמחלוקת נתונה לזד החדשה, ולא לחברת מור. הטעם לכך הוא שביחסים שבין לקוחות הקצה, הרוכשים את הציוד מחברת זד החדשה, לבין זד החדשה, המוכרת היא זד החדשה, ולא חברת מור. ממילא, התמורה החוזית בגין הממכר מגיעה מאותם לקוחות קצה לזד החדשה ולא לחברת מור. תמורה זו היא התמורה שעוקלה במסגרת העיקול הזמני. למעשה, לא קיימת כל יריבות חוזית בין מור לבין לקוחות הקצה. לקוחות הקצה כלל אינם מכירים את מור, ומבחינתם, בעל דברם החוזי לכל דבר וענין היא זד החדשה. ממנה יקבלו אחריות, ממנה יקבלו שרות, וממנה הם מקבלים את הממכר. לא בכדי נקוב שמה של זד החדשה, ולא שמה של מור, על חשבוניות העסקה שמופקים בעקבות כל עסקה של מכירת ציוד. בצדק טוען כונס הנכסים כי אם לקוחות הקצה היו מסרבים לשלם את התמורה החוזית, לא מור היא זו שהיתה יכולה לתבוע מהם את התשלום, אלא זד החדשה לבדה.

9. נשאלת איפוא השאלה על מה ומדוע משלמים לקוחות הקצה את התמורה החוזית באמצעות מסלקת אשראי המנתבת את הכספים לחשבונה של חברת מור. התשובה לכך ניתנה באופן ברור למדיי בעדותו של המצהיר מטעם מור: מדובר במנגנון שלא נועד אלא להבטיח את אשראי הספקים שהעניקה מור לזד החדשה. מור היא זו שסיפקה את הציוד לזד החדשה, בתנאים של אשראי. בשעתו, בזמן שמור ניהלה עסקים עם זד הישנה, לא היה צורך במנגנון הסליקה האמור, שכן מור ביטחה את האשראי שהעניקה לזד הישנה, אלא שבמקרה של זד החדשה לא היה ניתן לערוך ביטוח כזה, ולכן הונהג מנגנון הסליקה (ראה הודאתו של המצהיר מטעם מור, בע' 5 לפרוטוקול). עסקינן איפוא לכאורה בעסקה שנועדה הלכה למעשה לשעבד את כספי הממכר שגבתה זד החדשה מלקוחותיה כערובה לאשראי שקיבלה מחברת מור, ולפי ס' 2(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז- 1967 ( להלן: "חוק המשכון"), היא כפופה להוראותיו. לפי ס' 4(3) לחוק המשכון, כוחו של המשכון יפה ובלבד שנרשם. במקרה דנן, לא נרשם המשכון ועל כן הוא איננו תופס כלפי נושיה של זד החדשה.

10. מור טענה בסיכומיה כי עסקינן בכסף המצוי בבעלותה, ולשם המחשת הטענה היא השוותה את עסקת הסליקה לתשלום כסף מזומן. לדידה, אם לקוחות הקצה היו משלמים לה כסף מזומן, איש לא היה מעלה על דעתו לטעון כי הקנין בכסף אינו שלה כי אם של זד החדשה. אינני מקבל טענה זו. לטעמי, אף אם היה מדובר בתשלום מזומן, לא היה בכך כדי להעלות או להוריד, שכן שיטת התשלום ואמצעי התשלום אינם משנים את טיבה האמיתי של העסקה. במילים אחרות, גם אם היה מדובר בכסף מזומן ממש, לא היתה משתנה מסקנתי הלכאורית כי מדובר בכסף השייך לזד החדשה, הגם שהוא משולם לידיה של מור, כאמצעי להבטחת פרעונו של  האשראי שהיא מעניקה לזד החדשה.

11. גם הטענה כאילו מדובר בהמחאת זכות תקפה- דינה להדחות. גם המחאת זכות טעונה רישום על מנת שכוחה יהא יפה כלפי נושיו של הממחה. במקרה דנן, לא היה רישום ולכן המחאת הזכות, ככל שהיתה כזו, אינה תופסת כלפי כונס הנכסים. העובדה שהכסף הועבר לרשותו של הנמחה (מה שאינו המקרה בעניננו, בו הכסף עוקל אצל חברת האשראי) אינה מעלה או מורידה, שכן השאלה המהותית אינה האם הכסף הגיע כבר לידיו של הנמחה, אלא האם ההמחאה היתה תקפה מעיקרה.

12. ודוק: אין המדובר בהרמת מסך, אלא בבחינת השאלה למי נתונה הבעלות המהותית בכסף שעוקל.

13. משבאתי לכלל מסקנה לכאורית כי הכספים שעוקלו הם כספיה של זד החדשה ולא כספיה של מור, ממילא יש לדחות את טענתה של מור לפיה כונס הנכסים כלל איננו מוסמך לתפוס כספים של צד שלישי, שכן לא מדובר במקרה דנן בכספי צד שלישי, אלא בכספים המוחזקים על ידי צד שלישי.

14. נותרה עדיין שאלת ההכבדה. לענין זה יפים הדברים שנאמרו ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים בע"מ (1997) פ"ד נא(3) 789, 801, שם נקבע:

" הדגש במתן צו העיקול עבר אפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק-הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק-הדין. לעניין זה רלוונטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין, ושומה על בית-המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב."

ראה גם רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC (2007)   - פורסם בנבו:

" מצב נפוץ של הכבדה הוא מקרה, בו הנתבע עשה או מתכוון לבצע מעשי הברחה של נכסים או מעשים אחרים, העלולים למנוע או לסכל את מימושו של פסק הדין: "הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו לרעה עד למועד פסק הדין. לעניין זה רלוונטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין"

ולבסוף, ראה רע"א 9736/07 יורם קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ (2007)  - פורסם בנבו:

" הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת איפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק הדין ... לעניין זה רלבנטית האפשרות שהמשיב יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק הדין ... לעתים אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלבנטי למתן הצו, זאת "כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען" (רע"א 903/06 דלק - חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס (לא פורסם, 2006) (השופט גרוניס)). למותר לציין, כי שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של המשיב  ... "