1. המבקש מחזיק ב-629 מתוך 1,480 ממניותיה של משיבה 1, ובהיותה מחזיקה 60% ממניות משיבה 2, מחזיק המבקש ב-25.5% ממניותיה של משיבה זו. המבקש הגיש בקשה לפירוק משיבות 1 ו-2 (אשר יכונו להלן יחדיו: "החברות"), הן בעילה של חדלות פרעון לפי סעיף 257(4) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה") והן בעילה לפי סעיף 257(5) לפקודה לפיה בית משפט רשאי להורות על פירוק חברה אם הוא סבור שמן הצדק והיושר להורות על כך.
2. לדברי המבקש, בהיותו "משתתף" בחברות כהגדרתו בסעיף ההגדרות של הפקודה, הוא זכאי להגיש בקשת פירוק כנגד החברות. מה גם שהוא גם נושה בחברות בגין הלוואת בעלים שנתן להן וכיום בשל מצבן אין לחברות דרך להשיב לו את הלוואתו. לטענתו, החברות אינן סולבנטיות, שכן מאז תחילת פעילותן הן מתנהלות בגרעון חודשי קבוע של עשרות אלפי שקלים, ואין להן אופק עסקי. הוא הוסיף וטען כי מערכת היחסים בין הצדדים המחזיקים במניות החברות אינה מאפשרת את שיתופו או מעורבותו בניהול ו/או בתפעול החברות. לחילופין נתבקש לתת הוראות לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") לשם הסרת קיפוחו כבעל מניות מיעוט ולמניעתו.
3. המשיבים 6-3, המחזיקים ביתרת מניות החברות (להלן: "המשיבים") בקשו לדחות את בקשת הפירוק שהגיש המבקש על הסף. לדבריהם, חרף קשיי החברות למצות את הפוטנציאל הגלום בהן ולייצר רווחים לשותפים ובעלי המניות בשלב התחלתי זה של פעילותן, הם מאמינים בפוטנציאל של החברות ונכונים להשקיע בהן כסף ומאמץ. המשיבים הודו כי למן הפעלת החברות קיים קושי בשיתוף הפעולה עם המבקש אשר אינו ממלא את חלקו בהסכם עמם להשקיע ממרצו ולעבוד בחברות. למעשה, נטען, חובו של המבקש כלפיהם עומד על למעלה מ-100,000 ש"ח. עם זאת, הם באו עימו בדברים על מנת לבחון דרכים לפירוק השותפות עימו מבלי לפגוע בפעילות החברות, אך המהלך לא הניב פירות. בנסיבות אלו נטען, מדובר בסכסוך בין בעלי מניות שאינו מצדיק את פירוק החברות, מה גם שהם העלו בפני המבקש דרכים שונות לפירוק השותפות ביניהם מבלי לפגוע בפעילות החברות, אך הוא סרב.
4. בדיון שהתקיים ביום 27.12.10 שבו הצדדים על טענותיהם ואולם משהצדדים הודיעו על דחיית הצעת בית המשפט להעברת הסכסוך ביניהם לבוררות, הוחלט, ביום 8.03.11 כי הצדדים יסכמו את טענותיהם בדבר זכותו של המבקש לבקש את פירוק החברות בנסיבות העניין. במסגרת סיכומים אלו נטען על ידי המשיבים כי למעשה המבקש כלל לא הוכיח כי החברות חדלות פירעון אף לא לפי אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 258 לפקודה, והסכסוך ביניהם בנוגע לניהולן של החברות כשלעצמו אינו מצדיק את השימוש בסעד הפירוק.
הצדק עם המשיבים.
5. ראשית יצוין כי בכל הנוגע לעילת הפירוק לפי החלופה הרביעית שבסעיף 257 לפקודה, היינו בעילה של חדלות פירעון, הצדק עם המשיבים כי המבקש לא הוכיח קיומה של אחת החלופות הקבועות בסעיף 258 לפקודה המגדירות חברה כחדלת פירעון. אין די בטענות לגירעון חודשי כדי להוכיח חדלות פירעון, וודאי לא בחברות הנמצאות בתחילת דרכן ומבלי שהוצג כל מידע באשר למועדי הפירעון של ההלוואות שהחברות נטלו על עצמן. פשיטא גם שאין די בהצהרות בדבר העדר אופק עסקי להוכיח חדלות פירעון. המבחן לקביעת חדלות פירעון חברה נקבע מקדמת דנא והוא חדלות פירעון מסחרי תוך לקיחה בחשבון את מכלול הנסיבות ויכולות החברה לעמוד בהתחייבויותיה (ע"א 577/74
בנק ארץ-ישראל בריטניה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כט(2) 6). גם העובדה שהמבקש נושה בחברות בשל הלוואת הבעלים שנתן, אין בה די כדי להצדיק את הפירוק מקום בו לא נאמר דבר אודות המועד להשבת הלוואה זו.
6. מה גם, שההלכה היא כי בית המשפט יורה על פירוק חברה לבקשת בעל מניות, רק כאשר בעל המניות הצביע על אינטרס מיוחד שיש לו בפירוק (צ' כהן,
פירוק חברות, (תש"ס) 158). אינטרס שכזה יכול להיות קבלת חלק בנכסי החברה לאחר פירעון חובותיה לכלל הנושים. ברם, במקרה זה בו המבקש טוען כי החברות חדלות פירעון אין הוא יכול לטעון לאינטרס זה, שכן בכובעו כבעל מניות הוא האחרון בסדר קבלת הדיבידנדים. אכן בעל מניות יכול לבקש את פירוק החברה כדי למנוע מהחברה לצבור חובות נוספים אשר יגרמו לו לחיסרון כיס במקרה שהוא טרם פרע את המניות שהוקצו לו במלואן, או כאשר הוא ערב באופן אישי לחובות החברה או לחלק מהן (
פירוק חברות, שם; פר"ק (מחוזי-י-ם) 37173-01-11
ג'יי.וי.פי. נכסים בע"מ נ' שמיל במעבדה בע"מ, פורסם במאגרים [7.04.11]). ברם, במקרה זה לא השתכנעתי בקיומו של אינטרס, וודאי לא כזה שאין בהצעות שהועלו על ידי המשיבים לפירוק השותפות ביניהם כדי לתת מענה לצרכיו ולחששותיו של המבקש.
7. ובאשר לחלופה השנייה לפיה עותר המבקש לפירוק החברות היא החלופה החמישית שבסעיף 257 לפקודה לפיה יינתן צו פירוק כש"בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק". זהו למעשה "סעיף סל" המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב, ביציקת תוכן למסגרת של "הצדק והיושר" שיובילו להורות על פירוק חברה (רע"א 5596/00
סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נד(1), 149;
פירוק חברות, בעמ' 117). במסגרת זו נכללים בין היתר, מקרים בהם החברה איננה פעילה עוד ואינה מקיימת את המטרות לשמן נוסדה; ניהול החברה נעשה בניגוד לדין או תוך ביצוע מעשי תרמית; החברה מהווה אך הסכם שותפות בין בעלי מניותיה, ואינה ישות עסקית עצמאית שפירוקה יביא לסיום לא נחוץ של פעילותה הכלכלית; ועוד כיוצ"ב (ע"א 877/07
גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, פורסם במאגרים [2.09.10]; פש"ר 1355/04
היכלי הכרך בע"מ נ' שוב, פורסם במאגרים [1.09.04]).
8. אכן קיימים מקרים בהם ייעשה שימוש בסעיף זה כאשר ניהולה של החברה נקלע למבוי סתום, הנובע מכך שכוח ההצבעה במועצת המנהלים ובאסיפה הכללית מחולק בשווה בין שתי קבוצות, שיש ביניהן חילוקי דעות, או כאשר מדובר בחברה שהיא למעשה שותפות. עם זאת, הכלל הוא כי אין "להמית עסק חי" בשל סכסוכים פנימיים, שניתן לפותרם באמצעים פחות דרסטיים, וההלכה מקדמת דנא היא כי יש להימנע ככל הניתן מפירוק חברה סולבנטית בשל סכסוכים בין בעלי מניותיה. לכן, השימוש בעילה זו לפירוק חברה ייעשה במשורה ובמקרים חריגים. לא כל סכסוך בין בעלי מניות יש בו להצדיק מתן צו פירוק. גם כאשר סכסוך בין בעלי מניות מוביל לשיתוק פעילות החברה, יש לבחון האם מהות הסכסוך מצדיקה את התוצאה לפיה פעילות החברה משותקת. כמו כן, סעד הפירוק לא יינתן כאשר ניתן לפתור את הבעיה שנוצרה בדרך של מכירת המניות של מבקש הפירוק לחברה או לגורם שלישי או במכירת מניות החברה אליו. רק כאשר סביר להניח שהמבוי הסתום יימשך בעתיד וכאשר אין סעד חילופי היכול למנוע את קיפוח המיעוט או ליישב את הסכסוכים בניהול החברה מלבד סעד הפירוק, ייעתר בית המשפט ויורה על פירוק החברה (ראו ע"א 419/89
אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פ"ד מו(1) 172; פר"ק
32686-01-11
טופז נ'
אשדש ניהול עסקים בע"מ, פורסם במאגרים [3.04.11]). ואין צריך לומר כי במסגרת שיקולי הצדק והיושר נמצא מקום, בין השאר, גם להתנהגות הצדדים, לתום לבם, להגינותם ולצרכיה של החברה (ע"א 877/07 בעניין
גפן).
9. במקרה זה, אכן נפלה מחלוקת בין המבקש לבין בעלי המניות האחרים ויחסיהם התדרדרו עד לכדי חוסר אימון מוחלט, והם כשלו בפתרון הסכסוך בדרכים אחרות. ברם, יחד עם זאת, במקרה זה קיים סעד חלופי היכול למנוע את קיפוח המיעוט, אם אכן קיים, והוא כפי שטען המבקש עצמו בבקשתו בדרך של סעד לפי סעיף 191 לחוק. כאמור, קיימות גם דרכים נוספות לביטול השותפות בין המבקש למשיבים, והעובדה שעד עתה הצדדים טרם השכילו להסכים על אחת מדרכים אלו, אין בה כדי להצדיק את השימוש בסעד הדרסטי של הפירוק.
10. לאור האמור, גם אין רלוונטיות לעובדה שהמבקש עומד בתנאי הסף של פירוק חברה על ידי משתתף לפי סעיף 260 לפקודה.
התוצאה היא אפוא, כי הבקשה למחיקת בקשת הפירוק על הסף מתקבלת, ואני מורה על מחיקת הבקשה. אם המבקש עומד על הסעד החילופי לפי סעיף 191 לחוק, עליו להגיש הליך נפרד לעניין זה שלא במסגרת תיק הפירוק.
המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"א, 17 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.