השאלה המונחת בפני, עניינה המתח המובנה בין "הרף הקשיח" שקובע הדין להגשת תביעות חוב כנגד גוף חדל פרעון, לבין הנזק הכבד - לעיתים הבלתי נסבל - אשר נגרם למי שהגיש את תביעתו באיחור. זאת כאשר, כמו במקרה הנוכחי, לעיתים עסקינן בימים ספורים בלבד.
ההצדקה לאותו "רף קשיח" החל בעניין תביעות חוב, יונק את חיותו מהצורך בוודאות ובסופיות בהליכי חדלות פרעון. זאת, בעיקר כאשר עסקינן בפשיטת רגל, בה אל מול זכויות הנושים קיימת זכותו של החייב "לפתוח דף חדש", כאשר לשם כך קם הכרח לכמת באורח סופי את מצבת החובות. מאידך גיסא, הרי שלא אחת הובעה ביקורת קשה על תחולתו הגורפת של הכלל אף בהליכי פירוק - מקום בו הגוף חדל הפרעון מיועד ממילא לחיסול ולא לשיקום, וכל עוד לא חולק דיבידנד או נעשו מהלכים אחרים אשר יצרו הסתמכות ממשית של הנושים על מסת החובות כפי שהתגבשה בחלוף המועד החוקי להגשת תביעות חוב.
המצב בהסדרי נושים, כפי שנותח בעבר בהרחבה בפסק-הדין בפש"ר 1594/04 בש"א 21258/04 יוסף משה מהנדסים נ' נאמן טלמניע בע"מ הוא מורכב יותר, ויש בו שיקולים לכאן ולכאן. מחד גיסא, מצב של הסדר נושים (בין אם על דרך הקפאת הליכים ובין אם בדרך אחרת), מזכיר פשיטת רגל נוכח העובדה כי הגוף חדל הפרעון מיועד לשיקום ולא לחיסול; זאת, להביל מן "הפירוק הקלאסי". מאידך גיסא, הבהילות וטווח הזמנים הקצר יחסית בהסדרי נושים, וודאי אלו שנעשים אגב הקפאת הליכים, עשוי להיות כר פורה לטעויות ואיחורים מצד הנושים.
דומה, כי הבעיה דלעיל עולה במלוא חריפותה אף במקרה הנוכחי, וזאת עקב נסיבותיו החריגות והמיוחדות. אכן, אין ספק כי הנושה המערער ידע על הליכי הפירוק, ואף הוא אינו חולק על כך. אולם, בנסיבות המקרה קשה להתעלם מן העובדה כי נוצר בלבול נוכח העובדה כי מחד גיסא מדובר
בפירוק
, ולכן באורח בסיסי חל הדין המקציב לנושים שישה חודשים להגשת תביעות חוב. אולם, המנהל המיוחד ביקש וקיבל מבית המשפט מועד קצר יותר להגשת תביעת חוב, זאת נוכח העובדה שבשלב מסויים ניסה לגבש הסדר נושים - ומכאן גם איחורו של המבקש, ושמא אף של נושים אחרים.
אעיר, להשלמת התמונה, גם הליכי הסדר הנושים הסתבכו, ולא התנהלו בדיוק בדרך אותה תכנן המנהל המיוחד, וזאת בלשון המעטה; קרי - ספק גדול, אם עסקינן במקרה דומה לאותו מקרה "קלאסי" של הקפאת הליכים, בה הסדר פלוני שהוסכם על הנושים בשל מצג כי יקבלו (למשל) 70% מחובם, נשחק לאחוז דיבידנד מצומצם בהרבה בשל תביעות חוב מאוחרות, וזאת באורח שלו היו הנושים מודעים לו מראש, יתכן מאד והיו מצביעים כנגד ההסדר.
בנסיבות אלו, דומה כי יש מקום לישם את הגישה אשר חזרה לא אחת בשנים האחרונות: אכן, הכלל בדבר קשיחות המועד להגשת תביעות חוב בעינו עומד; אולם, כאשר אנו נדרשים לדון בטענה של נושה כי יש לו "טעמים מיוחדים" לאיחור בהגשת התביעה, הרי ככל שהאיחור מצומצם יותר, כך יטה בית המשפט להקל גם בבחינת הטעמים המיוחדים; ולהיפך - כאשר עסקינן בנושה המגיש תביעת חוב באיחור של חודשים ארוכים או שנים, גם משקלו של הטעם המיוחד ידרש להיות חריג ובעל משקל רב, בהתאמה.
אכן, וודאי שאין לבטל את חששו של המנהל המיוחד מיצירת "מדרון חלקלק", לפיו - אם ינתן אישור לנושה שאיחר ביומיים, יהיה בכך פתח ליתן אישור לנושה שאיחר בשלושה או חמישה ימים, וכך הלאה. אלא, ששאלה של טעמים משפטיים ובדיקת משקל משפטי של טענות וחריגים, ממילא אינו יכול להיות מדע מדוייק; ועצם קיומם של חריגים בדין מבהיר כי המחוקק בחר ליתן - חרף כל הטעמים נשוא 'הרף הקשיח', פתח כלשהו לגמישות במקרים המתאימים.
סוף דבר; בעניננו, עסקינן באיחור של יומיים בלבד, בנסיבות חריגות ולא שגרתיות כלל ועיקר, אשר תרמו ללא ספק לבלבול שנוצר בין המועדים. זאת ועוד; אף הסדר הנושים שניסה המנהל המיוחד להעביר באותה עת הסתבך, ויצר מצב שונה מאד ממצב של הקפאת הליכים המלווה באספות המאשרות
באותו מועד הסדר, המסתמך כל-כולו על צפי דיבידנד מסויים, המשתנה בדיעבד.
אי לכך, הרי שבנסיבותיו החריגות מאד של המקרה, אין מנוס מקבלת הערעור. זאת, במובן זה שאני מורה למנהל המיוחד לבדוק אותו לגופו ב"אוזן קשבת וראש פתוח". אך ברור הוא, כי בשלב מקדמי זה, אין אני קובעת או יכולה לקבוע כל ממצא בטענות שהוסיפו הצדדים לגופו של עניין, ובעיקר בשאלת ההתיישנות לכאורה של החוב לגופו.
בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ג שבט תשע"ב, 06 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.