השאלה המונחת בפני, עניינה איזון שבין הגבלת המחיר החל על שירותים שונים שמעניקה חברה משכנת, וזאת נוכח תוקפו של צו הפיקוח על מחירים ושירותים, לבין הדינים החלים על שכר-טרחת מפרק, לרבות יכולתו להגיש בקשה להעסיק משרד עורכי דין בהתאם לתעריפים המקובלים בו, ואשר עשויים לחרוג - לעיתים באורח משמעותי, מן המחירים נשוא צו הפיקוח.
מכאן, קובלנתם של דיירי הפרוייקט שבנתה החברה בפירוק, אשר נדרשים הלכה למעשה לשלם סכומים החורגים מן הסכומים המותרים לגביה; המפרק, לעומת זאת, מסתמך בעיקר על הטענה, כי האחריות הרבה המוטלת עליו כמפרק דורשת בדיקה מעמיקה של כל מסמך ומסמך, באורח שאינו הולם ואינו מאפשר למוסרו לטיפול "רגיל", כפי שהיה נעשה בחברה משכנת, ואי לכך ישנה הצדקה לתעריפים הגבוהים יותר. לעניין קובלנתם של הדיירים על העובדה כי בפועל הוענק הטיפול במסמכים למשרד עורכי-דין שהמפרק עצמו קשור אליו, טוען המפרק כי הדבר אך מקל על העבודה, הן בבחינת הסטנדרטים והן בבחינת ההיכרות והמעבר המהיר של חומר העבודה, דבר שפועל לטובת הדיירים עצמם. כונס הנכסים הרשמי מצטרף לעמדת המפרק, ועותר אף הוא לדחיית עיקר הבקשה. מן הראוי להעיר, כי ביני לביני, נוכח העובדה כי המסמכים הועברו לטיפול, התייתרו חלק מהסעדים נשוא הבקשה, וכעת נותרה להכרעה בעיקר המחלוקת אודות מחיר השירותים שניתנים בידי המפרק והמשרד שבחר בו.
הנקודה המרכזית, הראויה להארה בנסיבות המקרה, הינה כי אין עסקינן בהתנגשות ישירה בין הדין הכללי יותר של צו הפיקוח לבין הדינים העוסקים בשכר-טרחת מפרק. אכן, אין שכר-טרחת מפרק נקבע קודם כל בידי התקנות הסציפיות העוסקות בכך, ולא ניתן לעקוף אותן, בדרך-כלל, על-ידי שימוש בדין חיצוני.
אלא מאי? בנסיבות המקרה, אין עסקינן במחלוקת הנוגעת למכלול שכר-הטרחה, אלא אך ורק
לשיעור מתוכו שנגבה ממקור ספציפי, שהוא למעשה מקור חיצוני למקורות הגביה הרגילים
- קרי, הנקודה בה עסקינן הינה יכולת המפרק לגבות כספים לא מן המקורות הרגילים נשוא תקנות השכר (מימוש, חלוקה או ניהול). לעומת זאת, עניינו עוסק ב"מעין אגרות" שהוא גובה עבור שירותים מסויימים שהוא מעניק לדיירים, הדומים לשירותיה של חברה משכנת.
אכן, ככל שסכומים אלו מועברים למפרק, יכול ויהיה צורך להתחשב בהם בבחינת שכר-טרחתו הסופי, או למצער שאלת המאמץ הכרוכה בו; מאידך גיסא, כפי שעולה מנסיבות הבקשה, הרי שהסכומים דנן משמשים, בראש ובראשונה, כתשלום ל"יועצים חיצוניים" שאושר למפרק להעזר בהם בנסיבות המקרה.
די באמור לעיל כדי להבהיר, שבנסיבות המקרה לא קיימת התנגשות בין שני הדינים, באורח המחייב אוטומטית את צו הפיקוח לסגת מפני הדין הספציפי של שכר-הטרחה. נהפוך הוא; דומה כי בנסיבות שבפני, דווקא צו הפיקוח מהווה את הדין הסצפיפי יותר החולש לכאורה על כימות השכר הראוי על חלק אחד מפעולות המפרק ועוזריו.
מסקנה זו, עומדת למכשול בפני טענות המפרק וכונס הנכסים הרשמי. זאת, באשר לכאורה (למצער בתור "ברירת מחדל"), הרי שאף אם ניתן למפרק (קל וחומר ליועץ חיצוני המועסק על-ידו) לגבות מצד ג' סכום עבור שירות המוחרג ממילא מסוגי השכר הרגילים בחדלות פרעון, הרי לכאורה יוצא מכך, כי במידה וקיים דין חיצוני המגביל את שיעור מה שניתן לגבות, הרי שדין זה חל אף חל אף במצב של חדלות פרעון. למצער, על המפרק מוטל מלוא הנטל להוכיח נסיבות המצדיקות
ומאפשרות על-פי דין
חריגה מאותו תעריף קבוע.
בנסיבות המקרה, ובמלוא הכבוד לאחריותו הרבה ולמאמציו של המפרק, הרי ספק גדול בעיני אם הורם הנטל. אכן, המפרק ובוודאי משרד עורכי הדין הקשור בו אינם חברה משכנת, אולם הם (ובעיקר אמורים הדברים במשרד עורכי הדין) נכנס מרצונו לנעליה, לסוג עיסוק במסמכים ורישום המאפיין את פעולה, ואשר עליו חל,
במובהק
, צו הפיקוח למוצרים ושירותים.
זאת ועוד; אין ספק, כי על המפרק והכרוכים בו חלה חובה מוגברת של זהירות ותום-לב, אולם ספק גדול בעיני האם ניתן, בכל המקרים, לתרגם חובה במישרין אף לתוספת תעריף. לשם כך, הרי שמעבר לטיעון הכללי אודות חובת ההתעמקות (שבנכונותו אין ספק), היה על המפרק לפרט ולהראות תוספת אובייקטיבית של מאמץ וקושי, החורג אך ורק מהבדלי מומחיות ומן "העיין המשפטית" שלו ושל המשרד המועסק על-ידו. זאת לזכור, הרי שאף על "משרד רגיל" של חברה משכנת, מוטלת על-פי דין רמה גבוהה של חובת זהירות ואמון כלפי המשתכנים שבענייניהם הוא עוסק; האפשרות כי חיי המעשה מלמדים, למרבה הצער, על מציאות שונה, אינה מעלה ואינה מורידה בנקודה זו.
זאת ואף זאת; החלטה זו בעניין הגבלת הגביה מן הדיירים, אינה סותרת כלל ועיקר החלטה אשר אישרה למשרד עורכי הדין, ככל שאישרה, תעריף אפשרי אחרי של שכר על מכלול פעולתו. זאת, באשר שכר-טרחה ליועציו של המפרק, יכול ויגבה אף מן הכספים בקופת הפירוק עצמה, ובמקרים מסויימים יהיה מקום לקזז את חלקו משכר-טרחת המפרק עצמו - אפשרות המוכרת במילים מפורשות בדין. יוצא, כי אף אושר שכר-טרחה בשיעור העולה על צו הפיקוח על מוצרים ושירותים, הרי אין כל הכרח כי כולו יגבה מן הדיירים דווקא, וזאת באורח הסותר למישרין את צו הפיקוח.
אעיר, כי וודאי שלא היה כל מקום להטיל ספק ביושרתו של המפרק, וחזקה על בעל תפקיד החב בחובה גבוהה של אמון ויושר, כי מקום בו הוא מבקש להתקשר עם משרד שיש לו אינטרס בו, הרי שהוא עושה זאת מטעמים ראויים בלבד; אלא שחרף זאת, הרי שמקום בו מכניס עצמו המפרק לסוג שכזה של ניגוד עניינים לכאורה - ולו למראית עין, הרי ראוי היה כי "יקפיד בקלה כבחמורה" על מראית עין שכזו, ובוודאי לא ינהג באורח אשר יכול ויתפרש כהעדפת האינטרס של המשרד שהוא קשור בו על אינטרס הדיירים, אשר ממילא ניזוקו באורח משמעותי מן הקריסה עצמה, וקידום עניינם הוא חלק מהותי עד מאד מתפקיד המפרק.
אי לכך, אני מחליטה לקבל את עמדת הדיירים בעניין התעריפים נשוא צו הפיקוח, ולדחות את עמדת המפרק והכונס הרשמי. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
ניתנה היום, י' אלול תשע"א, 09 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.