מונחת בפני מחלוקת, שעניינה זכאותו של מפרק חברת מגדלי הזוהר לבניין בע"מ ליטול לחזקתו זמנית, דמי שכירות שנוטלת חברת אביב ס.ה.ר נכסים בע"מ משוכרי נכסים בקניון, אשר הועבר לחזקתה מידי החברה בפירוק. החברה, המשיבה, מתנגדת למבוקש, בטענה כי עסקינן למעשה במסווה לבקשת עיקול זמני, כאשר לא התקיימו לכך התנאים הקבועים בדין. לשיטתה, המדובר בחברה שונה ועצמאית לחלוטין, המנוהלת בידי בנו של בעל השליטה לשעבר בחברה בפירוק; וכל "חטאו" הוא שנחלץ לעזרת עסקיו של אביו, אגב שהוא מסייע לו להעביר נכסים בעלי שווי כלכלי נמוך.
עיינתי בעמדות הצדדים, ולאחר שמתווה פשרה שהציע כונס הנכסים הרשמי נדחה על ידי המשיבה, ניתנת החלטתי זו.
1. עניין לנו, במובהק, בשאלה שעניינה היחס בין שני משתנים:
מחד גיסא,
מאזן הנוחות,
ומאידך גיסא,
סיכויי התביעה העיקרית. זאת, על רקע מערכת השיקולים המיוחדת שמחילים דיני חדלות הפירעון.
זאת, כאשר יובהר כבר כעת, כי הבקשה הנוכחית
אינה מיועדת ואינה יכולה להוות אכסניה להכרעת המחלוקת לגופה
; זו תוכרע במסגרת הבקשה העיקרית, שהגיש המפרק לביטול עסקת הרכש לכאורה (או שמא, העברת נכסים) בין החברה לפירוק לבין המשיבה; אי לכך, הרי שאף הבירור העובדתי ושמיעת העדים,
ככל
שתידרש
, תעשה במסגרת הבקשה לסעד העיקרי.
מאידך גיסא, הרי המשיבה, בניסיונה לנתח את המחלוקת בהתאם לדיני העיקולים, מתעלמת מהוראת חוק ספציפית לדיני חדלות פירעון, אשר יש לה חשיבות רבה בענייננו. היא אף משפיעה השפעה ניכרת על מאזן האינטרסים שיש לשקול במקרים כגון המקרה הנוכחי.
2. סעיף 305 לפקודת החברות, המורה למפרק, כולל מפרק זמני, לקבל לידו או לפיקוחו את הנכסים שהחברה זכאית להם
או שנראה שהיא זכאית להם
. אין צורך להכביר מילים, כי הסיפא של סעיף 305 היא רבת משמעות, בכל הנוגע לאיזון האינטרסים שעל בית המשפט לבצע. דברים אמורים, באותם מצבים - אשר למרבה הצער אינם נדירים כלל ועיקר - בהם עולות טענות על נכסים שהועברו מן החברה בפירוק לצדדי ג', בעיקר אנשים וחברות קשורות, באורח אשר מעורר את חשדו של המפרק.
לכאורה, עשויה לעלות השאלה - מדוע נזקק המחוקק לסעיף נפרד ומיוחד, כאשר אך ברור הוא כי מפרק, ככל מתדיין אחר, יכול להגיש בקשה לעיקול זמני או לסעד זמני אחר בהתאם לדין הכללי. אלא, שהלכה יסודית וידועה היא כי "המחוקק אינו משחית מילותיו לריק"; קרי, ישנה אף ישנה כוונה אשר הביאה להתקנת סעיף מיוחד, ובעיקר לסיפא שלו. משמעות זו, כפי שנידונה לא אחת בפסיקה, כוונתה למעשה הנחיה לבית המשפט בכל הנוגע לעריכת איזון אינטרסים, באורח שייתן משקל יתר לצורך לכנס את נכסי החברה בפירוק, ובעיקר למנוע את העלמתם.
קרי, מצב בו מתעוררת מחלוקת על נכסים, בעיקר נכסים שהועברו מן החברה זמן לא רב טרם קריסתה, והמפרק מוצא כי יש לחברה טענות טובות לגבי הבעלות בהן, הרי שבית המשפט יטה להעבירם לחזקתו באורח זמני, או למצער לפיקוחו. זאת, בין היתר, אף נוכח ניסיון החיים, המלמד כי לא אחת, דרכם של נכסים כאלו להעלם במהירות, היה ולא יפרוש עליהם המפרק במהירות את "חסותו". כוחו של שיקול זה יהיה, מכיח אותה הוראה מיוחדת, חזק יותר מן המקובל בדיון בעיקול זמני בין שני צדדים סולבנטיים.
3. נסיבות המקרה שבפני, במלוא הכבוד הראוי, הינן דוגמא מובהקת לחשש זה, ולמעשה לטעם אשר הביא את המחוקק להתקין את אותה הוראה מיוחדת.
עניין לנו בחברות הנראות כקשורות במובהק, אשר:
א. פעלו מאותם משרדים.
ב. מצויות שתיהן בשליטת קרובי משפחה מדרגה ראשונה.
ג. אף מטענות המשיבים, אנו למדים שנערכו ביניהם עסקים החורגים בתכלית מעסקים רגילים בין צדדים מסחריים, וכי הדבר קשור בקשר הדוק לקשייה הכלכליים של החברה בפירוק.
4. זאת ועוד; אף בלא להתייחס לטענות המפרק, כי מירב החומר שנתפס במשרדי המשיבה היה חומר של החברה בפירוק. זה המקום לציין כי החומר נתפס אך לאחר מאבק משפטי שלם שניהלה המשיבה בכדי למנוע את כניסת המפרק ותפיסת החומר. זאת, לרבות נקיטה במהלכים שלא נראו כהולמים את הדין.
גרסתה של המשיבה נראית - על פניה ובלא לקבוע מסמרות בשלב זה - תמוהה ביותר. אף אם אלך לשיטתה של המשיבה, הרי בסופו של יום עבר נכס מניב מחברה בקשיים אל חברה מקורבת. זאת לכל היותר תוך סיכום וקבלת הסכמה מן הנושה המובטח; בקשת המפרק למסמכים בעניין זה הושבה ריקם (
או כמאמר עו"ד איתן חוטר
ישי בחקירה "אתה יכול לרצות");
כך או כך, הרי שאף אם הייתה העסקה רצויה מבחינת הנושה המובטח (ואין אני קובעת דבר בעניין זה), הרי שתוצאתה מבחינת הנושים הלא מובטחים הינה ברורה, כפי שהיא גם עגומה.
נכס מניב שיתכן וניתן היה להיעזר בו לפירעון חובותיהם, הועבר מחברה בבעלות האב, לחברה בבעלות הבן, כל זאת בתמרון אשר מעלה יותר משמץ ספק.
5. זאת ועוד; התסבוכת והחששות גוברים אף יותר, נוכח העובדה, כי שתי החברות קשורות בשרשורים הכוללים חברות שנרשמו בחו"ל, והדבר כבר שימש בעבר, לכאורה, בכדי לנסות ולחסום את המפרק.
6. סוף דבר: אין זו הפעם הראשונה, בה עולה המבנה הכלכלי-עסקי שיצרה משפחת חוטר-ישי לדיון בפני, תוך שהמשיבים מעלים טענות - אשר לא תמיד נראות ראויות לאמון - שעניין "אטומיזציה" והעדר קשר בין עסקי האב לעסקי הבן, וזאת כאשר הנסיבות מלמדות לכאורה על ההיפך.