בקשה למתן הוראות, במסגרתה עתר מר דוד הורוביץ (להלן-
"המבקש"), מנהלה לשעבר של חברת מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ (להלן-
"החברה בפירוק" וגם
"מעיינות"), להצהיר על בטלות אגרת חוב משנת 1991 (להלן-
"אגרת החוב"), במסגרתה שועבדו לטובת המשיב (להלן-
"הבנק"), בשעבוד צף, כלל הרכוש והנכסים של החברה בפירוק. בנוסף, נתבקש בית המשפט להצהיר, כי לחברה בפירוק לא נותר חוב כלפי הבנק.
העובדות הצריכות לעניין
חברת מעיינות הוקמה בשנת 1990 והיא היתה המפיצה הבלעדית של מוצרי טמפו בצפון הארץ. מעיינות וחברה נוספת בשם מעיינות מרקטזול (1995) בע"מ (להלן-
"מרקטזול") היו בשליטתו ובניהולו של המבקש. במהלך שנת 1995 נקלעו מעיינות ומרקטזול לקשיים כספיים שגררו הליכים שונים, בין היתר, מצד הבנק, וסופן של שתי החברות להיקלע להליכי פירוק.
יצוין, כי הפעילות העסקית של מעיינות ומרקטזול התקיימה בנכס המצוי בחלקה 64 בגוש 18172 ברח' לוחמי הגטאות 4 בנהריה (להלן-
"הנכס"), וכי הנכס שועבד במשכנתה ראשונה ללא הגבלה בסכום לזכות הבנק, להבטחת חובות מעיינות ומרקטזול לבנק.
כמו כן, ביום 11.1.91, במסגרת פעילותה העסקית, חתמה מעיינות על אגרת חוב, לטובת הבנק. מכוח אגרת החוב, הוטל שעבוד על הון מניות החברה והוטל שעבוד שוטף על כלל נכסיה וזכויותיה מכל מין וסוג שיש לחברה או שיהיו לה בעתיד, להבטחת כל הסכומים המגיעים, או שיגיעו, ממנה לבנק.
כאמור, במהלך שנת 1995 נקלעו מעיינות ומרקטזול לקשיים כספיים שגררו הליכים שונים מצד הבנק, כאשר הבנק החל לפעול למימוש המשכנתה, ובאותה שנה מונה כונס נכסים על הנכס, מטעם הבנק, במסגרת תיק הוצל"פ 0217671-95.
בד בבד, הגיש הבנק תביעה כנגד מעיינות, דוד ואחרים- ת"א 1328/95 בבית משפט זה. בעת הגשת התביעה, עמד חובה של מעיינות לבנק על סך של 3,812,213 ש"ח, כאשר הבנק העמיד את סכום התביעה על סך 1,100,000 ש"ח בלבד, מאחר שיתרת החוב היתה מובטחת במשכנתה על הנכס (ראה פסקה 1 בפסק דינו של כב' השופט עמית, פסק דין חלקי מיום 10.7.05).
מעיינות, דוד ויתר הנתבעים בת"א 1328/85, עתרו בהמרצת פתיחה לבית משפט זה (ה"פ 1620/95, שנידונה בפני כב' השופט ד"ר ביין) לאסור על מימוש המשכנתאות שניתנו לזכות הבנק.
בפסק דינו מיום 13.8.98, דחה כב' השופט ביין את טענות הנתבעים (מעיינות ודוד, בין היתר), וקבע שהבנק זכאי לממש את המשכנתאות. עוד נקבע בפסק דין זה, כי למעיינות קיימת יתרת חוב לטובת הבנק, כאשר גובה החוב יקבע במסגרת התובענה אותה הגיש הבנק- ת"א 1328/95.
בפסק דין חלקי, בת"א 1328/95, דחה כב' השופט עמית את טענת "פרעתי" של מעיינות, בציינו, כי נכון ליום 30.11.04 עמד חובה של מעיינות לבנק, על סך של כ- 17 מיליון ש"ח.
הערעור שהוגש על פסק הדין החלקי, נדחה על ידי בית המשפט העליון (ראה ע"א 9773/05, פסק דין מיום 3.1.07).
בהמשך, ביום 8.7.07, ניתן פסק דין נוסף בתובענה הנ"ל, שעניינו במחלוקת הנוגעת לערבותו של המנוח יורם הורוביץ ז"ל, אביו של המבקש, לחברת מעיינות, בהתאם לכתב ערבות מיום 14.10.91 שנחזה כחתום על ידו. המחלוקת הייתה בנקודה אחת בלבד והיא, האם כתב הערבות לחברת מעיינות נחתם על ידי המנוח יורם הורוביץ ז"ל.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הבנק בעניין זה, בקובעו כי, בסופו של יום, לא הוכח שהחתימה היא חתימתו של המנוח.
הערעור שהוגש מטעם הבנק על פסק דין זה, נדחה (ראה ע"א 8752/07, פסק דין מיום 15.3.11).
טענות הצדדים לבקשה
במסגרת הבקשה, התבקש בית המשפט להצהיר כי אגרת החוב נעדרת תוקף ולקבוע כי לא קיים לבנק שעבוד צף על כלל נכסיה וזכויותיה של החברה. בנוסף, התבקש בית המשפט:
"להנחות את המפרק לדון ולהכריע בשאלת גובה החוב הנטען ע"י בנק לאומי נוכח טענות המבקש כי מעולם לא נקבע גובה החוב הנטען, וכי החוב שהיה נפרע כבר ועל כך אין יתרת חוב המגיעה לבנק לאומי בין אם היה נושה מובטח ובין אם לאו" (סעיף ב' בבקשה). עוד מבוקש, לעכב את חלוקת הכספים שבקופת הפירוק, עד להכרעה בבקשה.
המבקש מעלה בבקשתו שתי טענות עיקריות: האחת, כי לאגרת החוב אין תוקף, משום שלא רשום על גבה מס' ח"פ של החברה, והעדר רישום שכזה הוא בבחינת העדר זיהוי. השנייה, כי לחברה אין כל חוב כלפי הבנק, שכן היא פרעה את חובותיה עוד בשנת 1995, בסמוך "לשבירת החברה ע"י הבנק", כדברי המבקש, וכל חוב שנוצר לאחר מכן הוא תוצאה של התנהלות הבנק, אשר השתהה במימוש הנכס.
באשר לתוקף אגרת החוב, המבקש טען, כאמור, כי העדר רישום ח"פ הינו בבחינת העדר זיהוי המאיין את תוקפה של אגרת החוב, וכי חברת מעיינות מעולם לא חתמה על אגרת חוב לטובת הבנק, וייתכן מאד שהשימוש בחותמת של חברת מעיינות, נעשה בתחבולה, עבור חברה אחרת. לטענת המבקש, לאור העובדה כי ניתן פסק דין בבית המשפט העליון (ע"א 8752/07, המוזכר לעיל) הקובע כי חתימתו של אביו המנוח, המנוח יורם הורוביץ ז"ל, זויפה על גבי שטר ערבות, סביר מאד להניח כי חתימת מעיינות זויפה אף היא.
באשר לטענה כי למעיינות לא נותר חוב כלפי הבנק אלא בשל התנהלות הבנק עצמו, הצביע המבקש על כך שלאחר שהתקבלה תביעת הבנק (פסק דין חלקי מיום 10.7.05, של כב' השופט עמית) הבנק לא עשה כל פעולה על מנת לגבות את החוב, בדרך של מימוש הנכס. בעניין זה הצביע המבקש על כך, שהבנק פתח עוד ביולי 1995 שני תיקים בהוצל"פ בגין מימוש נכס מקרקעין, שהיה בבעלות החברה, ואף מונה כונס נכסים לנכס מטעם הבנק, אך הנכס נמכר רק בשנת 2010. לטענת המבקש, במשך 15 שנה הבנק לא נקט כל פעולה על מנת לממש את נכס המקרקעין, דבר זה הוביל לכך שהחוב של החברה רק תפח, כך שבמועד מימוש הנכס, החוב הגיע לכדי עשרות מיליוני שקלים. לטענת המבקש, אילו הבנק היה מממש את הנכס בתחילת הדרך, החוב היה נפרע במלואו.