החלטה בתיק פר"ק 3208-09

המחלוקת המונחת בפני מורכבת, הלכה למעשה, משתי סוגיות נפרדות, אף אם קשורות זו בזו במסגרת אותה מסכת עובדתית-משפטית.

האחת , הינה סוגיה משפטית בעיקרה , המתבססת על עובדות אשר רוב-רובן אינו שנוי במחלוקת, להבדיל מפרשנותן. סוגיה זו, עניינה גדר אחריותו של מפרק זמני או מנהל מיוחד הפועל מטעם ציבור הנושים, ויחסי הכוח בינו לבין הנושה המובטח. זאת, כאשר בנסיבות המקרה עניין לנו, במיוחד, בשאלת חובותיו ואחריותו של מפרק, בכל הנוגע למידע על המצאות ציוד של החברה בידי צד ג', וזאת מקום בו הציוד משועבד לכאורה לנושה מובטח.

השניה , הינה סוגיה עובדתית באורח מובהק, ואשר עניינה הוא קורותיה של המכונה ומערכת הציוד לקילוף תפוחי אדמה העומדים במרכז הבקשה, והשאלה כיצד הגיעה למשק של המשיב 3, אילו חלקים של המכונה היו אכן באותו מקום, בעת שהמצהיר מטעם המבקש ביקר בו (עניין המצוי במחלוקת עובדתית מובהקת), ומתי ובידי מי הוצאו המערכת או חלקיה מן המשק.

אין ולא יכול להיות ספק, כי לא ניתן לקבוע ממצאים בשאלה העובדתית, אלא לאחר דיון בו יחקרו הן המצהיר מטעם הכונס המבקש, והן המשיבים 2 ו-3 (מנהל החברה לשעבר ומר סעדון שהינו בעל המשק בו לכאורה נמצאו החלקים נשוא המחלוקת).

זאת ואף זאת; במסגרת דיון זה, יהיה מקום אף ליתן את הדעת בדבר היחסים בין מר סעדון לחברה. השאלה אימתי, אם בכלל, התבקש או ניתן אישור המפרק להחזקת הנכסים במשק בבעלותו, והאם ואיזה שיתוף פעולה, אם בכלל, נקשר בין מר סעדון למשיב 2, הוא המנהל לשעבר אשר ככל הנראה הוסיף לפעול בחברה אף בעת הפירוק.

אלא מאי? יש להבחין הבחן היטב בין תוצאת הדיון דנן לבין השאלה המשפטית העקרונית הנוגעת לתחולת אחריותו של המפרק. זאת, באשר יתכן (ואין אני קובעת עדיין מסמרות בעניין זה) כי פתרון השאלה העובדתית לא יהיה בו אלא כדי לקבוע האם ניתן יהיה לחייב את המשיבים 2 ו-3, או מי מהם, בשיפוי בעל התפקיד אשר ידו תמצא על התחתונה בכל הנוגע לשאלת האחריות (קרי, האם על הנושה המובטח והכונס מטעמו מוטל הנזק, ועימו היכולת לנסות ולהפרע מן המשיבים 2 ו-3, אם תהא אפשרות לעשות כן, או שמא דווקא על המפרק).

מהו הדין, אם כן, בכל הנוגע לסוגיית האחריות וחלוקתה בין בעלי התפקיד - המפרק מחד גיסא, והכונס הפועל מטעם הנושה המובטח מאידך גיסא?
אכן, אין ספק כי מקום בו בוחר נושה מובטח לממש נכסים משועבדים באורח עצמאי, בין אם בהליכי הוצאה לפועל ובין אם באמצעות כונס הפועל מול בית המשפט של חדלות פירעון, הרי שהוא והכונס מטעמו אחראים על שמירת הנכסים ומצבם, ואם ניזוקו או נגנבו בלא שבוטחו, הרי שאין לנושה המובטח להלין אלא על עצמו בלבד.
אלא מאי? נסיבות המקרה מלמדות, לכאורה, על מערכת עובדתית-משפטית שונה.
בנסיבות המקרה, אין ולא יכול להיות ספק כי הכונס מטעם הנושה המובטח לא התמנה אלא בשלב מאוחר יחסית - ככל הנראה, לאחר שהמכונה כבר "נעלמה" ממשק סעדון, ועקבותיה לא נודעו.

זאת ועוד; מן ההתכתבות, שבין הצדדים, עולה, לכאורה, כי הנושה המובטח פסח במשך תקופה על הסעיפים, ונראה היה כי הוא נוטה, או למצער שוקל ברצינות חלופה אחרת המותרת לו על-פי דין: הפקדת המימוש בידי המפרק, תוך הגשת תביעת חוב שתפקידה לכמת ולשמור על הקדימות המהותית של החוב המובטח בכל הנוגע לחלוקת פירות הנכסים המשועבדים.

אין, ולא יכול להיות, מקום לספק, כי נושה מובטח יכול לבחור בהתאם לשיקוליו שלו בין שתי החלופות - מימוש עצמאי או פעולה באמצעות בעל התפקיד ה"כללי" (קרי, המפרק המייצג את כלל הנושים), תוך שמירה על קדימותו המהותית.

מן הראוי, לעניין זה, לחזור ולהבהיר מושכלת יסוד, אשר אין לי אלא לתהות אם אכן קיבלה את המשקל הראוי לה בטיעוני חלק מן הצדדים למחלוקת. "ברירת המחדל", כאשר קורסת חברה וממתנה מפרק זמני, הינה כי המפרק נוטל לידיו את כל הנכסים, שומר ומבטח אותם עד למימושם . נטילה זו, שהינה זכותו ואף חובתו של המפרק, חלה אף לגבי נכסים שנחזים ככאלה השייכים לחברה , אך מוחזקים בידי צד ג'. זאת, בין היתר, כדי למנוע בדיוק את אותו המצב אשר נוצר בנסיבות המקרה שבפני - מצב בו נכסים שיתכן שהם שייכים לחברה 'נעלמים' טרם שמסתיים הבירור לגביהם, וקופת הנושים (או הנושה המובטח, בענייננו) יוצאת מופסדת.

אכן, אין ספק כי מקום בו הנושה המובטח "נוטל את הפיקוד" באורח ממשי - קרי, ממנה בעל תפקיד או מורה להעביר את הנכסים לחזקתו, פוקעת אחריותו הישירה של המפרק, ומועברת לידי הנושה המובטח ובעל התפקיד מטעמו. אלא שבנסיבות המקרה, ובלא לקבוע עדיין מסמרות בעניין, עולה ספק אם כאלו הם פני הדברים - וזאת למצער בכל הנוגע לחלק משמעותי מן התקופה.

מן התשתית העובדתית, על חלקיה שהם לכשעצמם אינם שנויים במחלוקת, מצטייר נושה מובטח הפוסח על הסעיפים ונושא ונותן עם המפרק, אלא שרק בשלב מאוחר יחסית התגבשו היסוסים אלו לכדי מעשה ונטילת אחריות; ספק אם כאלו היו פני הדברים מקום בו התנהל בין הצדדים משא ומתן על אורח המימוש בידי המפרק ושיעור שכר-טרחתו, אם יממש את הנכסים. בשלב זה, דומה כי בידי הנושה המובטח לא הייתה אלא זכות משפטית, בשלב זה בלא כל "יד מבצעת" אשר מוכנה ויכולה לתפוס נכסים בפועל.

זאת ועוד; מעיון בנסיבות המקרה, עולה תהיה האם לא הפך המפרק, בשוגג, את היוצרות, וזאת כאשר ערבב וקשר קשר הדוק מדי בין שני שלבים שונים ונפרדים של הטיפול בנכסים. קרי, בין השלב של תפיסתם ושמירתם, לבין השלב של מימושם וההכרעות המתבקשות בעניין מציאת רוכש, מיהות המממש ושכר-טרחתו. ספק גדול בעיני, האם יש מקום לקשור קשר מוחלט בין שני השלבים, עד כדי כך שבעל התפקיד מתנה את השלב הראשון - קרי, התפיסה והשמירה, בהכרעות לגבי השלב השני. אין ספק  שלא כך יש לנהל את הדברים מקום בו אין מדובר בהליך איתור ותפיסה מורכב של נכסים או זכויות שנויות במחלוקת בחוץ לארץ, אלא בנכסים פיזיים המצויים ככל הנראה מרחק קטן למדי מחצרות המפעל. זאת כאשר, ככל הנראה, מנהל החברה לשעבר, הפועל בשירות המפרק, נראה כיודע או צריך לדעת את מיקומם.

המסקנה מכל האמור לעיל, הינה כי טענות הכונס במישור המשפטי-עקרוני אינן נראות מופרכות או חסרות סיכוי, נהפוך הוא. בלא לקבוע קביעה נחרצת בשלב זה בכל הנוגע לטיב האחריות ובאיזו דרך תוטל (האם על הקופה, על בעל התפקיד עצמו או בדרך אחרת), הרי שקשה שלא להצביע על בעייתיות שנפלה בעמדת המפרק, כמו גם בעמדת כונס הנכסים הרשמי התומך בו.

זאת, למצער, בכל הנוגע לאותו פרק זמן ארוך במהלכו היה המפרק בעל התפקיד היחיד הפועל בשטח, והנושה המובטח לכל היותר התלבט וישב על המדוכה האם לפעול באמצעותו (אף אם הנושה המובטח יסייע לו) או שמא באורח ישיר יותר. אותה עת, ובמלוא הכבוד לכוונה משתמעת "לתפוס פיקוד" שיתכן ויש ליחס לאחד ממכתבי הנושה המובטח, הרי ש"ברירת המחדל" נותרה לכאורה על מכונה - המפרק הינו בעל התפקיד אשר, בהעדר הליך מימוש עצמאי בפועל מצד נושה מובטח, חובה עליו לתפוס את כל נכסי החברה, כולל לעשות מאמץ עצמאי, כנה ויעיל בעניין זה; זאת, אף אם חלק מאותם נכסים שנויים במחלוקת, ואין זה ברור מי יממשם בעתיד.

נוכח כל האמור לעיל, כמו גם נוכח המשמעות המשפטית אשר יתכן ותוודע לכך בכל האמור במפרק, הרי טוב יעשה המפרק אם ימצא דרך להדבר עם הכונס ולהגיע עימו להסכמה , אשר יתכן ותייתר הכרעה סופית בכל הנוגע לשאלה המשפטית של האחריות והיקפה. בעניין זה, מן הראוי לדחות כבר בשלב זה את טענת המפרק, כי העתרות לבקשת הכונס הינה בגדר העדפת נושים. לשם כך, די אם אזכיר מושכלות ראשונים ואעיר כי ככל שמוטל חיוב על הקופה בשל משגה של המפרק - בין אם בצורת חיוב ישיר בתשלום ובין אם בצורת הוצאות משפט, הרי שהדבר נחשב כהוצאות בהם חוייבה הקופה בשל הליך הפירוק, קרי הוצאות פירוק במובהק, ובשום פנים ואופן אין מדובר בהעדפת נושים דווקא. זאת ועוד; במצבים כאלו, הרי שדווקא החלופה אשר מטיבה יותר להגן על הנושים עשויה להמצא גרועה בהרבה עבור המפרק באורח אישי, וזאת בין אם עסקינן יהיה בחיוב אישי מוגבל בדמות חילוט הערבות שהפקיד עם כניסתו לתפקיד או הטלת הוצאות עליו עצמו, ובוודאי אם עסקינן יהיה באותם מקרים מעטים וחריגים בהרבה, בהם ננקט סעד מרחיק לכת עוד יותר.