החלטה בתיק פר"ק 299-96

עניין לנו במחלוקת הנטושה בין מפרק חברה לבין המדינה שהינה הנושה הגדול ביותר של החברה. המחלוקת נסבה אודות הכדאיות שבניהול הליך לפי סעיף 373 כנגד בעלי השליטה לשעבר. המדינה החפצה בניהול ההליך גורסת כי ההליך הינו קל יחסית נוכח העובדה כי בעלי השליטה כבר הורשעו בפלילים בעבירות שחופפת במידה רבה ל"אישומים האזרחים". כמו כן, מסתמכת המדינה על האינטרס הציבורי החשוב שיש בנקיטת הליכים כאלו לא רק עבור הנושים הספציפיים אלא גם כדי להרתיע בעלי שליטה עתידיים מהתנהלות דומה.

המפרק לעומת זאת מתייחס בעיקר ליחס בין הוצאות ההליך לבין התועלת שיניב הלכה למעשה ומצביע על כך כי מצבם הכלכלי של המנהלים לשעבר אינו מן השפירים וסיכויי הגבייה אינם גבוהים. כמו כן טוען המפרק כי הליך הפירוק כבר הסתיים למעשה ומיצה את עצמו ואין טעם למושכו במשך שנים נוספות בשל הליך שכזה. כמו כן מזכיר המפרק את ההלכה הפסוקה בדבר שיקול דעתו הכלכלי משפטי שאין למהר ולהתערב בו. לאחר שנכשל ניסיונו של הכונס הרשמי להביא את הצדדים לפשרה ניתנת החלטתי זו.

על פניו, ניתן היה לטעון ובמידה רבה של צדק כי יש ממש בעמדת המדינה. זאת גם אך לא רק נוכח העובדה כי כנושה מרכזית בתיק יש לה יותר מזכות גרידא להשפיע על אורח התנהלותו. להסרת ספק אעיר כי העובדה שהבקשה נמחקה בעבר אינה מקימה מעשה בית דין ולצד ההלכה בדבר שיקול דעת המפרק הרי שספק אם ניתן להתעלם אף מרצונם של הנושים, בעיקר הנושים המהותיים והגדולים.

אלא מאי? ספק גדול אם ראוי כי נושה אחד המבקש ליטול סיכון שבתביעה ארוכה שפירותיה לא מובטחים, יגלגל אותו וישתף בו נושים קטנים יותר בעל כורחם. צודק המפרק בטענתו כי כאשר נשקלת הגשת תביעה אישית כנגד נושא משרה לשעבר, הרי שלצד השיקול העקרוני נשקל קודם כל השיקול הכלכלי פרקטי האם יש בתביעה סיכוי סביר להעשיר את קופת הנושים אם לאו. טול למשל בעל שליטה לשעבר שאומנם עומדת נגדו עילת תביעה מוצקה יחסית אולם בינתיים הפך לפושט רגל או עומד על סף פשיטת רגל . במצב דברים כזה הרי שתביעה כנגדו על כל המאמצים והכספים שהושקעו בה עלולה להיות בגדר "ברכה לבטלה" ושבסופה יינתן פס"ד אשר מעט הוא הסיכוי כי יניב בפועל כספים לנושים.

במצב זה הרי במלוא הכבוד להצעת המדינה להפקיד 50,000 ש"ח הרי אין כל ביטחון כי הסך הנ"ל יספיק למימון הוצאות התביעה. אי לכך נוצר סיכון שלא נפתר, כי נושים אחרים בעלי חוסן פיננסי מועט יותר יאלצו לחלוק עם המדינה את הסיכון והנזק, היה ויוצאו הוצאות נכבדות יותר שייצאו מן הקופה, בעוד שבסופו של יום לא יימצאו מקורות כספיים לגביית תוצאות פסק הדין, ככל שזה אכן יהיה לטובת התובעים. זאת ועוד, קיים ספק גדול בעייני עד כמה מועילה או רצויה האפשרות לחייב בעל תפקיד להגיש ולנהל תביעה שאין הוא מאמין בה ושהוא סבור כי עצם הגשתה הינה טעות.

סוף דבר, בנסיבות המקרה דומה כי הדרך הנכונה להילך בה הינה העברת זכות התביעה מן המפרק למדינה בכובעה כנושה המרכזי אשר מוסמך אף הוא על פי דין להגיש תביעה לפי סעיף 373 . מצב דברים זה תוכל המדינה לנהל את התביעה לפי שיקול דעתה ובאמצעות בא כוח הולם יותר המאמין בסיכויי התביעה ובתוחלת הצפויה ממנה ותימנע האפשרות ללא מעט מחלוקות והאשמות הדדיות אשר ייתכן ויתעוררו מקום בו ייאלץ המפרק לנהל את התביעה בעל כורחו. אי לך, אני מקבלת את הבקשה באורח חלקי במובן זה כי הזכות לנהל את התביעה מומחת מן המפרק למדינה והיא ראשית לנהלה כראות עיניה על פי דין תוך שהיא נושאת כמובן בכל ההוצאות הנדרשות לשם כך.

בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. 

ניתנה היום,  כ"ז תמוז תשע"ב, 17 יולי 2012, בהעדר הצדדים.