החלטה בתיק פר"ק 2602-09

המחלוקת המונחת בפני, עניינה עגום ונושא מטען כבד, אשר חורג בהרבה ממשמעותה הכספית.

עניין לנו בחברה בפירוק, שהעבירה מטענים, ואחסנה חבילות בהן נארזו חפצים שזכות הקניין בהם היתה ללא ספק שייכת לבעליהם, אשר השתמשו בשירותי החברה ; בכך, נבדלו פריטים אלו ממקרים "רגילים" של חברות בפירוק, אשר מחזיקות מלאי סחורה אשר כנגד חלקו קיימות תביעות לזכויות אובליגטוריות לטובת רוכשים.

המפרק אינו חולק על העובדה, כי הפריטים המאוחסנים הרלוונטיים לענייננו היו רכושם וקניינם של המבקשים , וכי לו התנהלו הדברים על הצד הטוב, לא היתה לחברה כל עילה למוכרם לצדדי ג', אלא במצבי קיצון בהם הוכח כי הבעלים המקורי של הציוד נטש אותו, בין אם במפורש או במשתמע. בנסיבות המקרה, אמנם קיימת מחלוקת לגבי טיב ויעילות הדרך בה נקטו המבקשים בעניין הציוד טרם מכירתו , אלא שאין ספק כי לא ביקשו בשום שלב להפקיר את הציוד.

זאת ועוד; המפרק אינו חולק על כך כי חלק מעסקי החברה, לרבות רישומיה, התנהלו באורח רשלני , והדבר אף טרם לקריסת עסקיה ולאורח בו נקלעה לפירוק .

מעיון בנסיבות המקרה עולה, לשיטתי, כי יש להפריד הפרד-היטב בין שני מישורי ההתדיינות:

א.         המישור הקנייני, בו ניצבים המבקשים כבעלי קניין שנמסר לחברה בפירוק ואבד;

ב.         המישור האחר, שהוא מישור האחריות האישית של בעל התפקיד.

אבהיר דברי; במישור הקנייני הפשוט, הרי אין ספק כי מדובר בקניינם של המבקשים שהופקד בידי החברה; לחברה לא היתה כל זכות משפטית - לא טרם פירוקה ולא אחריו - למכור את הקניין דנן לצדדי ג', אלא היה עליה, באורח בסיסי, לידע את מחזיקי הנכסים בדבר מצבה, ולבקש ממנה ליטול את שלהם, כפי שאכן קרה ברוב-רובם של המקרים.

זאת ועוד; נוכח העובדה כי אין מחלוקת על כך כי אותו מכר נעשה לאחר המועד הקובע של תחילת הפירוק ולא לפניו, מציב את החיוב כלפי המבקשים במעמד של הוצאות פירוק , אשר יתכן מאד כי הן קודמות, במלוא הכבוד הראוי לאגרת השגחה (הצמודה על-פי דין לשכר בעל התפקיד). אחריותו של המפרק, במישור זה, הינו אחריות ניהולית, בכובעו כאורגן המרכזי של החברה לאחר פירוקה; ככזה, הוא "אחראי" על תפקוד העובדים התחתיו ועל המכירות שנעשו, אולם אחריות גורפת זו אינה אחריות בכובעו האישי, ואת "פירותיה" יש לגבות מקופת הפירוק, לפי הסדרים שנקבעו בדין וככל שנותרו בה כספים.
נכון הדבר, כי בעניין זה, ובלא שיהיה בכך כדי להעים על קביעה בסיסית זו, הרי שאף כאן עשויות להתעורר מספר שאלות, אשר יתכן ויעמדו בפני המבקשים לרועץ, ולו באורח חלקי:

1.         בנסיבות המקרה, יתכן אף תתכן כי תעלה טענת רשלנות תורמת מצד המבקשים; זאת, לא רק נוכח העובדה כי הותירו את הנכסים בידי החברה במשך שנים ארוכות, וזאת באורח שנראה חריג למדי יחסית לסוג השירות שהזמינו (וזאת בעיקר נוכח המצאותם של פריטים בעלי ערך רגשי, חלקם מכתבים, תמונות וחפצים אחרים אשר יכולים להנזק או להיאבד בקלות יחסית); ובכך, בלא ספק, העלו במידה מסויימת את הסיכון שיקרה דבר מה לאותם ארגזים; בענייננו, עולה כי אף לאחר שידעו או היה עליהם לדעת שהחברה נקלעה לפירוק, לא מיהרו לתבוע את שלהם, אף אם בסופו של יום אכן עשו זאת. אחזור ואדגיש, כי אין בכך בכדי להסיר את האחריות ה"קניינית" מעל החברה ומפרקה (במובן הניהולי), אולם יתכן שהיה בכך בכדי לקבוע אחוזים מסויימים של רשלנות תורמת, על כל המשתמע מכך.

2.         כפי שאף המבקשים מודים, בהגינותם, הרי שוודאי וודאי אין לקבל את הערכת השמאי שצירפו כ"תורה מסיני", וראוי אף ראוי לחוקרו, או לחלופין לשקול מינוי שמאי נייטראלי מטעם בית המשפט. בשלב זה, ובלא שיהיה בכך בכדי לקבוע ממצא כלשהו, אעיר כי יש ממש בטענות בדבר הערכות גבוהות למדי של חפצים, תוך התעלמות מפחת או ירידת ערך שלהם עם השנים: כך למשל, מלבושים ישנים, מכשיר טלוויזיה בן 7 שנים שהוערך באלפי שקלים, ועוד.
אעיר; כי יש טעם מסויים לפגם בעמדת המבקשים שמתעלמת מירידת הערך; לו הלכתי לשיטתם, הרי מקום בו תאונת דרכים היתה גורמת ל-"טוטאל לוס" של רכב ישן מאד, היה לכאורה מקום ליתן בגינו פיצוי בשווי הערך שהיה לו בשנת יצורו, שהרי לכאורה "המבקשים נדרשים לקנות רכב חדש"; אין צורך להכביר מילים, כי לא כזה הוא הדין, ואף מקום בו נפסק פיצוי מלא בגין אובדן של נכס, הדבר נעשה לפי ערכו הנוכחי , בהתחשב ב"גילו" ובירידת הערך שלו.

3.         המישור השני, אשר נראה כי המבקשים לא שמו בו יהבם (ובדין לא עשו כן), הוא המישור של דיני האחריות האישית. אמנם, המבקשים טוענים כי בעל התפקיד התרשל, אלא שספק גדול אם הדבר עולה, אף לשיטתם, למידה של "רשלנות רבתי" אשר נדרשת להשתת אחריות אישית על מפרק בגין האורח בו ניהל את עסקי החברה בפירוק.
לענייננו, די אם אעיר כי כאשר מקבל מפרק לידו חברה המחזיקה כמות עצומה של סחורות מאוחסנות השייכות לצדדי ג', ואשר אחזקתן "מניבה" הוצאות אחסנה ניכרות, הרי מקום בו החברה אינה מוסיפה לנהל את עסקיה, מצופה מן המפרק לפתוח במהירות האפשרית בהליכים לפינוי המחסנים. אכן; לשם כך הוא נדרש במקרים מסויימים - כגון במקרה דנן - לבצע פרסומים מפורשים על צעדיו, כפי שנראה כי אכן עשה בנסיבות המקרה; כמו כן, וודאי וודאי שהוא מחוייב בנקיטת אמצעי זהירות. זאת, כאשר התקופה הרלוונטית הינה התקופה שטרם המכר , להבדיל מן המגעים שהתנהלו בין הצדדים לאחר שהמעשה כבר נעשה.

אלא מאי? אף אם ימונה הטוב שבמפרקים לתפקיד, קשה עד מאד להבטיח כי לא תעשנה טעויות, וכי חלק מהנכסים לא יאבדו בתהליך, בין אם בגין אי-איתור בעליהם, ובין אם מסיבות אחרות. זאת, גם ובעיקר מקום בו החברה נוהלה, עוד טרם פירוקה, באורח לא מסודר, ורישומיה היו רחוקים מלהיות מדוייקים. זאת ועוד; נוכח העובדה כי באותם רישומים לא מדוייקים הופיעו שמות רבים, הרי שלא תמיד ניתן או עולה בידי בעל התפקיד לאתר את כל אותם אנשים מבעוד מועד; וזאת, כאשר המשך האחסנה במחסנים מסבה הוצאות כבדות ביותר, שחובתו לצמצמן מהר ככל הניתן.
אכן; אין באמור לעיל כדי לפטור את קופת הפירוק מן האחריות לאובדן קניינו של צד ג' שהופקד בידיה; אולם מכאן ועד להטלת אחריות אישית על בעל התפקיד עצמו - רב הדרך.