1. ערעור על הכרעת המנהל המיוחד מיום 13.4.11 בתביעת חוב שהגיש יוסף לידר (להלן: "המערער") לתשלום חוב שכר עבודה ופיצויי פיטורין בגין התקופה שמחודש יולי 1988 ועד ליום 14.8.07.
רקע עובדתי
2. ביום 22.9.88 נחתם בין חפציבה למערער, מהנדס במקצועו, חוזה עבודה במסגרתו התחייב המערער ליתן לחפציבה שירותי ניהול ופיקוח כעובד עצמאי. אין מחלוקת כי החוזה התייחס לשני פרויקטים ותקופתו הוגבלה לשנה (עד ליום 15.8.89) (נספח 4 לכתב הערעור, להלן: "ההסכם"). בסעיף 7 להסכם הוסכם כי לא נוצרים בין הצדדים יחסי עובד - מעביד וכי היחסים הינם יחסים של מזמין ונותן שירותים עצמאי המספק שירותים בלבד. כן הוסכם בסעיף זה כי הוראות ההסכם לא יפורשו בכל דרך שהיא היוצרת יחסים אחרים כלשהם. אין גם חולק, כי המערער המשיך לעבוד בחפציבה עד למועד הקריסה באוגוסט 2007, וכי לא נחתם בין הצדדים חוזה עבודה נוסף. במהלך כל תקופת העסקתו, שולם למערער כנגד חשבוניות מס שהנפיק.
בתביעת החוב מיום 21.6.09 תבע המערער שכר עבודה שלא שולם לתקופה מיום 25.7.07 עד 14.8.07 בסך של 11,573 ש"ח; פדיון חופשה בסך של 307,085 ש"ח; דמי הודעה מוקדמת בסך של 16,203 ש"ח ופיצויי פיטורין בסך של 309,849 ש"ח ובסך הכל: 644,710 ש"ח (הגם שהסך הכולל שצוין בתביעת החוב הינו 628,507; ר' תביעת החוב, נספח 1 לכתב הערעור).
בהכרעתו, היה המנהל המיוחד נכון להניח כי התקיימו בין המערער לחפציבה יחסי עובד-מעביד, אולם, גם על יסוד הנחה זו נדחתה תביעת החוב. לגישת המנהל המיוחד הכרה במעמדו של המערער כעובד שכיר, מחייבת קיזוז של סכומים שקיבל ביתר בשל מעמדו כעוסק עצמאי לעומת הסכומים שהיו משתלמים לו אילו היה מועסק מלכתחילה כעובד שכיר. אף אם יועמד סכום ההשבה על סך של 20% מהסכום ששולם למערער במהלך השנים, עולה סכום ההשבה על הסכום הנתבע, ממנו יש להפחית את מרכיב המע"מ, בסך של כ- 90,000 ש"ח. המנהל המיוחד ציין כי במכלול הנסיבות ובשל מורכבות ההתחשבנות הסופית, הוא יימנע מהגשת תביעת השבה כנגד העובד (ר' הכרעת המנהל המיוחד, נספח 2 לכתב הערעור).
טענות הצדדים
3.
לטענת המערער, הוא עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת קיומם של יחסי עובד- מעביד, ולא בכדי קבע המנהל המיוחד כי נתקיימו יחסים כאמור בין המערער לחפציבה. הנחת המנהל המיוחד כי המערער קיבל סכומים העולים על הסכומים אותם היה מקבל כעובד שכיר, מוטעית. המערער שילם מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי מתוך השכר שקיבל ואילו המעביד, חפציבה, חסך עלויות נוספות כגון: ביטוח לאומי מעביד, הפרשה לביטוח מנהלים, דמי חופשה שנתית ודמי הבראה. תחשיב המנהל המיוחד כי המערער קיבל תוספת של 20% מהשכר שהיה מקבל כעצמאי מבוסס על ספקולציה ולא הוכח. השכר שקיבל המערער בסך של כ- 14,000 ש"ח לחודש, הינו שכר נמוך למי ששימש מהנדס ראשי של קבוצת חברות המאגדת למעלה מ- 30 פרויקטים בו זמנית. הכלל הוא כי אין להורות על השבה של התמורה אלא בהתקיים מספר חריגים: כאשר נקבע למבצע העבודה תשלום כעצמאי הגבוה בצורה ניכרת מהשכר שהיה מקבל כעובד וכאשר קיים סעיף מפורש בחוזה העבודה הקובע שאם ייקבע בדיעבד שמבצע העבודה הינו עובד תתבצע השבה, ובתנאי שהעובד עצמו דרש להיות במעמד של עצמאי. המנהל המיוחד לא הוכיח כי התקיימו חריגים אלה. טענת המנהל המיוחד כי בבסיס גישה זו עומדים שיקולים הרתעתיים שאין ליתן להם משקל בהליכי חדלות פרעון, דינה להידחות. השיקול ההרתעתי הינו אחד מבין מכלול השיקולים העומדים בבסיס עקרון ההשבה, ואין ליתן לו משקל עד כדי עריכת הבחנה בין הליכים רגילים להליכי חדלות פרעון. אין בהסכם העבודה כדי ללמד דבר, שכן, הוא הוגבל למשך שנה אחת בלבד ולשני פרויקטים. יש לדחות את טענת המנהל המיוחד כי הכרה בתביעת החוב תפגע ביתר הנושים, שכן, המערער יצטרך ממילא להסתפק בכספי הביטוח הלאומי עד לתקרת הסכום הקבוע בחוק. מכל מקום, סוגיית ההשבה אינה נוגעת לראש התביעה בגין פיצויי פיטורין, שכן, העובד זכאי לפיצויי פיטורין על בסיס גובה השכר האחרון שקיבל. לכן, אף לשיטת המנהל המיוחד היה עליו לאשר התביעה בגין פיצויי הפיטורין ודמי ההודעה המוקדמת. בהתאם לדין, לא ניתן לכלול במשכורת גלובלית פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות ללא הסכם מפורש בין הצדדים, אשר טעון אישור של שר העבודה והרווחה. במקרה שלפנינו, אין הסכמה כאמור וממילא גם לא ניתן האישור הנדרש. משהמנהל המיוחד לא מצא מקום לצרף את המוסד לביטוח לאומי כצד לתביעת החוב שנתבררה בפניו, אין מקום לצרפו להליך הערעור. לכך יש להוסיף כי בהתאם לתקנה 96 לתקנות פשיטת רגל, התשמ"ה-1985, רק בעל תפקיד והנושה שהגיש את תביעת החוב הם צד לערעור. הגם שקיימת זכות לעובד לפנות למוסד לביטוח לאומי בדרישת תשלום, אין המוסד לביטוח לאומי צד לסכסוך שבין העובד למעביד. בכל מקרה, המנהל המיוחד אינו יכול לטעון כי התשלום ישולם על-ידי המוסד לביטוח לאומי, שכן, מדובר בחוב בדין קדימה.
לטענת המנהל המיוחד, הכרה בדיעבד ביחסי העבודה בין המערער לחפציבה כיחסי עובד-מעביד, מחייבת קיזוז סכומים שקיבל המערער ביתר בשל מעמדו כעוסק עצמאי, לעומת הסכומים שהיו משתלמים לו אילו היה מועסק מלכתחילה כעובד שכיר. הפסיקה חלוקה בסוגיית ההשבה: יש הסוברים כי ככלל ולמעט במקרים חריגים, יש לבצע השבה בכל מקרה שהעובד הוגדר כעצמאי במהלך עבודתו בפועל ורק לאחר סיום עבודתו הוצהר שהיה עובד, ויש הסוברים כי ככלל אין מקום להורות על השבת התמורה שקיבל העובד כעצמאי אלא בהתקיים החריגים שצוינו בטיעוני המערער. הדעה המגבילה את ביצוע ההשבה מבוססת על שיקולי מדיניות של הרתעת המעביד והענשתו על נקיטת שיטת פעולה של העסקת אנשים, שמהותית הינם עובדים, במעמד של קבלנים עצמאיים ובכל מקרה לפי כל הדעות יש ליתן משקל מכריע לשיקולי מדיניות משפטית וצדק. במקרה שלפנינו, כל עובדי חפציבה האחרים הועסקו כעובדים, ואין בסיס למסקנה כי העסקת המערער כעצמאי נכפתה עליו. היות ומדובר בהליכי חדלות פרעון שלילת ההשבה לא תעניש את המעביד אלא את יתר נושיו. לעניין זה, ניתן להקיש מסעיף 19 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, הקובע כי בפירוק ובפשיטת רגל אין פיצויי הלנה על חובות עבר. במקרה זה, התחרות האמיתית אינה בין הנושה לבין המעביד אלא בין הנושה ליתר נושי החברות ואין זה מוצדק להעניש כיום את יתר הנושים על שום העסקתו של הנושה כעוסק עצמאי. הבסיס להשבה מבוסס על כך שחפציבה, בתור צד רציונלי, לא היתה מוכנה לשאת בעלות מעסיק גבוהה יותר אילו היה המערער מועסק כשכיר. על העובד להשיב למעסיק את הפער האמור, אחרת, נהנה העובד מאותו פער פעמיים. תוצאת בדיקה של חישוב שנערך על-ידי משרד רואה חשבון העלתה כי הפער ערב הקריסה עומד על 18.8%. נטל הוכחה מוטל על העובד (המערער) להוכיח כי מגיע לו יותר ממה שקיבל, והמערער לא עמד בנטל זה. איסור התניה על הוראות חוק קוגנטיות נקלט בפסיקה המצמצמת את ההכרה בטענת השבה, אולם, לאור השיקולים לעיל, יש להכיר במקרה זה בהשבה במלואה. בין אם יפנה המערער למוסד לביטוח לאומי ובין אם לאו תיפגע קופת הנשייה, שכן, למוסד לביטוח לאומי זכות לחזור לקופת הנשייה. באשר לסכומים הנקובים בתביעת החוב גופה, יש להתעלם ממרכיב המע"מ. בנסיבות מקרה זה, נודעת חשיבות לשאלה האם, במידה והערעור יתקבל, מי ששילם במהלך השנים ביטוח לאומי כעצמאי יכול לתבוע גמלה מהביטוח הלאומי כעובד, ולפיכך ראוי לצרף את המוסד לביטוח לאומי להליך זה, אלא אם יודיע המערער כי לא יתבע גמלה מהמוסד לביטוח לאומי. נוכח התוצאה הסופית אליה הגיע המנהל המיוחד בתביעת החוב, הוא לא מצא מקום לקבל את עמדת הביטוח הלאומי במסגרת ההכרעה בתביעה.
דיון
4. כפי שצוין על-ידי הצדדים, קיימת מחלוקת בין שופטי בית הדין הארצי לעבודה בסוגיית ההשבה בסיטואציה בה מכירים למפרע באדם כ"עובד" למרות שהועסק במעמד של "עצמאי". קיימת גישה שככלל אין לבצע השבה אלא במקרים חריגים (ר' פיסקה 18 לפסק דינו של הנשיא אדלר בעע (ארצי) 570/07
פיליפ טיברמן נ' מקורות חברת מים בע"מ, (ניתן ביום 24.12.09, פורסם באתר נבו) (להלן: "טיברמן")). לעומת זאת, קיימת גישה הפוכה לפיה ככלל יש להורות על השבה, אך זאת בכפוף לשיקול הדעת הנתון לבית המשפט להקטין את היקף ההשבה בהתחשב בשיקולי איזון וצדק בנסיבות כל עניין (ר' גישתו של השופט צור ב
פרשת טיברמן). החלת כל אחת מן הגישות בנסיבות העניין מערבת שיקולי צדק. הגישה השוללת השבה מבוססת על שיקולים ועקרונות העומדים בבסיס משפט העבודה, כמגן על העובדים בתנאים מובנים של חוסר שוויון וכוחו העודף של המעביד (ר'
שם, פיסקה 18 לפסק דינו של הנשיא אדלר). מנגד, הגישה המחייבת השבה מבוססת על העקרון של מניעת התעשרות שלא כדין. על-פי גישה זו אין מקום לסייג את עקרון ההשבה שמקורו בדין הכללי, למשפט העבודה (
שם, פיסקאות 7-8 לפסק דינו של השופט צור).
יש מקום לטענת המנהל המיוחד כי העובדה שמדובר בהליכי חדלות פרעון מקבלת משקל במאזן השיקולים אותם נוהגים בתי הדין לעבודה לשקול בשאלת ההשבה. שכן, הכרעה בשאלה זו משפיעה על קופת הנשייה ולא על המעסיק. אולם, לפי שתי הגישות, הבסיס להשבה הינו הפער בין התשלום שקיבל העובד כעצמאי לבין התשלום שהיה מקבל כשכיר. בין אם מדובר בהשבה מכוח תביעת השבה המוגשת על-ידי מעסיק, ובין אם מדובר בהשבה המועלית כטענת קיזוז (כבענייננו), נטל ההוכחה להוכיח פער כאמור מוטל על כתפי המעסיק, ובענייננו, המנהל המיוחד (ר' פיסקה 17 לפסק דינו של הנשיא אדלר). המנהל המיוחד לא הוכיח פער כאמור, אלא ביקש להניח הנחה כי מעסיק רציונלי לא היה מוכן לשאת בעלות גבוהה יותר אילו היה המערער מועסק כשכיר. ספק אם הנחה זו מספיקה, שכן, בקבלתה נמצאנו קובעים כי כל אימת שעובד שהועסק כעצמאי מוכר בדיעבד כשכיר, קמה חזקה כי שכרו כשכיר היתה פחותה מהשכר שקיבל כעצמאי והנטל להוכיח ההיפך עובר אל כתפי העובד. חזקה זו אותה מבקש המנהל המיוחד להחיל, אינה מעוגנת בדין או בפסיקה ועומדת בניגוד לקביעת בית הדין בנוגע לנטל ההוכחה. בעניין זה כתב השופט צור ב
פרשת טיברמן:
"יש לזכור כי תביעת ההשבה אינה נוסחת קסם המועלית בהבל פה ומתקבלת על פניה. אדרבא, על המעסיק התובע השבה להוכיח את תביעתו. עליו להוכיח באופן מדוייק ולפרט מהם הסכומים ששולמו לעובד ביתר או להביא תחשיב מפורט המצביע על כך. תביעת ההשבה מתמקדת אפוא אך ורק בסכומים שהוכח ששולמו ביתר..." (שם, בפיסקה 11).
הייחודיות במקרה שלפנינו נובעת מכך שהערעור נדון במסגרת הליכי חדלות פרעון של המעסיק ונוכח העדר הכרעה ברורה בסוגיית ההשבה. לדברי המנהל המיוחד לא יהיה בקופת הנשייה כדי לכסות את תביעת החוב והעובד ייאלץ לפנות לביטוח הלאומי ולהסתפק בתקרה הקבועה בחוק. לא מצאתי לצרף את הביטוח הלאומי כצד לערעור, שכן, עניינו של ערעור זה הוא ביחסי העבודה בין המערער לחפציבה וצירוף המוסד לביטוח לאומי להליך יביא להימשכות ההליכים שלא לצורך. ככל שיהיו טענות בפי הביטוח הלאומי הוא יוכל להעלותן במסגרת תביעת המערער כלפיו. מדברי הצדדים בדיון שהתקיים בפני עולה כי בסופו של יום הפער הכספי בין הצדדים אינו גדול והסיכויים לפשרה תלויים במידת מה בעמדת המוסד לביטוח הלאומי, שעשוי לחזור בתביעה לקופת הנשייה.
5. נוכח האמור, החלטתי להשהות ההחלטה בערעור עד ליום 15.9.11.
בתקופה זו, המנהל המיוחד ועו"ד שבולת יבואו בדברים עם המוסד לביטוח לאומי ויבחנו אפשרות לפשרה כוללת.
הצדדים יגישו הודעה על תוצאות המגעים שניהלו עד ליום 15.9.11.
לא תושג פשרה, תינתן החלטה משלימה.
ניתנה היום, כ"ו בתמוז התשע"א, 28 ביולי 2011, בהעדר הצדדים.