1. לפניי שני ערעורים שהגישו אודי הררי ורוני ביבי, מנהלים לשעבר בקבוצת חפציבה, על הכרעות בתביעות החוב המשלימות שניתנו בעניינם על ידי המנהל המיוחד. בהכרעות משלימות אלו נדחו תביעות החוב שהגישו המערערים, ואף נקבע כי כל אחד מהמערערים חייב להשיב לקופת המנהל סכום של למעלה מ-8.5 מיליון ש"ח. המערערים מבקשים מבית המשפט לבטל את הכרעות החוב ולקבל את תביעות החוב שהגישו.
יש לציין כי הערעורים שלפנינו הם בגדר סיבוב שני, לאחר שהערעורים הקודמים שהגישו המערערים על הכרעות החוב שניתנו בעניינם התקבלו על ידי בית משפט זה, והדיון בעניין תביעות החוב שהגישו הוחזר למנהל (ראו להלן). בדומה להכרעות החוב המקוריות, גם ההכרעות המשלימות שלפנינו ניתנו בנפרד ביחס לכל אחד מהמערערים, אולם מאחר שהחלקים המשפטיים והעקרוניים בהם זהים, יש לדון בהם במשותף.
2.
השתלשלות עובדתית - המערערים שימשו כנושאי משרה בקבוצת חפציבה (להלן -
הקבוצה) עד לקריסתה בחודש אוגוסט 2007, ותביעות החוב שהגישו למנהל מבוססות על סכומי כסף שלטענתם חייבת להם הקבוצה מתוקף זכויותיהם כעובדים, כגון פיצויי פיטורים. המערער הררי עבד במחלקת המכירות של הקבוצה והחל משנת 2002 שימש כסמנכ"ל השיווק שלה. התביעה שהגיש למנהל היא בסכום של 1,056,507 ש"ח. המערער ביבי שימש כמנהל מחלקת הגבייה של הקבוצה. תביעתו היא בסכום של 379,091 ש"ח.
ביום 21.6.09 הגישו המערערים את תביעות החוב, ואלו נדחו על ידי המנהל בהכרעות מנומקות ביום 7.11.11. ביום 25.12.11 הגישו המערערים ערעורים על הכרעות החוב, וביום 9.5.12 קיבל בית משפט זה את הערעורים והחזיר את הדיון בתביעות החוב למנהל לצורך השלמת הדיון. במסגרת החלטה זו קיבל בית המשפט את עמדת המנהל לפיה הוא רשאי, מבחינה עקרונית, לקזז את סכומי הנזק שגרמו המערערים מתוך סכומי הפיצויים אותם תבעו. אולם מאחר שהמנהל לא קבע, במסגרת הכרעות החוב הקודמות, מהם סכומי הנזק שגרמו המערערים, הוחזר אליו הדיון לצורך קביעת שאלת זכאותם של המערערים לקבל פיצויי פיטורים (שאלה שהותרה על ידו ב"צריך עיון" בהכרעות החוב הקודמות), וכן לצורך הכרעה בשאלת שיעור הנזקים שגרמו המערערים, במידה שייקבע כי הם אמנם זכאים לפיצויי פיטורים. בנוסף לכך נקבע בהחלטה זו, כי ממצאיו העובדתיים של המנהל במסגרת הכרעות החוב נתמכים בראיות כנדרש, וכי נכונה גם מסקנתו המשפטית לפיה המערערים הפרו את חובות האמונים והזהירות שלהם. בעניין זה אושרה קביעתו של המנהל לפיה כל אחד מהמערערים נטל חלק אינטגראלי בתוכנית ההונאה הראשית של קבוצת חפציבה, שבמסגרתה הופקדו תשלומים רבים מרוכשי דירות, שהצטברו לסכומי עתק, בחשבונות הבנק השוטפים של הקבוצה (ולא בחשבונות הליווי של הפרוייקטים), מבלי שהקבוצה מבטיחה אותם בערבויות חוק מכר, וזאת בניגוד להוראות הדין הפלילי והאזרחי (ראו פיסקה 3 להחלטה מיום 9.5.12).
3.
הכרעות החוב המשלימות - במסגרת ההכרעות המשלימות, שהן נשוא הערעורים שלפנינו, היפנה המנהל להסכם קיבוצי כללי - תקנון העבודה (נחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית, להלן -
ההסכם הקיבוצי). הסכם זה הינו ההסכם הקיבוצי הכללי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים בנסיבות שלפנינו, ולפיכך הוא מהווה את המסגרת הנורמטיבית לדיון בכל הנוגע לאפשרות שלילת פיצויי הפיטורים המגיעים למערערים. בסעיף 53 להסכם הקיבוצי נקבע, כי עובד אשר הפר משמעת באופן חמור יהיה צפוי לשלילה חלקית או מלאה של פיצויי הפיטורים. בסעיף 55 להסכם נקבע כי הישנות של עבירה תגרום להחמרת האחריות האמורה לעיל.
בהכרעות החוב קבע המנהל כי הפרה חמורה של חובת האמונים, שמהווה גם הפרה של הסכם העבודה, צריכה להיחשב גם כהפרת משמעת חמורה, כאמור בסעיף 53 להסכם הקיבוצי. המנהל התייחס לפסיקה שניתנה בעניין זה בבתי הדין לעבודה, וקבע כי אם ניתן לשלול באופן מלא או חלקי פיצויי פיטורים בגין מקרים כגון ביצוע עבודות פרטיות בזמן העבודה ללא היתר (כפי שארע בפסיקה), הרי ודאי שיש לעשות כן כאשר נושא משרה מפר את חובת האמונים שלו, כפי שארע במקרים שלפנינו. המנהל הוסיף כי מדובר במקרים חמורים במיוחד של הפרת אמונים, שכן הם גרמו למעביד ולנושים נזקים חמורים, נמשכו משך תקופה ארוכה ובהיקפים עצומים, הולכים וגדלים, ובוצעו על ידי עובדים שהיו בעלי תפקידים בכירים בקבוצת חפציבה.
לאחר ששקל את השיקולים השונים, לחומרה ולקולא, החליט המנהל כי יש לשלול מהמערערים 75% מפיצויי הפיטורים וכן 75% מתמורה ההודעה המוקדמת. באשר למערער הררי, קבע המנהל כי אין להכיר בהעלאת השכר שניתנה לו בחודש דצמבר 2006 לצורך חישוב השכר הקובע לפיצויי פיטורים. סכום הפיצויים המגיע להררי (75% מסכום הפיצויים המלא) הינו 134,034 ש"ח, אולם מאחר שניתנו לו כספים שנצברו לזכותו (לצורך מטרה זו) בחברות הביטוח השונות בסכום של 293,150 ש"ח, נקבע כי המנהל אינו חייב לו דבר, וכי עליו להשיב לקופת המנהל המיוחד את התשלום העודף שקיבל בסכום של 159,115 ש"ח. באופן דומה נקבע ביחס למערער ביבי, כי סכום הפיצויים המגיע לו הינו 58,304 ש"ח, אולם מאחר שגם לו הועברו כספים שנצברו עבורו (לצורך מטרה זו) בחברות הביטוח השונות בסכום של 150,831 ש"ח, הרי שיש לדחות את תביעתו, ועליו אף להשיב למנהל את התשלום העודף בסכום של 92,526 ש"ח.
נוכח המסקנה כי המערערים אינם זכאים לתשלום אלא דווקא מחויבים להשיב כספים, קבע המנהל כי אין למעשה צורך לדון בשאלת אחריותם של המערערים לנזקים שנגרמו לקבוצה (לצורך הפעלת זכות הקיזוז). יחד עם זאת נדרש המנהל לסוגייה לצורך הזהירות, וקבע כי החל מיום 1.1.06 (אז הופעלה תכנית ההונאה הראשית של קבוצת חפציבה במלוא העוצמה) נגרמו לקבוצה נזקים (כתוצאה מהפעלת תכנית ההונאה) בסכום של כ-175 מיליון ש"ח, כאשר חלקם של כל אחד מהמערערים בגרימת סכום זה (בהתחשב בכך שבסופו של דבר הם מילאו הוראות מנושאי המשרה הבכירים בחברה ובראשם בועז יונה), הינו 5%, שהם 8.75 מיליון ש"ח. בקביעת סכום זה התחשב המנהל במעמדם הבכיר של המערערים, ובתפקיד האינטגרלי שמילאו במסגרת הוצאתה לפועל של תכנית ההונאה הראשית, מתוך הנחה כי ביצוע התכנית לא היה מתאפשר אלמלא שיתוף הפעולה שלהם.
לסיכום קבע המנהל כי אין לקבוצה כל חוב כלפי המערערים, ועל כן יש לדחות את תביעות החוב שהגישו. המנהל הוסיף וקבע כי מאחר שכל אחד מהמערערים גרם נזקים בסכום של 8.75 מיליון ש"ח, הרי שלאחר קיזוז הסכומים אותם חייבת להם קופת הפירוק (בגין יתרת פיצויי הפיטורים והרכיבים האחרים בתביעת החוב, שאושרו), על המערער ביבי לשלם סכום של 8,769,899 ש"ח, ועל המערער הררי לשלם סכום של 8,796,483 ש"ח.
4.
המערערים טוענים כי פיצויי פיטורים הינם זכות יסוד של העובד, ובתי הדין לעבודה מייחסים להם חשיבות רבה ביותר. בית הדין לעבודה, ולא המעסיק, הוא שצריך לקבוע אם קיימת הצדקה לשלילה או להפחתת פיצויי הפיטורים, תוך בחינת הנסיבות הספציפיות של המקרה. סעיף 53 להסכם הקיבוצי אינו חל על המערערים, ואין לומר כי הם הפרו משמעת באופן חמור, שכן תכנית ההונאה בה נטלו חלק הובלה על ידי החברה עצמה, והמערערים פעלו בהתאם להוראות שקיבלו מנושאי המשרה הבכירים בחברה. מכאן, שהם לא הפרו את חובת האמונים ולא ביצעו הפרת משמעת. בפסיקה נקבע כי לשלילת פיצויי פיטורים שתי מטרות: האחת, הענשת העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע כלפי המעביד, והשנייה, העברת מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. לפי הפסיקה, שלילה של פיצויי פיטורים צריכה להיעשות במקרים קיצוניים וחריגים. המערערים מפנים לפסיקה המתארת מקרים חמורים שבהם קבע בית הדין לעבודה כי יש להפחית את שיעור פיצויי הפיטורים, אך לא לשלול אותו באופן מוחלט. בהקשר זה מפנים המערערים גם לנסיבותיהם האישיות: המערער הררי אינו עובד מאז קריסת הקבוצה, וכן נקלע לקשיים כספיים ובריאותיים חמורים. המערער ביבי עובר טיפולים קשים בשל מחלת הסרטן בה לקה בשנת 2008, וכן נקלע לקשיים כספיים ניכרים.
לטענת המערערים, הנזק שגרמו נעשה בעיקרו לרוכשי הדירות, שכספם לא הובטח, ועל כן מדובר בגרימת נזק לצד ג' ולא למעביד. המערערים טוענים כי בהתאם להחלטת בית המשפט, היה על המנהל לדון רק בסוגיית שלילת פיצויי הפיטורים, וממצאיו בנוגע לשלילת דמי ההודעה המוקדמת ניתנו איפוא בחוסר סמכות.
באשר לסוגיית שכרו של המערער הררי, נטען כי החל מחודש דצמבר 2006 הועלה שכרו בפועל מ-32,816 ש"ח ברוטו ל-49,321 ש"ח ברוטו, וזאת בעקבות הבונוסים שקיבל, שגולמו עתה לכדי שכר גלובלי. לטענת המערערים, המנהל לא בדק אם קיימים מסמכים נוספים בתיקו של הררי העשויים ללמד כי העלאת השכר קיבלה את האישורים הנדרשים בחוק.
באשר להיקף הנזקים שנגרם כתוצאה מפעולות המערערים ולשאלת אחריותם לנזק זה, נטען כי המנהל שגה משבחן את הפסדיהן של החברות חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ (להלן -
חפציבה שיכון) וחברת חפציבה בניה פיתוח והשקעות בע"מ (להלן -
חפציבה השקעות). זאת משום שחברות אלו לא היו המעסיקות של המערערים, אשר הועסקו בחברת חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ (להלן -
חפציבה בניין) בלבד. לפיכך, היה על המנהל להוכיח מהם הנזקים וההפסדים שנגרמו לחברת חפציבה בניין בלבד בעקבות פעולותיהם של המערערים, ולא היה מקום לבחון את הנזקים שנגרמו לחברות אחרות בקבוצה. לחילופין טוענים המערערים כי המנהל לא קבע ולא פירט או הוכיח את הקשר הסיבתי בין פעולותיהם לבין ההפסדים שנגרמו לחברות אלו, ולא פירט גם את הגורמים להפסדי החברות. המערערים מפנים לדוחות הכספיים של הקבוצה לשנת 2006, עליהם ביסס המנהל את קביעותיו העובדתיות, וטוענים כי קביעות אלו אינן נכונות ואינן נלמדות מהדוחות. לטענתם, העובדה כי הקבוצה העבירה כספים בין חשבונותיה השונים (בהתאם לחברות) אינה משנה את סך כל הכנסותיה והוצאותיה, שכן מדובר בגלגול פנימי של הכספים. לפיכך, לא הוכח מהי פעילות המערערים אשר גרמה להפסדי החברה, ויש גם להביא בחשבון כי ככל שהמערערים עבדו יותר (על מנת להינות מהבונוסים) הם הגדילו את הכנסות החברה והקטינו את נזקיה. העובדה כי פרוייקטי הבנייה השונים של הקבוצה לא היו רווחיים, היא שהביאה להפסדי הקבוצה, ולא תכנית ההונאה עצמה. גם קביעתו של המנהל לפיה כל אחד מהמערערים אחראי ל-5% מהנזקים שנגרמו לקבוצה, הינה שרירותית ולא מנומקת.
5.
המנהל מבקש לדחות את טענת המערערים לפיה הם עבדו בחברת חפציבה בניין (בלבד), וכי לאור זאת ממצאיו, המבוססים על ההפסדים שנגרמו לחברות חפציבה שיכון וחפציבה השקעות, אינם ישימים לגביהם. לטענת המנהל, המערערים לא טענו במסגרת ההליכים הקודמים כי הם הועסקו דווקא על ידי חפציבה בניין, וגם תביעות החוב שהגישו לא הופנו נגד חברה זו אלא נגד קבוצת חפציבה (נספח 1 לתגובה). גם בתלושי המשכורת של המערערים לא נרשמה חברת חפציבה בניין כמעביד, אלא חפציבה בע"מ (נספח 2 לתשובה). לחפציבה בניין לא היתה פעילות בפרויקטים לבנייה, כך שפעילות המערערים התרכזה בהכרח בשתי החברות שבהן היו פעילות של פרויקטים לבנייה, ולפיכך ברור כי תפקידם הבכיר של המערערים כמנהלים, לא נעשה במסגרת חברת חפציבה בניין. בהכרעת החוב נקבע כי המערערים שימשו כמנהלים בקבוצת חפציבה, והם לא ערערו על כך במסגרת הערעור הראשון שהגישו. גם בהחלטה הראשונה של בית המשפט נקבע כי המערערים שימשו כנושאי משרה בקבוצת חפציבה. לפיכך, היה על המנהל ליישם את החלטת בית המשפט, ולבחון את שיעור הנזקים שנגרמו לקבוצה כולה כתוצאה מהתנהלות המערערים. המנהל התייחס בהכרעתו באופן ספציפי וברור לקשר הסיבתי המובהק שבין מעשיהם ומחדליהם של המערערים לבין הנזקים, והבהיר (כבר במסגרת ההכרעה הראשונה) את החלק האינטגרלי והמשמעותי שהיה להם בתכנית ההונאה הראשית של קבוצת חפציבה, ואת תפקידם החיוני במסגרת הוצאתה לפועל של תכנית זו.
בהכרעה המשלימה נלקחו בחשבון רק נזקי ההתגלגלות הקשורים באופן מובהק לפעילות המערערים, ובהקשר זה הובאו בחשבון רק הפסדיהן של החברות חפציבה שיכון וחפציבה השקעות, אשר נבעו מעבודות בנייה, וזאת החל מתחילת שנת 2006 בלבד. אלמלא המערערים, חברות אלו כלל לא היו יכולות להפעיל את הפרוייקטים המפסידים, ועל כן היה על המערערים לדעת כי המשך פעילותה של הקבוצה מתאפשר שלא כדין רק בזכות תכנית ההונאה ויהיה כרוך בהפסדים כבדים, שכן הוא התאפיין במצוקת מזומנים מתמדת שהביאה לגידול בעלויות וירידה בהכנסות.
אין לקבל את טענת המערער ביבי, לפיה יש להביא לזכותו את קבלת הבונוסים עבור העמידה ביעדי הגבייה, מפני שבעשותו כך הוא תומרץ להגדיל את הכנסות החברה. הגבייה אמנם סייעה לתזרים המזומנים, אך לא היה בה כדי ליצור רווח, מה גם שהתגמול שקיבל ביבי לא ניתן על גבייה סתם, אלא על גביית סכומים שניתן היה להפקידם בחשבונות שוטפים (ולא בחשבונות הליווי) - אשר היוו מרכיב מרכזי בתכנית ההונאה. מכאן שביבי זכה לתגמול אישי בעבור חלקו ביישום תכנית ההונאה, ויש להביא עניין זה לחובתו ולא לזכותו. המנהל מדגיש כי בניגוד לטענת המערערים, בחישוב הנזקים שנגרמו לקבוצה הוא לא הביא בחשבון את העברות הכספים בין החברות השונות שבקבוצה, שכן אלו אינן נחשבות להפסדים.
באשר לסוגיית הזכאות לפיצויי פיטורים, משנקבע בהחלטת בית המשפט כי המערערים הפרו את חובת האמונים שלהם וכי העובדה שרק מילאו אחר ההוראות שניתנו להם אינה יכולה להוות טענת הגנה לעצם קביעה זו, נסתם הגולל על טענתם בהקשר זה. המנהל מוסיף כי ניתן לשלול את פיצויי הפיטורים של המערערים גם מכוח סעיף 53 להסכם הקיבוצי העוסק בעובד שעבר עבירה פלילית חמורה.
באשר לסוגיית העלאת שכרו של המערער הררי, המנהל טוען כי די בהודאתו של הררי על כך שלא היו אנשים נוספים מלבד בועז יונה שהיו שותפים להחלטה על העלאת שכרו, לשם ביסוס המסקנה כי לא ניתנו האישורים הדרושים בחוק להחלטה זו. לאור זאת אין לקבל את ההעלאה, ולא ניתן להתבסס עליה לצורך חישוב השכר הקובע לעניין סכום הפיצויים.
6. לאחר שבחנתי את הכרעות החוב המשלימות ואת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעורים ואת תביעות החוב שהגישו המערערים, אך יש לערוך מספר שינויים בקביעות המנהל במסגרת הכרעות החוב.