1. לפנינו שני ערעורים שהגישו רוני ביבי ואודי הררי (להלן -
המערערים) על הכרעות המנהל המיוחד בתביעות החוב שהגישו בהתאם לסעיפים 95 ו-96 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985. המנהל המיוחד דחה את תביעותיהם של המערערים, והם מבקשים כעת לבטל את ההכרעות ולאשר את התביעות. הכרעות החוב של המנהל ניתנו בנפרד לכל אחד מהמערערים, אולם מאחר שהחלקים המשפטיים והעקרוניים שבהן זהים, יש לדון בהן במשותף.
2. המערערים שימשו כנושאי משרה בקבוצת חפציבה (להלן -
הקבוצה או
החברה) עד לקריסתה בחודש אוגוסט 2007, ותביעותיהם מבוססות על סכומי כסף שלטענתם החברה חייבת להם מתוקף זכויותיהם כעובדים, כגון פיצויי פיטורין. המערער הררי עבד במחלקת המכירות של הקבוצה והחל משנת 2002 שימש כסמנכ"ל השיווק שלה. התביעה שהגיש למנהל היא בסכום של 1,056,507 ש"ח. המערער ביבי שימש כמנהל מחלקת הגבייה של הקבוצה. תביעתו היא בסכום של 379,091 ש"ח.
המערערים הגישו את תביעותיהם ביום 21.6.09 (נספח 1 לערעורים). ביום 29.5.11 נתן המנהל המיוחד הכרעות בעניין (נספח 5 לערעורים), בהן דחה את התביעות על הסף מאחר שהמערערים לא התייצבו לבירור לפניו. ביום 12.7.11 ביטל בית המשפט את ההכרעות שניתנו וקבע כי על המנהל המיוחד לבחון את תביעות החוב לגופן. עוד נקבע כי המנהל המיוחד יציע למערערים מועד נוסף לחקירה טרם מתן הכרעתו, בה תינתן להם הזדמנות להבהיר את תביעות החוב. ביום 15.9.11 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט בה קבע כי המנהל המיוחד רשאי לחקור את המערערים לגבי עובדות הנוגעות לקיום עילה לשלילת פיצויי פיטורין ולעניין קיום חובת קיזוז. בנוסף לכך דחה בית משפט זה את הבקשה למנות בעל תפקיד אחר שיבחן את תביעות החוב. ביום 25.10.11 התקיימה חקירתם של המערערים לפני המנהל המיוחד, וביום 7.11.11 התקבלה הכרעתו בתביעות החוב (נספח 2 לערעורים), בה נדחו שתי התביעות.
3. בהחלטותיו התייחס המנהל המיוחד לתכנית ההונאה הראשית של הקבוצה, שבמסגרתה הופקדו על ידה תשלומים רבים מרוכשי דירות, שהצטברו לסכומי עתק, בחשבונות הבנק השוטפים של הקבוצה (במקום בחשבונות הליווי של הפרויקטים), מבלי שהקבוצה מבטיחה אותם בערבויות חוק מכר. זאת, בניגוד להוראות הדין הפלילי והאזרחי. המנהל המיוחד מציין כי בנוסף לתכנית ראשית זו הופעלו על ידי הקבוצה תכניות הונאה נוספות, שמטרתן היתה ליצור תזרים מזומנים חופשי, תוך ניצול הכספים שהיו אמורים להימצא בחשבונות הליווי (המיועדים לפרויקט בנייה ספציפי ואמורים להיות מפוקחים על ידי הבנק המלווה). תזרים חופשי זה נועד לממן את הפסדי העבר של הקבוצה, את פעולותיה השוטפות (לרבות ייזום מתמיד של פרויקטים חדשים) ואת ההפסדים שנבעו מכך. המנהל מציין כי בדרך זו השיגה הקבוצה מימון ללא ביטחונות בהיקפים של מיליוני שקלים, בניגוד להתחייבויותיה החוזיות לרוכשים ולבנקים, ותוך שימוש במצגי שווא, שיטות הטעיה וזיופים.
המנהל המיוחד מפרט את החומר שאסף ושעליו התבסס לצורך הכרעות החוב, הכולל גם את הבירור שערך עם כל אחד מהמערערים. הוא עומד על הסתירות והפערים שבין החומר הראייתי שהיה לפניו לבין תשובותיהם של המערערים במסגרת הבירורים שנערכו להם, ומפרט אודות מעמדם בחברה של כל אחד מהמערערים, המצדיק את הגדרתם כנושאי משרה, כאמור בחוק החברות, תשנ"ט-1999. לאחר מכן מפנה המנהל אל הגדרותיהן של חובת הזהירות וחובת האמונים בחוק החברות, ומציין כי בהתאם לחוק החברות, הפרה של חובת האמונים היא בגדר הפרת חוזה עם החברה. המנהל המיוחד ממשיך ובוחן את חלקם של כל אחד מהמערערים בתוכניות ההונאה של הקבוצה, וקובע כי הם היו בגדר חלק אינטגראלי מאותן תוכניות, ותפקידם הבכיר היה חיוני לניהול המערכת. המנהל המיוחד מציין כי נזקיהן של שתי החברות העיקריות בקבוצה עמדו על כ-60 מיליון ש"ח בשנת 2006 בלבד, וכי ה"התגלגלויות" שנעשו בהתאם לתכנית ההונאה, לא היו אפשריות אלמלא המערערים ביצעו את תפקידם, כך שהם נושאים באחריות לתוצאותיה ולנזקיה של ההתגלגלות. המנהל המיוחד קובע כי התנהגותם של המערערים מהווה הפרה של חובת הזהירות כלפי החברה וכן של חובת האמונים, ומוסיף כי כל אחד מהמערערים תוגמל אישית בגין כל רוכש חדש שנשאב למעגל ההתגלגלות, וכי הם ידעו או היו צריכים לדעת, על הנזקים שנגרמים לקבוצה כתוצאה מהתנהלותם.
המנהל המיוחד קובע כי התנאים המופיעים בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, תש"ם-1980, מתקיימים בענייננו, ועל כן ניתן לקזז מהנזקים האדירים שכל אחד מהמערערים גרם לקבוצה את החיובים אותם היא לכאורה חייבת להם (אשר נתבעים בתביעות החוב). מאחר שהחיובים שתובעים המערערים מהקבוצה ממילא נמוכים יותר בצורה משמעותית מהנזקים הכספיים העצומים שגרמו המערערים לקבוצה, מסיק המנהל המיוחד כי אין צורך בבירור מדוקדק של היקף החובות הנתבעים מהקבוצה, וכי אין גם צורך להכריע בשאלת זכאותם של המערערים לפיצויי הפיטורין הנתבעים על ידם.
4. המערערים טוענים כי שתי ההכרעות הינן גורפות וסתמיות, כפי שעולה מהעובדה שהן כמעט זהות זו לזו. לטענת המערערים, סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח-1963 קובע כי על המעביד לשלם פיצויי פיטורים לעובד שפוטר, ואילו החריגים לחובה זו, המאפשרים פיטורים ללא פיצויים, נוגעים לפיטורים מכוח הסכם קיבוצי או מכוח פסק דין, ואינם חלים בענייננו. המערערים טוענים כי גם אם המנהל המיוחד היה מראה כי קיים הסכם קיבוצי, היה עליו לשקול את הנסיבות הספציפיות של כל עובד. לטענתם, נטל ההוכחה בנוגע לשלילת זכותו של עובד לקבל פיצויים, גם במקרה בו העובד מעל ו/או הזיק למעביד, מוטל על המעביד.
המערערים טוענים כי הכרעתו של המנהל המיוחד אינה מתבססת על אסמכתאות כלשהן, והיא שזורה בהשערות והנחות שאינן מבוססות מבחינה ראייתית. המערערים מפנים אל מספר קביעות בהכרעות שאינן מבוססות לדעתם על ראיות תומכות. בנוסף טוענים המערערים כי ההכרעה מבוססת על כתב האישום שהוגש כנגד המערערים, למרות שהם טרם הורשעו.
המערערים טוענים כי המנהל המיוחד אינו יכול לעשות שימוש בזכות הקיזוז הקבועה בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל משום שהמקרה שלפנינו לקוח מתום דיני העבודה. לטענתם, המנהל המיוחד לא עמד בנטל להוכיח כי ניתן לשלול מהעובדים את פיצויי הפיטורים, ועל כן אין מקום להגיע לשאלת הקיזוז. המערערים מפנים אל פסק הדין בע"א 2146/06
ברק נ' אבוקרט, בו נקבע לטענתם כי סעיף 74 לפקודה נועד לשמור על זכויות הנושים המקיימים מערכת יחסים עסקית שוטפת עם החברה, ולא לשם ביצוע קיזוז על ידי המפרק, שכן תכלית הסעיף היא מניעת עוול לנושה. המערערים טוענים כי ההסדר על פי סעיף 74 אינו יכול להיות מיושם במקרה שלפנינו, שכן אין מדובר על נושים שקיימו יחסים עסקיים שוטפים עם החברה שבפירוק אלא על עובדים בחברה, מה גם שהחיובים הנתבעים מהם אינם מוגדרים, שכן לשיטת המנהל עצמה לא ניתן לשערם. המערערים טוענים כי גם הסתמכותו של המנהל המיוחד על פסק הדין בע"א 7954/03
אמדאוס דיוולופמנט אינק נ' הבנק למסחר בע"מ (בפירוק) אינה מתאימה לענייננו, שכן דובר שם על מערכת יחסים עסקית, שאינה דומה למערכת יחסים של עובד-מעביד.
5. בתגובה שהגיש טוען המנהל המיוחד כי בהכרעות הדין לא הוחלט לשלול מהמערערים את הפיצויים, וכי שאלה זו נותרה ב"צריך עיון". לטענתו, ההכרעות מנומקות היטב ומפורטות, ולא היה צורך לצרף להן את האסמכתאות אלא רק לאפשר לנושה זכות לעיין במסמכים הנוגעים לדבר, זכות שלא נוצלה במקרה זה על ידי המערערים. המנהל המיוחד טוען כי המערערים אינם מכחישים את מסקנות ההכרעות לגופן, ואינם מצרפים כל תצהיר או מסמך אחר שיש בו כדי להטיל ספק בנכונות המסקנות.
בנוגע לסוגיית הקיזוז, המנהל המיוחד טוען כי גם יחסי עבודה הם בגדר מערכת עסקית אחת, כפי שעולה מפסק הדין בפרשת
ברק. לטענתו, דרישת הקורלציה בין החובות ההדדיים המקוזזים כאמור בסעיף 74 לפקודה, מתקיימת במלואה במקרה שלפנינו. בנוסף, טוען המנהל כי יישומו של סעיף 74 אינו מוגבל לחיובים קצובים, כפי שעולה לדוגמא מהחיוב לשלם פיצויים בגין הפרת חוזה, שנדון בפרשת
אמדאוס. המנהל המיוחד דוחה גם את טענת המערערים שלפיה סעיף 74 נועד רק לשימוש הנושה ולא לשימוש המפרק, שכן לטענתו מוסד הקיזוז מאפשר לכל אחד מהצדדים לקזז, מה גם שזכות הקיזוז בהתאם לסעיף זה (בניגוד לקיזוז בדין האזרחי הרגיל) הינה אוטומטית ואינה דורשת הודעת קיזוז.
6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המצב המשפטי, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעורים ולהורות על ביטולן של הכרעות החוב.
7. ראשית יש לדחות את טענותיהם הכלליות של המערערים בכל הנוגע למידת ביסוסן הראיתי של הכרעות החוב. כידוע, המנהל המיוחד הוא בבחינת ידו הארוכה של בית המשפט, ועליו לדון בתביעות החוב המוגשות לו כדרך שבה בית המשפט דן בתביעה (אליעזר וולובסקי,
כונס נכסים בדיני החברות, מהדורה שנייה, עמ' 95-94, ופסקי הדין המפורטים שם). אין גם תמה כי במצב זה ממלא המנהל המיוחד תפקיד מקביל של תובע ושופט. כך למשל נקבע: "
בהליך השיפוטי הטיפוסי משתתפים שלושה, שהם בעלי הדין והשופט
; אך לעתים נבלעים שניים מנושאי התפקידים באישיות אחת, כגון מפרק חברה ונאמן בפשיטת רגל שבדונם בתביעת חוב ממלאים הם תפקיד כפול של בעל דין ושופט, מבלי שנפגם המבנה העקרוני המשולש של המשתתפים בסכסוך." (ע"א 2240/90
בן עטר נ' מלצר, פ"ד מז(4) 46, עמ' 48-47).
מסיבה זו אין לקבל את טענות המערערים לפיהן המנהל המיוחד לא צירף אסמכתאות כלשהן להכרעות החוב. גם בית המשפט בכותבו פסק דין, אינו מצרף כמובן כנספחים את הראיות השונות שעליו מתבססת הכרעתו, אלא בוחן אותן ומפנה אליהן במידת הצורך. במקרה שלפנינו, פירט המנהל המיוחד בהכרעותיו את מקורות המידע שעליהם הן מבוססות: חקירות שנערכו לעובדי החברה, תצהירים ושאלונים שמילאו רוכשי הדירות, דו"ח שחובר בפרשת אלישיוב וכן מסמכים רבים נוספים שנמצאו בתיקי החברה. כמו כן מציין המנהל כי הוא הסתמך על חומר החקירה שהעבירה לו הפרקליטות בעניינם של המערערים, וכי אלו גם העידו בפניו במסגרת הבירור שנערך להם (ראו סעיפים 11-8 להכרעות). קביעותיו העובדתיות של המנהל המיוחד בשתי ההכרעות מבוססות על מכלול הראיות שפורט על ידו, ואין הכרח כי בכל אחת מהן יפנה אל ראיה ספציפית זו או אחרת. ודאי שאין מקום כאמור כי יצרף את אותה ראיה כנספח לפסק הדין. נראה, כי מסקנותיו של המנהל המיוחד בכל הנוגע לעצם הקביעה כי הנאשמים הפרו את חובות האמונים והזהירות שלהם לחברה, מבוססות כנדרש בחומר הראיות עליו מתבססות ההכרעות, ויש לדחות את טענות המערערים לפיהן הקביעות העובדתיות בשתי ההכרעות אינן נתמכות בראיות כנדרש.
יש לדחות גם את טענת המערערים שלפיה ההכרעות הן גורפות וכלליות, דבר הנלמד לטענתם מעצם העובדה ששתיהן זהות זו לזו במרבית החלקים. כאמור לעיל, הסוגיות המשפטיות העיקריות, הנוגעות לחובות האמונים והזהירות ולשאלת הקיזוז, כמו גם הפירוט העובדתי הכללי בעניין התנהלותה של קבוצת חפציבה, נוגעים לשני המערערים, ועל כן אין להתפלא כי חלקים אלו בהכרעות הדין הינם זהים. אולם, ההתייחסות העובדתית בכל אחת מההכרעות ביחס להתנהלותם של כל אחד מהמערערים היא נבדלת, ונוגעת לתפקידם הספציפי של כל אחד מהמערערים ולמידת מעורבותו בהתנהלות הקלוקלת של הקבוצה. לפיכך יש לדחות את טענות המערערים גם בעניין זה.
8. יש לדחות גם את טענת המערערים שלפיה היה על המנהל המיוחד לדון בשאלת זכאותם של העובדים לפיצויי פיטורין טרם הדיון בשאלת הקיזוז. המנהל המיוחד לא שלל את זכאותם של המערערים לפיצויי פיטורין, אלא קבע כי במסגרת הליך זה אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן הוכח לטעמו כי הנזקים שגרמו המערערים לחברה ממילא עולים בהרבה על הסכומים שנתבעו על ידי המערערים, כך שגם אם המערערים אמנם זכאים לפיצויי פיטורין, בשקלול הכולל של החיובים הם אינם זכאים לדבר. קביעה זו של המנהל נכונה מבחינה עקרונית ותיאורטית, שכן אם מוכח כי חובות המערערים לחברה אמנם גבוהים במידה ניכרת מהחובות הנטענים של החברה למערערים, וניתן לקזז בין החובות, הרי שאכן אין צורך להידרש לבירור מדויק של חובות החברה. אולם, כפי שנראה להלן, אין מקום להגיע למסקנה תיאורטית זו בנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה.
9. יש לדחות גם את טענת המערערים שלפיה זכות הקיזוז בפשיטת רגל נתונה לנושים בלבד ולא לגורם חדל הפירעון. סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל קובע לאמור:
"
74.
(א) היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין; הוראות סעיף זה לא יזכו אדם בקיזוז כנגד נכסי החייב אם בשעה שנתן אשראי לחייב ידע שהחייב עשה מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל.
(ב) הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס".