מונח בפני דו"ח הנאמן בהקפאת ההליכים של עיריית טייבה, שבמרכזו עומדת העובדה, כי ההצעה המחודשת והמשופרת, קמעה, להסדר נושים שהניח בפני נושי העיריה,
נכשלה כשלון חרוץ באספת הנושים הרגילים
.
הצעת ההסדר הראשונה, אשר כללה דיבידנד בשיעור של 24% בלבד מן החוב, נדחתה בידי כ-91% מהנושים הרגילים; ואילו הצעת ההסדר השניה, אשר שיפרה את ההצעה לכ-26%, נדחתה בידי כ-75% מהם, תוצאה המדברת בעד עצמה.
נוכח האמור לעיל, עותר הנאמן למהלך אשר נראה על-פניו חדשני למדי, שלא לומר בלתי מוכר בפסיקה, והוא "אישור חלקי" של הסדר הנושים. קרי, אישור ההסדר ביחס לנושים המובטחים והנושים בדין קדימה, אשר אישרו את ההסדר ברוב מוחלט; ומנגד, בקשה לאורכה כדי לנסות ולהשיג הצעת הסדר משופרת ולשאת ולתת עם הנושים הרגילים. יצויין כי במסגרת הדיון שהתקיים, מסרה נציגת המדינה כי ספק גדול אם תעתר המדינה להעביר סכום גדול יותר לקופת הסדר הנושים; לעניין זה משמעות מרובה נוכח העובדה, כי המקור המרכזי להסדר הינו העברת כספים מן המדינה.
1. לשיטת הנאמן, הרי שאישור, מה שמכונה על ידו "הסדר נושים חלקי" או "הסדר נושים מדורג", אפשרי לפי לשון סעיף 350 לחוק החברות, המתייחס למהלך כ"פשרה או הסדר בין החברה לבין נושיה או בעלי מניותיה, או בינה לבין
סוג פלוני שבהם
"; ניסוח, אשר חוזר על עצמו גם בסעיפים העוסקים בניתוח תוצאות ההצבעה באספות הנושים.
זאת ועוד; הנאמן תומך טענותיו אף בזמן הרב שעבר, כחמש שנים (!) מאז ראשית ההקפאה; ובכך כי העובדים, שטרם קיבלו את נשיית העבר שלהם, מצויים במצב קשה וזקוקים עד מאד לכספים ואין מקום להאריך את סיבלם.
2. אודה ואתוודה כי פרשנות זו של סעיף 350 אמנם אינה נעדרת בעייתיות, ובוודאי שאין עסקינן במצב שראוי לשאוף אליו או להתיר אותו במקרים רגילים. ישנן אף ישנן רגליים לגישה, כי כוונתו העיקרית של המחוקק, כאשר התקין את החלופה המתייחסת להסדר מול סוג נושים מסויים, היתה למצבים בהם קשייה של החברה נובעים אך ורק מיחסיה מול סוג נשייה מסויים. נשייה אשר אם יעלה בידה להגיע להסדר עם אותו סוג, תצא מכלל סכנת חדלות פרעון, ותוכל להתמודד עם יתר הנושים כחברה סולבנטית, על כל המשתמע מכך.
3. ניתן אף לטעון, כי ישנה בעייתיות ליתן גושפנקא למצב בו הופכת הקפאת הליכים כמעט למעין "בצל" שבעל התפקיד יכול לקלף ממנו שכבות נוחות יותר לפשרה, תוך הותרת "הגרעין הבעייתי" לשלב מאוחר יותר. מצב דברים כזה, עשוי היה ליצור, בין היתר, מנופי לחץ חזקים מדי על סוגי הנושים העומדים על זכויותיהם ונוטים להתנגד להסכם לא מיטבי, וכך לנסות וליצור "סחף", שלא תמיד ראוי כי בית המשפט יעודדו ויתן לו יד.
זאת ועוד; ניתן אף לטעון, כי תשלומים לנושים מובטחים ולנושים בדין קדימה יכולים להעשות, במצבים מסויימים, אף שלא תחת הכותרת "הסדר", ממש כפי שמפרק משלם לעיתים לסוגי נושים אלו, ולעיתים אף בהקדם האפשרי - בעיקר כאשר החובות המובטחים צוברים ריבית גבוהה.
עם זאת, וחרף כל האמור לעיל, אין להכחיש כי אכן צודק הנאמן בכך כי לשונית, למצער, הפירוש שהוא מציע הינו אפשרי; ויתכן כי בנסיבות מיוחדות וחריגות, ניתן לשקול עשיית שימוש באופציה שכזו.
עולה השאלה, אם כן, האם נסיבות המקרה שבפני חריגות די הצורך, בכדי לאפשר מהלך בעייתי מסוג זה; וכמו כן, האם יש מקום לבקשת הנאמן להאריך את הקפאת ההליכים במספר חודשים נוספים, כדי ליתן לו אפשרות להמשיך ולנהל משא ומתן עם הנושים הרגילים וכך לנסות להטיב את מצבם.
4. אין ספק, כי עניין לנו במקרה חריג ביותר ביחס ל"הקפאת ההליכים הקלאסית". זאת, כאשר עסקינן היה לא בחברה מסחרית, המבקשת את הגנת דיני הקפאת ההליכים וחייבת ב"תמורה" להציג הליך שיקום שיגייס די כספים. כך, בכדי לרצות את הרוב המיוחס של הנושים, תוך הוכחת פוטנציאל השרדות ופעולה עתידית כעסק חי.
עניין לנו ברשות מקומית, שהיא בבסיסה רשות מנהלית, זרוע מזרועות המדינה, אשר הגיעה לידי חדלות פרעון, שלא לומר התפוררות מוחלטת של תפקודה ופעילותה, וזאת לאחר שכל האמצעים ה"רגילים" של פיקוח, מניעה ואכיפה בידי גופי המדינה נכשלו כשלון חרוץ מחד גיסא; ואילו המדינה, מאידך גיסא, בחרה לנצל את זכותה על-פי חוק ו"להסתתר מאחורי מסך התאגדות מנהלי", כאילו מדובר בחברת אם מסחרית, המקפידה על ההפרדה בינה לבין חברת בת כושלת.
על הבעייתיות הרבה שבצעד שכזה- קרי, "גלגולה" של רשות כושלת לפתחו של בית המשפט של חדלות פרעון, אגב ניצול מוסד הקפאת ההליכים, עמדתי כבר בהחלטתי הראשונה בבקשת הקפאת ההליכים, כדלקמן:
"
מקריאת הבקשה והתיאורים העולים בה לגבי אורח הניהול שהביא לקריסת מערכות מוחלטת, הרי שאין בליבי ספק כי לו היתה חברה מסחרית כלשהי המצויה במצב דומה מגישה בקשה להקפאת הליכים, הרי שדינה היה להדחות על הסף ולהשלח אחר כבוד להליכי פירוק. זאת, גם ובעיקר, אם עסקינן בחברה אשר גובש לה בעבר הסדר נושים, וחרף זאת שבה וקרסה בתוך שנים ספורות.
אלא, שבמקרה דנן לא ניתן להתעלם מההבדל המהותי בין חברה מסחרית לבין רשות מקומית, אשר אינה חברה אשר ניתן 'לסגור את שעריה' ולשלח אותה להליכי חיסול. הדברים אמורים ברשות מנהלית, וחלק בלתי נפרד מן המארג השלטונה בראשו עומדים האורגנים המנהלים של המדינה עצמה, ובנסיבות המקרה עסקינן בעיקר במשרד הפנים, במרכז השלטון המקומי ובגופים אחרים שתפקידם לתפקח 'בזמן אמת' ולמנוע מצבים מסוג זה המונח בפני".
אעיר; החלטה שיפוטית זו, על כל הבעייתיות שבה, היתה מחוייבת המציאות, אף נוכח החלטת בית המשפט העליון, אשר הפך בע"א 4815/00 מדינת ישראל נ' מועצה מקומית עראבה, החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה לסרב נחרצות ליתן צו הקפאת הליכים לרשות מקומית. זאת, מתוך הבעת חשש כי הבקשה אינה אלא אצטלה שמטרתה האמיתית לגלגל את העלות שבניהולה הכושל של הרשות המנהלית אל כתפי הנושים הרגילים.
5. כיום, חמש שנים לאחר מתן
צו שני
להקפאת הליכים לעיריית טייבה, אשר שבה וקרסה שנים בודדות לאחר הסדר נושים שסיים הקפאת הליכים קודמת, אין לי אלא לתהות, האם ועד כמה לא היו החששות שהובעו באותה החלטה "עתיקה" של כב' השופטת גילאור בבית המשפט המחוזי בחיפה, בבחינת נבואה שהגשימה עצמה, על כל פרטיה הבלתי מחמיאים.
6. הבעיה הבסיסית, שהינה כמעט מעין "מלקחיים כלכליים-משפטיים" בה מצויה כל הקפאה של רשות מקומית, מראשיתה ועד סופה, הינה השילוב בין העובדה כי מחד גיסא, לא ניתן "לחסל" באמת ובתמים את "עסקה" של הרשות המקומית; שהרי, תפקידה של האחרונה הוא לספק שירותים שהם בגדר זכויות יסודיות של אזרחיה; וכל עוד טוענת מדינת ישראל לריבונות על אותו שטח, הרי שהיא-היא זו שמחוייבת לספק לתושביו את זכויות היסוד המוקנות לכל אזרחי המדינה; ואין העובדה כי היא פועלת דרך "חברת בת" בדמות רשות מקומית, בכדי להפקיע את כוחו של אותו עקרון יסוד. יוצא, כי אף אם, בקונסטלציה משפטית כזו או אחרת, תגיע העיריה לכלל "חיסול", הרי שתחול על המדינה החובה לספק לאזרחיה שירותי יסוד - בין אם בעצמה, ובין אם באמצעות רשות הפועלת מטעמה.