מונחות בפני שתי בקשות בעניינה של חברת אגרקסקו, אשר עניינם המרכזי הוא אחד: תוקפו של חלק מסויים בהסכם המכר של נכסי אגרקסקו ופעילותה לידי קבוצת ביקל. חלק זה מן המכר, אשר חלקו בסך הכללי של התמורה עומד על מעל 6 מיליון ש"ח, הינו 85% ממניותיה של חברת הבת Fresh Fright הרשומה בהולנד, ופעילה בחלקים מאירופה כעמיל מכס, מוביל ומפיץ שפעל בעבר בשירות אגרקסקו.
1. שורש המחלוקת, הינו התנגדותו של מר Marien Koene, אזרח הולנדי שהינו בעל מניות המיעוט בחברת הבת, למכר דנן. זאת, תוך הסתמכות על תקנה בתקנון חברת הבת, המקנה לו זכות ראשונה לרכוש את המניות, וזאת
במחיר שיקבע מעריך שווי מוסמך
, שאופן מינויו מוסדר בתקנון. כמו כן, טוען בעל מניות המיעוט, כי ממילא חל על התקנון הדין ההולנדי; יש לדון בסכסוך בהולנד, וכי תהיה בעייתיות רבה באכיפת פסק-דין ישראלי שינתן בהתעלם מכך. המפרקים וכונס הנכסים הרשמי, לעומת זאת, טוענים לתחולת הדין הישראלי, נוכח העקרונות הקוגנטיים של דיני חדלות הפרעון; לגופו של עניין, מבקשים הם לערוך היקש מהדינים החלים על זכות סירוב, ולפי הפסיקה בעניין זה, לחייב את בעל מניות המיעוט, אם רצונו לרכוש את מניות חברת הבת, לשלם את הסך לו התחייבה קבוצת ביקל עבור אותו חלק בממכר, ללא צורך במינוי מעריך-שווי; ומכאן בקשה 30.
כפועל יוצא מהסכסוך דנן, שהביא לעיכוב במסירת המניות דנן, התגלע סכסוך בין הרוכשת - קבוצת ביקל - לבין מפרקי אגרקסקו; זאת, כאשר הרוכשת מלינה על כך כי ערך המניות וחברת הבת ירד במרוצת הזמן, וכי ממילא לא ניתן לחייבה בחלק זה מן התמורה, כאשר המניות לא הועברו וספק אם יועברו לידיה. הלכה למעשה, מבקשת קבוצת ביקל לסגת מחלק זה מן הרכש, ודורשת כי החלק היחסי בתמורה שהצדדים קבעו כערך המניות יושב לידיה; מכאן בקשה 31.
נוכח העובדה, כי שתי הבקשות נסבות, הלכה למעשה, אודות אותה "ליבת מחלוקת", החלטתי לדון ולהכריע בהן במאוחד; לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ומצאתי כי עיקר המחלוקת הינו משפטי, ניתנת החלטתי זו.
2. השאלה המהותית שעומדת בליבת המחלוקת כפולת הפנים, שעניינה נידון בשני התיקים שבפני, הינה מחלוקת משפטית שעניינה תוקפה של תנית הגבלת העבירות בתקנון חברת הבת, וליתר דיוק, עמידתה במבחן דיני חדלות הפירעון. שאלה זו היא שאלה מהותית החורגת מעבר לשאלה המקדמית בדבר הדין החל ומן הראוי להתייחס אליה לגופא. זאת, כאשר אך ברור כי אם יתברר כי תניה שכזו תקפה לפי הדין המקומי הרי שדי בכך בכדי לעמוד לרועץ למפרקים ולמעשה להכריע את הבקשה.
אעיר במאמר מוסגר; המשיב, קרי, בעל מניות המיעוט ההולנדי הוא זה שמסתמך על חוות דעת המנסה לטעון עובדתית כי תניות מסוג זה נפוצות ומקובלות בדין ההולנדי. טענה זו היא כמובן טענה עובדתית כאשר מפרקי אגרסקו לעומת זאת, לא הביאו חוות דעת נגדית מסודרת, אלא רק טענה כללית אודות התייעצות עם מפרק הולנדי, אשר ספק אם היא עולה לכשעצמה לכדי חוות דעת מוסדרת. יוצא כי כדי לזכות במחלוקת על המפרקים הזמניים לחצות בהצלחה משוכה כפולה; הן בעניין תחולת הדין המקומי על המחלוקת (ולחלופין כי הדין ההולנדי זהה לדין המקומי בסוגיה הרלוונטית) וכמו כן עליהם לעמוד במבחן המהותי, קרי, האם הדין המקומי אכן תומך בעמדתם לעניין אי תחולה למעשה של חלקים מתקנון חברת הבת.
3. מבחן מהותי זה אינו פשוט כלל ועיקר. אכן, דיני חדלות הפירעון הם קוגנטים ותניות בין צדדים הסותרות אותם, גם אם הן כתובות בתקנון של חברה דינם בטלות בפני המפרק. כך למשל תניה בתקנון של חברה המתירה להעדיף נושים ערב פירוק או לשנות את דיני הקדימה הינה "כחרס הנשבר", זאת בין אם ההתניה על הדין נעשית במפורש או מסתתרת מאחורי שם אחר. כמו כן, צודקים המפרקים בטענתם כי לעיתים יש משמעות למצב חדלות הפירעון בכל האמור באורח הקריאה של טקסט משפטי זאת תוך התחשבות בכך כי כעת אין הוא מבטא רק את מפרש הרצונות בין הצדדים אלא משפיע גם על זכויות הנושים (לעניין זה ראה פש"ר 1361/02 בש"א 9258/01 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' תבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ ואח')
אלא מאי? אין צורך להכביר מילים כי בעניין זה יש לנקוט זהירות רבה. הפגיעה בחופש החוזים של הצדדים ובאוטונומיה שלהם לנסח חוזים ותקנונים אינה בגדר תוצאה רצויה, ובוודאי שאין בית המשפט רשאי לנהוג "באצבע קלה על ההדק" בהכרעות שכאלו. קרי, יש לנקוט מידה רבה של זהירות, בחינה לעומק ולעיתים אף ריסון שיפוטי ובמידת האפשר לפרש את התניה באורח שיהלום את דיני חדלות הפירעון. לשון אחר, ביטול או התעלמות מתניות חוזיות אסור שיעשה בקלות ראש בוודאי שלא כלאחר יד. זאת ועוד, הבחנה משמעותית, אשר ספק אם פועלת לטובת המפרקים בעניינו הינה בין תניות הנוגעות לחברה הקורסת עצמה לבין תניות בסעיפי תקנון בחברת בת סולוונטית בשליטה . תניות והגבלות כאלו עשויות להתפרש כחלק מנכס עצמאי שנצמא בשליטה חלקית של החברה ואשר הוא עצמו נוגע אך בעקיפין בדיני חדלות פירעון. במצבים שכאלו עשוי בית המשפט להיזהר אף יותר טרם שהוא משנה או מבטל תניות או סעיפים בתקנון. מעבר לדרוש יוער כי אומנם ייתכן והמצב יהיה שונה מקום בו חברת האם אינה אלא פלטפורמה משפטית שכל תוכנה המשפטי נמצא בחברת הבת אלא שאין צורך להכביר במילים שלא כזה המצב בעניינו. אומנם אין ספק כי אגרסקו וחברת הבת פעלו בקשר הדוק, והיו קשורות זו בזו, אולם לא ניתן לומר כי אחד הצדדים נעדר תוכן כלכלי ממשי משל עצמו ודומה כי די לעיין בעובדות היסוד בדבר 2 החברות בפעילותן כדי להתרשם כך.
מהי איפה התניה שבמחלוקת ?
4. אין חולק כי עניין לנו בתניה מרחיקת לכת בהרבה מזכות קדימה גרידא (קרי, חובה לפנות תחילה לבעל המניות האחר ולקבל ממנו הצעה טרם יציאה להתמחרות ). מנגד אין חולק כי התניה מרחיקת לכת ופוגענית הרבה פחות מזכות וטו המאפשרת לבעת המניות זכות לכאורה בלתי מוגבלת או בלתי מותנית לסרב ל"חילופי שותף בחברה" לפי שיקול דעתו.
במלוא הכבוד הראוי דומה כי המפרקים לא דקו פורתא כאשר ניסו לתעל את הדיון בזכות למונחים ולפסיקה העוסקים ב"זכות סירוב" כפי שהיא מוכרת בדין הישראלי. אכן, אין ספק כי לו עסקינן היה בזכות סירוב במובן המקובל הרי שדי היה בכך להכריע את המחלוקת לטובת המפרקים. קרי, היה וקבוצת ביקל התחייבה לרכוש את המניות בסך של מעל לשישה מיליון ש"ח הרי שבעל המניות ההולנדי חייב היה לבחור האם להשוות את ההצעה או שמא לוותר ולשפר את מעבר המניות לקבוצת ביקל בלא מענות וטענות נוספות . אלא, שמעיון בתקנון אין ולא תיתכן מחלוקת כי מדובר בזכות אחרת לגמרי. מדובר בזכותו של בעל המניות המיעוט לרכוש את חלקה של אגרסקו , זאת כאשר קיימת לו זכות מפורשת בתקנון לדרוש מינוי של מעריך מוסמך, בהתאם למנגנון שנקבע באותו מקום. לשון אחר, בניגוד לזכות הסירוב אשר מאלצת את בעל המניות האחר להשוות את הצעתו להצעה הגדולה ביותר שהתקבלה הרי שהזכות נשוא עניינו מקבילה את חשיפתו של אותו בעל מניות להערכת שווי ניטראלית של המניות כפי שתקבע בידי מעריך מוסמך.
עוד אעיר; אין אני יכולה לקבל את טענת המפרקים כאילו משתמע מתחלופת המכתבים המוקדמת בין הצדדים כאילו בעל מניות המיעוט ויתר על זכויותיו. במלוא הכבוד הראוי, ניסיון לבדוק האם ניתן להגיע להסכמה בדבר שווי המניות בלא להפעיל את מנגנון ההערכה אינה שונה מכל ניסיון של בעל דין לגשש אצל הצד השני האם ניתן להגיע להסכמות בדבר עובדות או כימות שנוי במחלוקת בלא להפעיל את מנגנון ההכרעה היקר שנועד למקרה בו לא יצליחו הצדדים לגשר על המחלוקת בכוחות עצמם. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה (ואין נפקא מינה "באשמתו" של מי מהצדדים לבררה אם יש מקום בכלל לדון בעניין במונחים של אשמה) הרי זכותו של המשיב לדרוש להזדקק למנגנון המוסכם, אלא אם כן יוכח במובהק כי הוא סותר את דיני חדלות הפירעון. דין אחר היה מרתיע צדדים באורח בלתי רצוי מלנסות ולהגיע להסכמות טרם שהם נכנסים להתכתשות משפטית ובוודאי שאין זו התוצאה שיש לשאוף אליה.
5. מהו איפה הדין בעניין תניה שכזו? הכיצד היא פוגעת אם בכלל בעקרונות של דיני חדלות פירעון?
דיני חדלות הפירעון כידוע מבקשים למקסם בכפוף לדין את ערך נכסי קופת הגוף הקורס. זאת ועוד; במסגרת זו, דיני חדלות הפירעון אינם רואים בעין יפה מצב בו ניתן לבעל מניות מיעוט, וודאי בחברה הקורסת ובמידה מסוימת גם בחברת בת, כוח סחטתני המאפשר לו להכשיל מכר לצד ג' בלא להציע חלופה ראויה. חשש זה נסמך על ניסיון החיים המלמד כי לא אחת מנסים בעלי מניות שכאלה לנצל את חולשת שותפם לשעבר כדי לרכוש את חלקו "בנזיד עדשים" מכאן הנטייה להגביל זכויות וטו ולהתנות את הפעלתן ברמה גבוהה של תום לב. מכאן גם הסנקציה שנקבעה בפסיקה כנגד בעל זכות סירוב אשר מנצל את זכותו שלא כדין ומנסה לחבל בהתמחרות כדי להוזיל את עלותה (ראה פש"ר 2118/02 בש"א 8169/03 קמיל נ' א.י.ע יובלים השקעות בע"מ ואח'). כמו כן, קיימת באותו עניין הפסיקה הדורשת בחינת הצעה לשם השוואתה לפי ערכה האמיתי של ההצעה אף כאשר ניתן לנקוב בערך פורמאלי נמוך בהרבה (ראה פש"ר2043/01 בש"א 5414/02 בן חור נ' גן אורנים).
6. אלא מאי? הזכות שבפנינו איננה זכות וטו, ולכאורה היא מאוזנת באורח ששומר אף על האינטרס של קופת הפירוק, קרי, לא בעל מניות המיעוט הוא המחליט על מחיר כטוב בעיניו אלא מעריך ניטראלי בוחן את שווי המניות לפי מנגנון מוסכם. האינטרס של החברה מוגן, לכאורה, מבחינה זו שמובטח לה תשלום בהתאם לערך האמיתי של הנכס שהיא מבקשת למכור . מה רבותא אם כן בין זכות זו לבין זכות סירוב "רגילה"? זאת כאשר לכאורה כל צד ג' סביר הפועל למען מקסום טובתו ממילא לא ירצה לשלם עבור אותו נכס סך שהוא מעל לשוויו האמיתי .
השוואה זו במלוא הכבוד הראוי הייתה נכונה לו היינו חיים בעולם אוטופי, או למצער פשוט בהרבה באורח התנהלותו, שבו לא רק שלא היו קיימים פערי מידע אלא שבו היו כל הגורמים הפעילים בשוק מעריכים את אותו נכס באותו אופן. אלא שחיי המציאות הינם מורכבים בהרבה. ייתכן אף ייתכן שנכס פלוני אשר שווי בעיני רוב העוסקים בשוק הרלוונטי הינו X יהיה שווה הרבה יותר לעוסק ספציפי בשל נסיבות או צרכים מיוחדים של אותו עוסק. אין ספק כי מציאת קונה שכזה הינו אכן ברכה לקופת הפירוק אולם דומה כי זהו בדיוק הסיכון כנגדו נועדה להגן תניה זו בתקנון. אפשר להגדיר תניה זו מבחינת בעל מניות האחר כ"זכו, סירוב משופרת". כמו זכות סירוב היא מאפשרת לו לבצע השוואה עם הצעת הזוכה בהתמחרות, אולם בנוסף לכך הזכות מגינה עליו בדיוק מפני אותו "מציע מיוחד" אשר בשל צרכים סובייקטיביים או מטעמים מיוחדים השמורים עימו מוכן לרכוש את הנכס הרבה מעל לשווי השוק שלו.
אכן, אין ספק כי לעיתים יש בכך פגיעה בקופת הפירוק אולם מאידך אין ספק כי פגיעה זו מוגבלת
ומידתית
מפגיעתה של זכות וטו גרידא. דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו אותה תניה קיימת לא בחברה הקורסת אלא בחברת בת סולוונטית המצויה בשליטתה החלקית.
7. נקודה נוספת שיש להתייחס אליה הינה כי תנית זכות סירוב משופרת עשויה להגן על בעל המניות הנסמך עליה מסיכון נוסף אשר עשוי להתקיים במיוחד בעת מכר אגב חדלות פירעון, כמו גם במקרים אחרים של "מכר מלמעלה" שבא לעולם במסגרת מכר כללי שנערך בחברת האם על כלל פעילותה ונכסיה.
במה דברים אמורים? במצב בו עסקינן במכר מלמעלה הרי שהמניות של חברת הבת (קרי, הנכס המוגן ע"י התניה) אינן עומדות בפני עצמן אלא הן אך פריט אחד מתוך מגוון נכסים שנמכרים בידי המפרקים או בעלי השליטה בחברת האם. מצב דברים זה מעמיד את בעל מניות המיעוט בחברת הבת בסכנה מוגברת בשני אופנים ;