המקרה שבפני, כמוהו כערעורים אחרים אשר הוגשו בתיק הפירוק של חברת רותסה בע"מ. ערעורים הנסובים אודות מערכת עובדתית חריגה ומצערת, אשר הלכה למעשה העמידה את בית המשפט ב"ברירה בין הרע לרע יותר". עניין לנו בחברה, שהעסיקה בעת פעילותה עובדים רבים, וספק אם התנהלה בעניינם באורח מסודר כפי שראוי ונדרש על-פי דין. כחלק מן האמור לעיל, הרי שאותם עובדים שפוטרו כאשר הם זכאים לפיצויים ב"אחוז מלא" (8.33%), חלקם קיבלו את מלוא המגיע להם ואילו חלקם קיבלו אחוז פחות יותר, תוך ש"הפרשות מעביד" שהועברו לקופות נותרים כאבן שאין לה הופכין למשך שנים ארוכות - ולמעשה, מעבר לתקופת ההתיישנות במובנה בדין.
אם לא די באמור לעיל, הרי שבסופו של יום גם נשרף ארכיון המסמכים של החברה, ואי לכך אבד ללא שוב מידע רב על אודותיה, לרבות המידע הרלוונטי בשאלה - איזה אחוז פיצוי הגיע לכל אחד מהעובדים שפוטרו וכמה קיבל הלכה למעשה. מאוחר יותר, כאשר התגלו כספי "הפרשות מעביד" בקרנות מסוימות, והתעוררה השאלה מה לעשות בהן, וכיצד לטפל בתביעות עובדים בעניין זה, ניתנה
הכרעה עקרונית וכללית
אשר הינה למעשה ברירה בין השתת נטל ההוכחה על העובדים, לבין יצירת מצב בו "כל דכפין" יוכל לטעון לבעלות בכספים דנן, בין אם קיבל את מלוא המגיע לו מן החברה, ובין אם לאו.
אי לכך, הרי שההחלטה העקרונית קבעה כי היה ויוגשו תביעות של עובדים בגין אותה יתרה, הרי
שעל כל עובד יהיה להוכיח את זכאותו
לכספים הנתבעים על ידו, והדבר יימסר להכרעתו של בעל התפקיד בכובעו המעין שיפוטי.
בענייננו, צירף העובד לשעבר, מר אורי כהן, מסמך המוכיח את מועד סיום העסקתו בחברה ומודה כי היה זכאי ל"אחוז מלא", ומסמך מאחת הקופות המודיע לו כי קיימים כספים "על שמו". אלא, שתביעתו של העובד נדחתה בידי בעל התפקיד, נוכח העדר הוכחה כי העובד המבקש לא קיבל בעבר את מלוא הפיצוי.
בעניין זה, אין ספק כי קיים חוסר ראייתי בבקשה, וזאת נוכח העובדה כי זכאות בשעתו לשיעור המלא לחוד (ועל כך אין המנהל המיוחד חולק), והוכחה בדבר השיעור שהתקבל בפועל לחוד. בעניין זה, אין למבקש אלא טענה בעל-פה, כי קיבל שיעור של כ-6% בלבד, ואי לכך הוא זכאי להפרש.
אכן, קשה עד מאד לבוא בטרוניה לעובד לשעבר, חסר ידע במשפטים, אשר לא שמר מסמכים שמקורם לפני שנים רבות (הלכה למעשה, קרוב ל-20 שנים!). אולם מאידך גיסא,
ובלא שיהיה
בדבר פקפוק כלשהו ביושרתו של המערער
, הרי קשה לבוא בטרוניה למנהל המיוחד על כך שהוא "עומד על המשמר" ומונע מצב בו יוכל כל עובד לשעבר ליטול כספים על-בסיב טענה בעל-פה בלבד, כי לא קיבל את מלוא המגיע לו לפני שנים רבות. זאת, כאשר אין בידי המנהל המיוחד כל דרך לאמת או להפריך את הטענה, נוכח שריפת ארכיון המסמכים של החברה.
אין ספק כי למערער, ולאחרים במצבו, נגרם עוול, מעצם הדרך בה הושת עליו נטל ההוכחה; אלא שבמצב הדברים הבלתי רצוי שנכפה על המנהל המיוחד, הרי שספק אם יש מנוס מכך.
התוצאה הינה, כי חרף כל הצער הכרוך בכך, איני יכולה לקבל את הערעור בנוסחו זה.
נתתי דעתי על כך כי אין מדובר בסכום גדול; אולם קבלת הערעור משמעה הלכה למעשה החלטה סותרת, ושמא אף אפליה כנגד מערערים אחרים,שאף הם נדחו על לא עוול בכפם, מאותן סיבות.
לפנים משורת הדין אוסיף; היה ויעלה בידי המערער למצוא מסמכים המכילים הוכחה לטענתו כי שולם לו, בשעתו, שיעור פיצויים בסך 6% בלבד, יהא רשאי לשוב ולפנות בעניין זה למנהל המיוחד, ואזי לא תהא מניעה מלשלם לו את היתרה אשר יתכן ואכן מגיעה לו.
אי לכך, הערעור נדחה.
בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחייב את המערער בהוצאות.
ניתנה היום, ז' אדר תשע"ב, 01 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.