עניין לנו במספר מחלוקות קשות שהתגלעו בין מפרקה של חברת השרון מרכז לטבעונים וצמחונים בע"מ, לבין הנושה המובטח של העמותה (להלן: "בנק דיסקונט" או "הבנק") והכונסת מטעמו, כמו גם מול כונס הנכסים הרשמי, אשר הצטרף לעמדות המשיבים.
הגם שעל-פניו, המדובר במספר מחלוקות הנסבות על עניינים שונים, בפועל עניינן של כולן הוא אחד, ומקורו בטענת בעל המניות לשעבר של החברה, מר עזרא קריגר, כי הבנק פעל מולו באורח פסול אשר הביא לקריסת העמותה; המפרק, אימץ עמדה זו במלואה, והגיש בעבר את בקשה 19, במסגרתה ביקש לנקוט הליכים כנגד הבנק, וזאת בעוד הבנק עצמו מעלה שלל טענות סף וטענות מהותיות כנגד הבקשה.
בהחלטתי בבקשה 19, אשר למיטב ידיעתי לא הוגש עליה ערעור והיא הפכה חלוטה, דנתי בהרחבה בעמדות הצדדים, ובעיקר במהות תפקיד בית המשפט של פירוק כ"שומר סף" שאינו דן בתביעה, ואינו נכנס לעבי הקורה של מה שידון בערכאה האזרחית אליה תוגש התביעה. עיקר תפקידו הינה לבדוק שאלות כלליות של מימון, כדאיות לנושים וכיוצא באלו. אלא, כפי שנקבע באותה החלטה, הרי קיימים מקרים נדירים, בהם התביעה נראית על-פניה כה בעייתית, עד כי בית המשפט לא יטה לאשרה, אף במקום בו אין היא מעוררת קשיי מימון. זאת, בין היתר נוכח אי-רצון לאפשר למפרק, שהוא ידו הארוכה של בית המשפט, לנסות מזלו בהליכים הנראים על-פניהם כבעייתים מאד, וזאת בלשון המעטה; וודאי שלא תוך שימוש בתואר ובמעמד של בעל תפקיד, אשר לא אחת זוכה ליחס שונה מאשר תובע רגיל ואינטרסנט.
הלכה למעשה, אותו עניין עומד בפני גם עתה, הגם שבלבוש אחר; כעת, מנסה המפרק לטעון כי עקרון סופיות הדיון אינו חל באורח מלא על ההחלטה בבקשה 19, ובית המשפט מוסמך לשנותה, מה גם שהבקשה נדחתה "בנוסחה זה"; כי נוכח התרשמותו, שלבית המשפט יש "בעיה לגופו של המפרק", ינהלו את התביעה עורכי דין אחרים; או לחלופין, תנוהל התביעה בבית משפט זה במעין הליך של "תובענה נגדית" לתביעת החוב של הבנק.
זאת ועוד; ביני לביני, הגיש המפרק בקשה לשמיעת עדות מוקדמת של מר קריגר, וזאת בטענות המסתמכות על מצבו הרפואי של בעל המניות דנן, שאני בוחרת שלא לפרטן מטעמים של צנעת הפרט. בעקבות החלטת ביניים שנתן כב' השופט אורנשטין בתיק, שעת ששהיתי בשבתון, נגבתה העדות המוקדמת באמצעות עוזרי המשפטי, עו"ד גדעון אורבך. במסגרת עדות זו, שב מר קריגר והעלה את טענותיו כנגד הבנק, ואילו בא-כוח הבנק ניסה, בחקירה נגדית ארוכה ומסועפת, לנסות לקעקע את אמינותו, להציגו כסותר את עצמו וכמי שאינו דובר אמת.
אין אני נזקקת להאריך או לקבוע מסמרות בשאלת הספקות שהתעוררו בי בכל הנוגע לשינוי גרסאות או קוצר זכרון סלקטיבי למדי מצידו של מר קריגר, באשר עניין זה מסור כל-כולו לשיקול דעתה של הערכאה שתדון בתביעה, אם וככל שתדון; וממילא, באותו מעמד יהא צורך לגבות עדויות פעם נוספת, ובאורח שלם יותר ועדכני יותר.
אלא שהעיקר, בנסיבות המקרה, הינו כי במלוא הכבוד לטענות נשוא הבקשה לעדות מוקדמת, הרי
שהמחלוקת העומדת להכרעה עתה הינה מחלוקת משפטית טהורה, שעניינה הליך אישור הגשת תביעה ומעשה בי-דין
; אי לכך, ספק גדול בעיני האם ועד כמה היה צורך במהלך חריג זה כלל ועיקר; מה גם, כי לפי הידוע לי, הרי שלמרבה השמחה, מר קריגר עודנו עימנו, ולא הוכח כי בריאותו אכן הדרדרה באורח משמעותי במהלך החודשים שחלפו מאז, באורח אשר היה מונע ממנו ליתן את עדותו במועד, קרי- בדיון שהיה קבוע ממילא, חודשים ספורים בלבד לאחר המועד בו נשמעה העדות המוקדמת.
יוצא, כי אין לי אלא לתהות, האם ולמה נועד מהלך זה; שמא, כדי "לרתום את העגלה לפני הסוסים", ולהשמיע את עדותו של מר קריגר כפי שהיא, עוד בטרם אושרה הגשת התביעה למסגרתה היא שייכת, ולא עוד, אלא שהשמעתה בפני מי שגבה את העדות שהינו מחוסר סמכויות של שופט, ואינו יכול, דרך משל, לפסול כיווני חקירה ארוכים מדי ולא רלוונטיים, או לאלץ בעל דין להתמקד בסוגיות השנויות באמת ובתמים במחלוקת; ובנסיבות המקרה, הרי בשלב זה ענייננו בסוגיות משפטיות בלבד.
בכל הנוגע לאותן סוגיות, הרי שלכאורה צודק המפרק בהחלט בטענתו, כי טענות סף מצד הבנק, מקומן למעשה בשלב שלאחר אישור התביעה, ובפני הערכאה שתדון בה; אוסיף, כי ממילא מעמדו של הנתבע הפוטנציאלי בשלב המקדמי של אישור התביעה, אינו מובן מאליו, ולא אחת קובע בית המשפט כי הוא מחוסר מעמד, ובוודאי שאינו יכול לכפות כפל-התדיינות לעומקה של התביעה, אף לא בדרך של "ייבוא" טענות הסף לדיון המקדים בבית המשפט של חדלות פרעון.
אלא מאי? בנסיבות המקרה, אין הדבר "מושיע" את המפרק, וזאת הן נוכח התנגדותו הנחרצת של כונס הנכסים הרשמי, אשר אין ספק כי הוא בעל מעמד חשוב ומהותי ביותר בהליך המקדים, והן נוכח ההתרשמות של בית המשפט עצמו, במסגרת ההחלטה בבקשה 19, בדבר הבעייתיות הרבה שבתביעה, וזאת באורח אשר עומד על סף החריג לכלל של הנטיה שלא להתערב במסגרת ההליך המקדים, מקום בו קיים מקור מימון חיצוני לתביעה.
זאת ועוד; בניגוד למה שטוען המפרק, הרי הבעיה שמצאתי בתביעה אינה "בעיה לגופו של מפרק", באורח אשר יסיר את הבעייתיות מקום בו יטול את הייצוג פרקליט אחר. דומה, כי בטענה "אישית" זו, המלינה כמו פיתחתי דעה קדומה לגופו של בעל תפקיד, בלבל המפרק הנכבד, במלוא הכבוד, בין סיבה למסובב.
בנסיבות המקרה, לא המפרק אישית הוא הגורם ה"בעייתי"; אלא התעקשותו של המפרק להתעלם מהחלטות שיפוטיות ולקדם בכל דרך, לגיטימית יותר או לגיטימית פחות, תביעה אשר בנסיבות המקרה לא נמצא מקום לאשרה, היא שיוצרת את אותה בעייתיות, שמקורה ועיקרה בתביעה, והיא "מתפשטת" לעבר המפרק לא בשל שמו, מהותו, או יחסים כאלו ואחרים שלו מול בית המשפט, אלא אך ורק נוכח התעקשותו להמשיך ולקדם עניין זה, בהתעלם מהחלטה שיפוטית.
אכן, כפי שהערתי אף בהחלטתי הקודמת - בית משפט זה, כמוהו ככל בית משפט אחר, אינו חסין משגיאות, ורשאי המפרק אף רשאי לסבור, באורח לגיטימי לחלוטין, כי שגיתי שגיאה יסודית בהחלטתי בבקשה 19, ובאורח בו אימצתי את עמדת הכונס הרשמי בעניין זה. אלא, שהדרך הנכונה והראויה לנסות ולהתמודד עם שופט אשר שגה בקביעתו, הינה הגשת ערעור כדין על ההחלטה, ונסיון להוכיח את האמור לעיל מול ערכאת הערעור - ובעניננו בית המשפט העליון. אלא, שתחת זאת, דומה כי המפרק מעדיף, פעם אחר פעם, להתווכח בדרכים שונות עם ההחלטה, וזאת חרף העובדה כי היא לא סגרה לגמרי את הדרך בפני תביעה, אלא אך בפני תביעה
דרך המפרק
.
נכונה אני לקבל באורח עקרוני את טענת המפרק, כי סירוב של בית משפט של פירוק לאשר הגשת תביעה אזרחית, אינו יוצר מעשה בי-דין מוחלט, ומאפשר לבית המשפט של פירוק לשוב ולדון באישור התביעה, מקום בו השתנו הנסיבות שהביאו לסירובו לאשר בפעם הקודמת.
אלא מאי? בנסיבות המקרה, ספק גדול בעיני אם כאלו הם פני הדברים. זאת בעיקר נוכח העובדה, כי הבעייתיות שמצאתי בהחלטה הקודמת, נבעה
מסיבות הקשורות לתביעה עצמה
, ולא בעניין המימון, שהוא-הוא הגורם שיכול להשתנות.
זאת ועוד; ספק גדול אם מה שארע בין-לבין, בדגש על גביית העדות המוקדמת, אכן פועל לטובת המפרק, ויתכן כי מה שכבר נשמע מעדותו של מר קריגר עשוי לפעול דווקא לכיוון האחר - אף אם אין אני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלות אמינות בשלב זה; ודומה כי מלאכה זו יכול וצריך שתעשה בערכאה שתדון, ככל שתדון, בתביעה עצמה.
זאת ועוד; אין אני צריכה להכביר מילים לגבי העובדה, כי לא קיים כל הליך של "תובענה נגדית לתביעת חוב"; אם היתה הבקשה של המפרק כנגד הבנק הולמת בקשה של מתן הוראות, ניתן וצריך היה לדון בה במסגרת זו בפני בית המשפט של פירוק, בין אם הגיש הבנק תביעת חוב ובין אם לאו; אולם במקרה הזה, אין צורך להכביר מילים כי עניין לנו בסוגיות עובדתיות סבוכות, שבירורן בדרך מקוצרת תביא לחשש לגרימת עוול דיוני לצדדים; די להתבונן ב"טעימה" מן הבירור לגופו, כפי שהוא נראה דרך מה שעלה במסגרת שמיעת העדות המוקדמת תעיד. זאת ועוד; אם מלין המפרק על הדרך בה גיבש בית משפט זה דעה כנגדו וכנגד התביעה (אף כי חלקה הראשון של אותה קביעה, כאמור, אינו מדויק, וזאת בלשון המעטה), הרי בוודאי שאין זה רצוי לו כי דווקא אותו בית משפט הוא שיאלץ להכריע בדברים לגופם; ודומה כי הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עדותו החלקית של מר קריגר.
יוצא, כי בסופו של יום אין בפני אלא שאלה משפטית פשוטה, הנוגעת לסופיותה של ההחלטה בבקשה 19 וכל האמור בה, בכל הנוגע לאישור תביעות. בעניין זה, במלוא הכבוד הראוי לטיעוני המפרק, לא שיניתי את עמדתי, ולא הוכח כל שינוי נסיבות שיביא אותי לכך - ואין נפקא מינא אם את התביעה ינהל המפרק, עורך-דין אחר או שלושה עורכי-דין אחרים כבקשתו - מטעמו.
זאת ועוד; נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואבהיר כי החלטתי דנן
לא סגרה את הדרך בפני בירור התובענה בערכאה מוסמכת
, אלא אך ורק בפני בירורה באמצעות המפרק בכובעו כבעל-תפקיד ו"פקיד בית המשפט", על כל המשתמע מכך, ואין נפקא מינא אם במישרין או באמצעות פרקליט אחר. תחת זאת, ונוכח ההלכה הפסוקה המאפשרת המחאת זכות תביעה (שאינה אלא מעין נכס לא מוחשי) של החברה בפירוק לצד ג' מעוניין, במקום בו לא ראוי או בלתי אפשרי כי החברה והמפרק ינהלו את התובענה. במקרים אלו, הרי שאותו צד ג' משלם לחברה מחיר מוסכם בעבור נטילת אותו נכס, שמהותו יכולת לתבוע ולהפיק רווח מהתביעה, אם תצלח - וזאת בין אם מדובר בתשלום ממש בעת ההמחאה ובעבורה, ובין אם מדובר בהסכם שיעניק אחוז מוסכם מפירות התביעה, אם תצלח, לקופת הפירוק.