הרקע לבקשה וטענות הצדדים
1. המבקשת, העוסקת בניכיון שיקים, עתרה לפירוקה של משיבה 1 (להלן: "החברה") בעילת חדלות פרעון בהתאם להוראת סעיף 257(4) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). במסגרת עיסוקה קיבלה המבקשת ביום 29.07.10 מחברת קשמש בע"מ (להלן: "קשמש") חמישה שיקים, כל אחד מהם על סך 116,600 ש"ח שזמן פרעונם במועדים שונים בחודשים נובמבר ודצמבר 2010, משוכים על ידי החברה, ערוכים לטובת קשמש ומוסבים על ידי קשמש למבקשת. לטענת המבקשת, קשמש מסרה לה כי השיקים נמסרו לה על ידי החברה במהלך עסקים רגיל. המבקשת ניכתה את השיקים אך אלו חוללו על ידי הבנק הנמשך בשל הוראת ביטול שנתנה החברה. חרף פניותיה הרבות של המבקשת, החברה עומדת בסירובה לשלם את תמורת השיקים, שערכם הכולל נכון ליום 23.03.11 עומד על סך של 590,038 ש"ח. בין היתר, שלחה המבקשת מכתב התראה לפני הגשת בקשת הפירוק בהתאם להוראות סעיף 258 לפקודה, אך תגובת החברה הייתה כי היא מחפשת דרכים לסיים את הפרשייה בדרכי נועם.
2. בתגובה טענה החברה כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, שכן מדובר בחוב פיקטיבי ושנוי במחלוקת, והיא הצביעה על כך שהמבקשת לא נקטה בהליך כלשהו כנגד קשמש שמסרה לה את השיקים. בתצהירו של מר חנא קרקר, המחזיק במחצית ממניותיה של החברה, שהוגש בתמיכה לתגובה נטען כי החברה לא קיבלה תמורה כלשהי כנגד השיקים, וכי המבקשת אינה אוחזת כשורה בהם בשל העובדה כי מדובר בשיקים לא סחירים, הן לפי חזותם והכיתוב עליהם והן בהתאם לעסקת היסוד שנכרתה בין קשמש לחברה במסגרתה נמסרו השיקים לקשמש. מר קרקר ציין כי בשיקים הודפס במפורש במקום המיועד לכתיבת שם הנפרע "שלמו ל..." ולא "שלמו לפקודת..." מתוך כוונה ברורה להגביל את סחרותם של השיקים. בנוסף, המבקשת אוחזת בשיקים שלא כדין ובחוסר תום לב, שכן היא ידעה כי מדובר בתרגיל "עוקץ" שביצעה קשמש כלפיה ואף סייעה בידה לעשות זאת. הוא הצביע על כך, שהמבקשת העבירה לקשמש מאות אלפי שקלים מבלי שביררה עם החברה בטרם ניכתה את השיקים אם השיקים אכן סחירים. כן הצביע על כך, שקשמש מסרה את השיקים לידי המבקשת יום אחד בלבד לאחר כריתת ההסכם עמה והמבקשת ניכתה את השיקים בהעברה בנקאית, תוך תשלום עמלה גבוהה ביותר בשיעור 30%.
3. באשר לעסקת היסוד טען מר קרקר כי מר מוחמד ספורי מבעליה של קשמש הציע לחברה לרכוש מקשמש משקאות חריפים בשווי כולל של כ-700,000 ש"ח, תוך התחייבות לספק את הסחורה בתוך 45 ימים, אך הסחורה לא סופקה. בנסיבות אלו הוא פנה למר ספורי וביקש לבטל את העסקה. מר סופרי הסכים אך טען שמשיכת השיקים מהבנק תגרום לקשמש בעיות עם הבנק והציע מסירת שיקים אחרים כנגד השיקים שנמסרו לקשמש. מר קרקר ציין כי הסכים לכך בלית ברירה וקיבל ממר סופרי שיקים שמועד פרעונם היה יום או יומיים לפני מועד פרעון השיקים שנמסרו לקשמש. השיק הראשון שנמסר לחברה אכן נפרע אך שאר השיקים חוללו, ובתגובה הוא נתן הוראת ביטול לשיקים שנמסרו לקשמש. הוא ציין כי בשלב זה כלל לא ידע כי קשמש מסרה את השיקים למבקשת וסבר כי השיקים אינם סחירים ושהם נמסרו על ידיד קשמש לבנק. מאוחר יותר התברר כי קשמש הפכה לחדלת פרעון ובעליה פתחו עסק אחר ורשמו את עצמם כשכירים בו. במשך הזמן גם התברר לחברה כי קשמש והמבקשת נהגו באופן דומה כלפי עשרות סוחרים נוספים.
4. בתשובה טענה המבקשת כי אין ממש בטענות החברה כי היא אינה אוחזת כשורה בשיקים, מפני שהיא ניכתה אותם במהלך עסקים רגיל בטרם עבר זמן פרעונם ובתום לב ושילמה תמורה מלאה בעדם. משכך, היא עומדת בתנאי "אחיזה כשורה" הקבועים בסעיף 28(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"), זאת מלבד החזקה הקבועה בסעיף 29 לפקודת השטרות להיותה אוחזת כשורה. לדבריה היא לא ידעה כי קשמש מעולם לא נתנה לחברה תמורה כנגד השיקים, ואף אם טענות החברה כנגד קשמש אודות מעשה רמייה יוכחו כנכונים, היא לא ידעה עליהם דבר, ואין בכך כדי לפגוע בזכותה לפרעון השיקים. היא ציינה כי היא לא הייתה מחוייבת לפנות לחברה עובר לנכיון השיקים על ידה ואין שחר לטענות בדבר שותפותה ב"תרגיל עוקץ" כביכול שביצעה קשמש לחברה. היא דחתה גם את טענות החברה בדבר אי סחירותם של השיקים מפני שלא נתקיימו בהם התנאים הקבועים בסעיף 34(א) לפקודת השטרות המגבילים סחירות של שטר. המבקשת ציינה עוד כי החברה מודה למעשה כי ידעה שהשיקים סוחרו לצד שלישי וחרף זאת ביטלה אותם בחוסר תום לב, ועל אף שקיבלה שיקים מקשמש ואף ניכתה אחד מהשיקים שנמסרו לה.
5. בדיון שהתקיים ביום 11.07.11 שבו ב"כ הצדדים על טיעוניהם, וב"כ החברה ציין כי בשל העובדה כי קיימת מחלקות של ממש ובתום לב אודות החוב, אין מקום להורות על פירוק החברה. מנגד טען ב"כ המבקשת כי אין די בהכחשת החוב שנעשה במקרה זה שלא בתום לב, בייחוד לאור העבודה שהחברה הודתה כי קיבלה שיקים מקשמש תמורת השיקים שמסרה לה ביודעה כי השיקים שהיא מסרה לקשמש כבר סוחרו לצד שלישי. הוא הוסיף כי לא הגיש תביעה כנגד קשמש לקבלת תמורת השיקים ואף לא פתח כנגדה תיק בהוצל"פ בשל העובדה כי מדובר בחברה שעיקר עיסוקה הוא בשטחי הרשות הפלסטינאית, והסיכויים לגבות ממנה דבר נמוכים ביותר.
דיון והכרעה
6. כדי להורות על פירוק חברה על ידי בית המשפט שלא מרצון, צריכה להיות עילת פירוק לפי סעיף 257 לפקודה. במקרה זה עילת הפירוק מבוססת על סעיף 257(4) לפקודה כשהטענה היא שהחברה היא חדלת פירעון. בעניין זה ההלכה היא כי אם החברה חולקת על עצם קיומו של החוב בכנות ובתום לב, המבקש את הפירוק בגין אותו חוב אינו נחשב "נושה" הזכאי לקבל צו פירוק בשל קיומו של החוב השנוי במחלוקת. וכפי שנקבע עוד מקדמת דנא, הדרך הרגילה לכפות קיום של חיוב כספי הינה זו של הגשת תובענה, ואילו הדרך של הגשת בקשת פירוק יפה במקום שאין מחלוקת כנה לגבי החבות או שיעורה (ע"א 13/73
ריבק נ' חברת חלקה 708 בגוש 6199 בע"מ, פ"ד כח(1) 179; ע"א 5737/08
חברת בלוק הסלע האדום - מפעלי בלוקים בע"מ נ' חברת פ. נעמאנה לשיווק ומסחר בע"מ, פורסם במאגרים [28.06.11]).
7. במקרה זה, בפי המבקשת טענת הגנה לפיה עסקת היסוד בגינה ניתנו השיקים בוטלה והמבקשת אינה אוחזת כשורה בשיקים, זאת הן בשל אי סחירותם של השיקים לפי חזותם והן בשל חוסר תום לבה של המבקשת בקבלתם לידה.
8. באשר לטענת החברה כי חזות השטר מלמדת כי סחירותם של השיקים שנמסרו לקשמש הוגבלה מפני שהכיתוב המודפס בהם הוא "שלמו ל...", ייאמר כי ככלל אין בעובדה כי בשיק הודפס אך הנוסח "שלמו ל..." ולא "שלמו לפקודת...." כדי להגביל את סחירות השיק. בפסק הדין בעניין
ציטאט (ע"א 1560/90
ציטאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498) נקבע כי גם כאשר מדובר בצדדים רחוקים לשטר יש לאתר את כוונת הצדדים לעסקת היסוד כפי שהיא משתמעת מכלל נסיבות העניין, לרבות המילים שנכתבו על גבי השטר, כדי לעמוד על סחירותו. לכן, נקבע כי מקום בו נושא השטר שתי הוראות סותרות, האחת בדפוס (על ידי הדפסת המילה "לפקודת") והשנייה בכתב יד (הוספת המילים "למוטב בלבד"), ידה של ההוראה השנייה על העליונה ויש להעדיף את הכיתוב בכתב יד כמשקף את האותנטיות של המושך. גם כאשר קיימת סתירה בין שתי הוראות מודפסות הסותרות אחת את השנייה ("לפקודה" ו"למוטב בלבד") ניתנה עדיפות להוראה המגבילה את הסחרות. רק במקרים גבוליים בהם לא ניתן לעמוד באופן ברור וחד משמעי על כוונת הצדדים, תינתן העדיפות לסחירות. ואולם, במקרה זה אין מדובר בקיומן של הוראות סותרות על גבי השיקים. בשיקים הודפס ומלכתחילה רק המילים "שלמו ל..." ללא מילת "לפקודת" ולא הודפסה בהם המילה "בלבד" ולא המילים "למוטב בלבד". מילים אלו גם לא נוספו בכתב יד. בנסיבות שכאלו, די בחזקת הסחירות המוטמעת במסמכים לפי טבעם, ולא היה צורך לרשום במפורש דבר היותם שיקים המיועדים לפקודת קשמש. אדרבה, על מנת להגביל את העבירות והסחירות של השיקים היה צורך בציון מפורש של הדבר. ציון זה יכול היה להיות גם על דרך של מחיקת כיתוב, כאשר המחיקה מצביעה על כוונת עושה השטר להגביל את סחירותו, אך בעובדה שבשיקים הודפס "שלמו ל...", כשלעצמה אין די כדי להתגבר על חזקת הסחירות (רע"א (מחוזי-י-ם) 3302/98
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' ש. סגל ושות' בע"מ, פורסם במאגרים [30.11.98]. החברה לא יכולה, אפוא, להיוושע בטענת אי סחירותם של השיקים.
9. עם זאת, כאמור, החברה הצביעה על מספר לא מבוטל של עובדות שיש בהן, כך לפי טענתה, ללמד על חוסר תום לבה של המבקשת בקבלת השיקים לידה, אולי אף מעבר לכך, דבר שיש בו להוביל למסקנה כי המבקשת אינה אוחזת כשורה בשיקים. כך, למשל, היא הצביעה על ניכיון השיקים יום לאחר מסירתם לקשמש; על גובה עמלת הניכיון בשיעור 30% שנטלה המבקשת; על כך שהמבקשת ניכתה שיקים בסך של קרוב ל-600,000 ש"ח מבלי שטרחה לברר אל מול החברה את דבר סחירותם של השיקים וקיומה של עסקת היסוד; על העובדה שהמבקשת לא מנהלת הליכים משפטיים כנגד קשמש; ועל כך שלפי טענת החברה, המבקשת וקשמש פעלו באופן דומה אל מול עשרות סוחרים אחרים.
10. לאור מכלול טענות אלו, לא ניתן לומר כי לא קיימת מחלוקת כנה בין הצדדים וכי התכחשותה של החברה לחוב אינה בתום לב. אכן ייתכן שבבוא היום יתברר שאין ממש בטענות החברה, אך די נהיר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות נקיטה בצעד החמור של פירוק חברה בטרם ייערך בירור משפטי במכלול טענות החברה כנגד התנהגותה של המבקשת ובאשר לנסיבות מסירת השיקים וסחירותם. המקום לבירור טענות אלו אינה אגב בקשת פירוק, ובית משפט זה אינו, אפוא, האכסניה המתאימה לבירור קיומם של החובות (ראו פר"ק (מחוזי-י-ם) 7035/10
משרד האוצר - אגף מס הכנסה נ' מ. קניג בניה בע"מ, פורסם במאגרים [23.12.10]).
הבקשה נדחית אפוא, והמבקשת תשלם לחברה הוצאות בקשה זו בסך 5,000ש"ח.
ניתנה היום, ד' אב תשע"א, 04 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.