אין לי אלא להצר על האורח בו, כך נראה, עלו המגעים בין הצדדים על שרטון. זאת, נוכח מה שנראה כפער גדול מדי בין דרישות הנושים, למה שמוכנים היו החברה ובעל השליטה בה להתחייב להם. זאת כאשר החברה עומדת כנראה בשלה, וחלק מסדרות האג"ח מקשיחות עמדתן, תחת לחפש
יחד עם החברה
פתרון נאות בבחינת "ישאר הכבש שלם והזאב שבע".
אין לי אלא לחזור בקצרה על מה שהערתי, בהרחבה, בהחלטות קודמות.
1. עניין לנו בחברה שהפכה חדלת פרעון אליבא דכולי עלמא, וכל הצדדים מסכימים כי אין
היא יכולה, לפרוע את התחייבויותיה למחזיקי אגרות החוב, ממקורותיה שלה.
בעל השליטה, המחזיק בידו שרשור ענף של חברות, מהן רווחיות ביותר, מוגן על-פי דין מחשיפה (וודאי אוטומטית) לאחריות אישית בגין חובות החברה, וזאת נוכח כלל היסוד של האישיות המשפטית הנפרדת.
לשון אחר; כדי לאלצו לשלם את חובות החברה מעבר למה שהוא מוכן לתת מרצונו הטוב, הרי
יש צורך בהליך מורכב אשר יכניס את מר תשובה, שלא בטובתו, לגדר אחד החריגים המוכרים בדין לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת
; כך למשל, הפעלה של סעיפים 373 או 374 לפקודת החברות. על מנת להפעיל סעיפים אלו, נדרש לא רק צעד של הכנסת החברה להליך חדלות פרעון כפוי (ובעיקר עסקינן בהליך פירוק), אלא אף עריכת חקירות יסודיות שבסיומן תתיכן הגשת תביעה מתאימה. זאת אם יימצא יסוד ראייתי מספיק, לטענות אשר חלקן כבר מועלות בפומבי, כגון ריקון נכסים על-ידי בעל השליטה או חברות אחרות בשליטתו; יחסי מינוף קיצוניים; מעשי הטעיה כנגד הנושים, או נטילת טובות הנאה, בניגוד לדין, מנכסי החברה.
2. יוצא, כי כפי שהערתי בהחלטותי הקודמות, הרי שבפני נושיה של דל"ק נדל"ן, באמצעות נציגיהן, עמדה מראשית הדברים ברירה בין שתי דרכים מנוגדות, ואשר היא עצמה אינה קלה כלל ועיקר.
הברירה האחת:
הליכה להסדר, תוך קבלה (ולו לאחר משא ומתן ונסיונות לשיפור עמדות) של הצעת בעל השליטה, חרף כל חסרונותיה והיותה בלתי מיטבית ואף מעוררת תמיהה בחלקה. כמו גם כזו העשויה להותיר, הן בקרב חלק מן המחזיקים והן בציבור, "טעם מר" אודות התנהלות בעל השליטה והדרך בה התנהל, ואף לא נתן את הדין על כך באורח מלא.
הברירה האחרת:
לסרב להצעה בהיותה בלתי מיטבית, ובכך להמר הלכה למעשה על הליכה לפירוק; במצב דברים זה, כאשר על-פניו אין בנכסי החברה עצמה אלא כדי לכסות אך על מעט מזער מן החובות, הרי הכוונה והתועלת הממשית הכמעט יחידה בהעדפת פירוק על הסדר, היא באפשרות לערוך חקירות. כך, בתקווה כי "יעלו ברשתן" עובדות ממשיות שיאפשרו תביעות להשתת אחריות ישירה - בין אם כנגד בעל השליטה עצמו ובין אם כנגד חברות עתירות נכסים המצויות ברשותו. הסיכון הכרוך בדרך זו, הינו היותה ארוכה מאד, ועוברת דרך שלל הליכים משפטיים היכולים להתפרס על פני שנים. כמו גם כי בסופו של יום לא ימצאו ראיות לדבר-מה החמור בהרבה מניהול עסקים לא מיטבי (שבפני עצמו אינו עילה להשתת אחריות על בעל שליטה). או כמו גם כי התובעים, דווקא, יצאו מההליך, או מהערעור על החלטת הערכאה הדיונית, כאשר ידם על התחתונה. מחזיקי אגרות החוב יכולים , במצב דברים זה, למצוא עצמם כשבידם תמורה נחותה בהרבה ממה שיכולים היו להשיג בהסדר. זאת אף לאחר בזבוז של שנים, ואף שחיקת המצוי בקופה בשל הוצאות הליכים, כולל שכר-טרחתם של בעלי התפקיד שימונו במסגרת הפירוק.
אכן, ברירה זו אינה קלה כלל ועיקר; מעורבים בה שיקולים כלכליים, תחזיות והערכות סיכוי וסיכון הרחוקות מאד מלהיות "מדע מדוייק"; למרבה הצער, הרי במידה רבה תלוי בה גורלם של אנשים לא מעטים, אשר אין ספק כי נפגעו פגיעה ממשית מקריסתה של החברה.
3. נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואדגיש: החלטה גורלית זו, שכל-כולה שיקולי כדאיות,
והערכת סיכוי וסיכון,
אינה מסורה בידי בית המשפט, אלא בידי הנושים - בענייננו מחזיקי אגרות החוב - ובידיהם בלבד
.
לשון אחר; אין בית המשפט יכול או שמא רשאי להתערב ולהפוך, או אף לפעול כדי להטות, את החלטת הנושים, אף אם הכרעה להעדיף הסדר על פירוק, או פירוק על הסדר, נראית לבית המשפט עצמו שגויה בתכלית. עניין לנו, במנדט המסור כל-כולו בידי הנושים השונים, בהתאם ליחסי הכוח ביניהם, כפי שקבע הדין. תפקידו של בית המשפט, הינו:
א.
לפקח על אורח קבלת ההחלטות ו"כללי המשחק";