החלטה בתיק פר"ק 1218-98

עניין לנו במחלוקת שנפלה בין מפרקי חברה לבין צד ג' נגדו ניהלו מספר הליכים, אשר הגיעו עד לבית המשפט העליון, וזאת בדבר החזר הוצאות שנפסקו על-ידי ערכאה דיונית. כל זאת לאחר שבית המשפט העליון קבע במפורש כי פסק-הדין קמא בטל, אולם לא התייחס באורח מפורש לשאלת ההוצאות, מעבר לקביעה קצרה לפיה "אין צו להוצאות".

התעוררה מחלוקת בין המפרקים למשיבים. נראה כי עמדת המפרקים היא-היא המשקפת נכונה את הדין החל. זאת, לא רק נוכח הפסיקה הרבה שציטטו, אלא גם ובעיקר נוכח שורת ההגיון.

נקודת המוצא, אשר כמעט ולא תתכן מחלוקת בגינה, הינה כי כאשר ערכאת ערעור כלשהי מבטלת החלטתה של ערכאה דיונית, וקובעת במילים מפורשות כי ההחלטה בטלה (להבדיל ממצב סבוך יותר, בו מבוטל רק חלק מההחלטה, נערך בה שינוי וכיוצא באלו), הרי ש"ברירת המחדל" היא כי עם בטלות ההחלטה התבטל גם צו ההוצאות שנפסקו במסגרתה. זאת, באשר אם ההחלטה בטלה, הרי על-בסיס מה "לקה" אחד הצדדים בחסרון כיס ואולץ לשלם לצד שכנגד? איזה קיום יש להן, להוצאות משפט, העומדות "תלויות באוויר", בלא כל החלטה תקפה אשר במסגרתה ונוכח תוצאותיה הוטלו?

אכן, אין ולא יכול להיות חולק, כי בסמכותה של ערכאת הערעור לסטות מהכלל דנן, מקום בו יש בעיניה הצדקה לכך. זאת, ממש כפי שביכולתה להגיע, במקרים חריגים וקיצוניים, לתוצאה מרחיקת לכת אף יותר, של חיוב הצד הזוכה דווקא בהוצאות נוספות. כך למשל, עקב התנהלות דיונית קלוקלת או עילה אחרת המצדיקה בעיני בית המשפט השתת הוצאות (לעניין זה ראה למשל ע"א 6694/02 ארפי ינאי נ' בזק בינלאומי).

אכן, הסמכות קיימת אף קיימת. אלא מאי? אך ברור הוא, כי כאשר ערכאת הערעור מבקשת לסטות מהכלל הרחב, עליה לציין את הדבר במפורש . כך למשל "חרף התוצאה אליה הגענו, הרי שנוכח התנהלותו של פלוני, אין אנו מתערבים בהוצאות שפסק בית המשפט קמא". אם לא עשה כן, חזקה היא כי לא חל הכלל הרגיל: בהתבטל החלטה של ערכאה נמוכה, בטלות מאליהן גם ההוצאות שנפסקו במסגרתה.

בית המשפט העליון לא ציין, אלא "אין צו להוצאות", דבר אשר על-פניו מתייחס לאי רצון לפסוק הוצאות נוספות במסגרת הליך הערעור. יגעתי ולא מצאתי, הכיצד ניתן להפיק מדיבר זה מסקנה כה מרחיקת לכת, של הותרת הוצאות שנפסקו במסגרת הכרעה שבוטלה.
זאת ועוד; בעניננו לא הוכח, כי מדובר בהחלטה שבוטלה לפנים משורת הדין, או מנימוק אחר המצדיק השתת הוצאות על הצד שעניינו מובא לדיון מחודש בערכאה הדיונית. יוצא, כי עצם העובדה כי התיק יחזור לדיון חדש לגופו של עניין בערכאה הדיונית, יש לפרשה כלשונה - עריכת דיון חדש, בו מוטל על השופט קמא לדון לגופה של ההתיישנות "בנפש חפצה ובלב פתוח", להכריע בה, ובמידת הצורך, לפסוק הוצאות חדשות כנגד הצד שעמדתו תמצא שלא כדין. אולם וודאי וודאי, משלא נאמר הדבר במפורש, אין ולא יתכן כי יש כאן "הנשמה מלאכותית" של הוצאות שנפסקו בגין החלטה קודמת, שבית המשפט העליון קבע שהיא בטלה ומבוטלת.

התוצאה היא (ובלא צורך לשפוט ולחקור בדבר התנהלותם לכאורה של המשיבים, שמואשמים כי לא טרחו להגיב לדרישות המפרקים לאורך זמן ארוך, עד שהגיע הדבר לערכאות), כי משסיים בית המשפט העליון את מלאכתו, וקבע כפי שקבע, הרי שחובת ההשבה של הוצאות שנפסקו הפך לחיוב עצמאי לכל דבר ועניין, ואשר בגינו רשאים המפרקים להגיש בקשה למתן הוראות כנגד הצד הנמנע מן ההשבה, ממש כפי שהיו מוסמכים להגיש בקשה דומה בין חיוב נטען כלשהו של צד ג' כלפי קופת הפירוק. אין עסקינן, בשום פנים ואופן, בסוגיה סבוכה, או כזו המאלצת לשוב ולהטריח את בית המשפט העליון, אשר הוראתו ברורה ומדברת בעד עצמה: החלטת הערכאה קמא בטלה ומבוטלת; הא ותו-לא.

סוף דבר; דין הבקשה להתקבל.
בנסיבות המקרה, ישאו המשיבות ביחד ולחוד בהוצאות המפרקים ושכר-טרחת עורך-דין, בסך 15,000 ש"ח, אשר ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום,  כ"ג שבט תשע"ב, 16 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.