1.
מבוא
בית התמר בע"מ (להלן: "
חברת בית התמר") ונחלת בנימין 6 בע"מ (להלן: "
חברת נחלת בנימין") (שתי אלה להלן: "
החברות"), מצויות בכינוס נכסים, ועורכי הדין אברהם נאמן ושי גרנות מונו ככונסי נכסיהן (להלן:
"כונסי הנכסים").
אציין בקצרה כי החברות מצויות בבעלות של ה"ה רות שפייזר ושלמה לחי והתאגדויות שבבעלות שני אלה (להלן: "
הבעלים"). כל אחת מהחברות הייתה בעלים של בניין בתל אביב. האחד, ברחוב נחלת בנימין 6 בתל אביב, והשני, בניין גובל ברחוב נחלת בנימין 8 בתל אביב והידוע בשם "בית התמר" (להלן: "
בית התמר") (שני הבניינים להלן: "
הנכסים"). נוכח חוב נטען של החברות לבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן:
"הבנק"), בסך של 42 מיליון ש"ח, נקט הבנק בהליך למימוש הביטחונות שניתנו על ידי החברות, שהם אכיפת אגרות החוב.
מטעמים שאינם דרושים להחלטתי, הוסכם על מתווה של כינוס נכסים פעיל לבית התמר. עיקר ההסכמה היא שהבנק יעמיד אשראי נוסף לשם השלמת בית התמר, כי עו"ד נאמן וגרנות ימונו לכונסי נכסים, כי קבוצת המשקיעים בראשות חיים ברקן (להלן: "
ברקן"), תשקיע הון עצמי בסך של כ 800,000 דולר, ולאחר שהבנק יקבל חלק מהסכומים שהוסכמו, יופחת החוב של הבעלים. הסכם ברוח האמור נחתם ביום 7.2.06 בין הבנק לבין קבוצת המשקיעים, (להלן: "
הסכם המשקיעים"). החברות והבעלים לא היו צד להסכם המשקיעים, אך הם נתנו את הסכמתם לו באמצעות מכתב נלווה מיום 8.1.06, החתום על ידי ב"כ דאז, עו"ד ורדי (להלן:
"מכתב ההסכמות"). הסכם המשקיעים אושר על ידי בית המשפט (כב' השופטת קרת) בהחלטה מיום 12.2.06, שהיא מהווה את המסד להליך כינוס הנכסים. לאחר שהתרחיש המקווה לפי ההסכם לא צלח, פעלו כונסי הנכסים למימוש הנכסים. משכך הגישו כונסי הנכסים ביום 10.1.07 בקשה, למכירת "בית התמר", בקשה שאושרה על ידי בית המשפט.
בהמשך, עתרו כונסי הנכסים לקבלת אישור בית המשפט לנקוט בהליך התמחרות של הנכס בנחלת בנימין למרבה במחיר, בקשה לה נעתרתי וכאמור בהחלטתי מיום 9.6.10. בעקבות ההתמחרות, הגישו כונסי הנכסים בקשה לאשר את המכר לקונה שהציע את ההצעה המרבית בסך של כ- 15,600,000 ש"ח. הבעלים התנגדו למכירה ואף עתרו לפדיון המשכון, תוך שהעלו בהתנגדותם המפורטת הכוללת כ-140 עמודים, שלל טענות. בגדר אלו נטען כי הבנק וכונסי הנכסים הפרו את ההתחייבויות השונות כלפיהם, והכשילו את ההסדר עם משקיעים מטעמם. עוד נטען כי סכום החוב המגיע לבנק נמוך במידה ניכרת מזה הנטען על-ידו. הבעלים אף הודיעו כי בדעתם להגיש תביעה נגד הבנק ונגד כונסי הנכסים וכפי שכבר נטען על ידם בשלבים מוקדמים יותר של הליך כינוס הנכסים. בהחלטתי מיום 13.12.10, דחיתי את טענות הבעלים ואישרתי את המכר לרוכשת המוצעת ס.י. אבן יזמות בע"מ (להלן:
"הרוכשת"). במסגרת ההחלטה, ציינתי כי טענות הבעלים דרושות בירור מורכב, נוכח סבך המחלוקות העובדתיות הנטושות בין הצדדים וכי לא ניתן לברר את אלה במסגרת בקשה למתן הוראות לאישור המכר ופדיון המשכון.
ביום 12.7.11, ניתנה על ידי החלטה במספר בקשות שהגישו הצדדים, אשר חלק מאלה מונחות לפתחי, ובהמשך הוגשו בקשות נוספות, הומצאו בהן כתבי טענות והתקיים דיון במעמד הצדדים.
אדון בבקשות כסדרן;
2.
בקשה 51- הגשת תביעה נגד כונסי הנכסים וברקן
בקשה 51, היא בקשת הבעלים והחברות (להלן: "
המבקשים"), להתיר להם, להגיש תביעה נגד כונסי הנכסים וברקן על סך של 15,200,000 ש"ח. הבקשה היא למעשה המשכה של בקשה קודמת שהגישו אלה, מספר 50. בבקשה 50 עתרו הבעלים והחברות לחייב את נושאי המשרה בחברה ואלו היו כונסי הנכסים וכן ברקן, על יסוד סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות התשמ"ג-1983. בהחלטה פרטתי את המעשים והמחדלים המיוחסים לכונסי הנכסים ולברקן, על ידי הבעלים והחברות. סופו של דבר, בהחלטתי מיום 12.7.11 דחיתי את הבקשה מחמת שאינה מקיימת את תנאי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, שכן החברות אינן מצויות בהליך פירוק, וכי כונסי הנכסים וברקן אינם "נושאי משרה", נגדם ניתן להגיש את ההליך לפי הסעיפים האמורים. משכך, עתרו הבעלים והחברות ליתן להם היתר להגיש את התביעה נגד כונסי הנכסים וברקן, המבוססת על אותן טענות שפורטו בבקשה 50.
לאור האמור לעיל, בחנתי את המיוחס לכונסי הנכסים, לצורך השאלה האם יש מקום בנסיבות העניין להתיר למבקשים להגיש נגדם תביעה. מובן כי הבחינה נעשית מבלי לקבוע מסמרות בגוף הטענות, ורק לצורך השאלה האם יש מקום להתיר את הגשת התביעה.
לעמדת המבקשים, חדלו המשיבים במספר עוולות עליהן משתיתים את הבקשה. בין היתר נטען כי רק סמוך לפני הגשת הבקשה, הגיעו אליהם מסמכים, שהוסתרו מהם במהלך שש שנות כינוס הנכסים, ושרק חלק מיזערי מהם היו ברשותם בטרם הגשת בקשה 50. עוד נטען כי כונסי הנכסים הטעו את בית המשפט בדו"ח שהגישו, גרמו בכך להטעייה מתמשכת לאורך הליך הכינוס. לעמדת המבקשים, התנהגו כונסי הנכסים באופן רשלני ותוך גרימת נזק ניכר בכינוס הנכסים. אמנם לא בנקל יעתר בית המשפט להגשת תביעה כנגד בעלי תפקיד. בעניין זה הביע נציג הכנ"ר את עמדתו כי אין מקום לאשר הגשת תביעה שכן זו תותר רק כאשר מדובר בנסיבות שרשלנות בעלי התפקיד זועקת היא, וכזו אין לדעתו, במקרה שלפנינו.
על מנת להגיע להחלטה מושכלת, בחנתי את עמדות הצדדים כעולה מכתבי הטענות, וזאת לצורך השאלה האם יש מקום לאפשר למבקשים להגיש תביעה, ומבלי שיהיה בהחלטה זו כדי לקבוע ממצאים לגופם של דברים, ואפרט:
המבקשים טוענים כי כונסי הנכסים כשלו בכך שלא רכשו מט"ח בסך של כ 29 מיליון ש"ח ששולם על ידי רוכש פוטצניאלי בשם ברגרין, ונוכח התנודתיות של שער הדולר באותה עת, דבר שחייב אותם, כך לעמדת המבקשים, ביום 28.2.08 לרכוש ביטוח שער במאות אלפי שקלים. זו טענה שיש מקום לבררה, ומבלי שאביע כאמור עמדה נחרצת לגופה.
המבקשים טוענים בנוסף כי כונסי הנכסים הגישו בקשות לבית המשפט מבלי להמציא להם העתקן, ודבר קיומן של הבקשות נודע רק בדיעבד. נטען כי בבקשות האמורות, ניתן מידע מסולף לבית המשפט, תוך הסתרת מלוא פני הדברים. בין היתר נטען כי מדו"ח מספר 5 שהגישו כונסי הנכסים ובו התייחסות לדו"ח מספר 1, במסגרתו התבקש בית המשפט להורות על מימוש הנכסים, כשכונסי הנכסים הציגו לפני בית המשפט מצג לפיו לא נדרשת הסכמת המבקשים לאותה בקשה ותוך צטוט חלקי של מכתב ההסכמה. בית המשפט, (כב' השופטת קרת), נעתר לבקשה והורה על מימוש הנכסים כמבוקש על ידי כונסי הנכסים. דא עקא מעיון בדו"ח מספר 1, שצורף כנספח ח' לתגובת המשיבים עולה כי כונסי הנכסים ציינו בבקשה את מלוא הסעיף הרלוונטי אשר במכתב ההסכמות, ומבלי שהסתירו דבר מבית המשפט. עם זאת, וככל שיוכח שלעמדת המבקשים היה מקום לקבל את עמדתם לבקשה, וכי בשל כך הוסתר מידע מהותי מבית המשפט, אשר היה בו כדי לשנות את התוצאה, שגרמה לפגיעה במבקשים, לא אמנע מהמבקשים להוכיח זאת.
עוולה נוספת המיוחסת לכונסי הנכסים היא שינוי מהותי של בקשה שהגישו כונסי הנכסים ביום 10.1.07 למכירת בית התמר, שעל אודותיה נודע להם רק כשנתיים יותר מאוחר. עניינו של השינוי הוא בקיבוע שער חליפין במקום שער דולר נומינלי, ובאופן העומד בניגוד למכתב ההסכמות, לא כל שכן, השינוי האמור צוין במובלע בבקשה. כתוצאה מהאמור, נגרם לעמדת המבקשים נזק של כ 4.1 מיליון ש"ח. כונסי הנכסים טוענים כי היתה הצדקה לשינוי האמור, אשר נבעה משיקולים רציונליים, כלכליים, כמו גם התפתחויות בלתי צפויות. השינוי התחייב גם לאור דרישת הנושה המובטח, לא כל שכן המבקשים ויתרו על כל דרישה בקידום הליך כינוס הנכסים ומכירת הנכסים במסגרתו. עוד נטען כי המבקשים ויתרו על הצורך במתן עמדתם לבקשות כגון דא, וכאמור במכתב ההסכמות, וכי לא היה בבקשה משום הגדלת היקף חבויות המבקשים, אשר הצדיק את הצורך בקבלת עמדתם של אלה. כאמור איני נדרש להכריע במחלוקת בין הצדדים, אלא רק לכאורה ולצורך המוגבל של מתן היתר למבקשים להגיש את התביעה, ותוך יישום ההלכה הפסוקה דלעיל. לטעמי, יש לאפשר למבקשים להגיש תביעה בעילה האמורה, חרף קיומם של קשיים בהוכחתה ונוכח טענות כונסי הנכסים שחלקן פורט לעיל, ושאין להקל בהן ראש, כמו גם בכך שהמבקשים היו מודעים לבקשה כשנתיים לאחר הגשתה, אך לא נקטו בכל פעולה לביטולה או שינוייה מאז, שגם בו יש כדי להקשות על עמדתם.
טענה נוספת בפי המבקשים שלטעמי יש להתיר הגשת תביעה בגינה, היא באשר לבקשת כונסי הנכסים לחלוקת התמורה שהתקבלה מימוש בית התמר, שהוגשה לבית המשפט ביום 8.7.08 וכן באשר לבקשות חסויות שהוגשו בעניין זה. כונסי הנכסים פנו לבית המשפט וקיבלו את אישורו לחלק סך של כ 30 מיליון ש"ח, בקשה שנטען כי לא הובאה לידיעת המבקשים אלא רק ביום 20.7.08. נטען כי הבקשה אינה תואמת את המוסכם באשר להחזרים מהכספים שיתקבלו ממכירת הנכס. לעמדת המבקשים בדרך זו, ניטלו מקופת הכינוס מיליוני שקלים שלא כדין. מעמדת כונסי הנכסים עולה כי הטענה מושתתת על אדנים רעועים, בין היתר מחמת שלא נגרם למבקשים כל נזק ומצבם אף שופר, שכן החוב לבנק הופחת בעקבות חלוקת התמורה כמו שהתבקשה. עם זאת סבורני כי לא ניתן לשלול על הסף את טענות המבקשים, הטעונות ליבון ובירור, ומבלי שיהיה בהחלטה זו כדי להביע עמדה נחרצת לגוף הטענות.
המבקשים טוענים כי כונסי הנכסים חברו למשקיעים והציגו מצג כוזב לפיו הוגדלה ערבות המשקיעים בסך של 200,000 דולר, בסתירה להסכם הכינוס והוספת בונוס שלא כדין לכיס המשקיעים. לעמדת המבקשים לכל היותר דובר על העמדת ערבות של ברקן לסך של 150,000 דולר בלבד וגם זאת למשך ימים ספורים, וכי לא היה בה כדי לתרום ולו דבר. גם בהקשר זה יש לאפשר את הגשת התביעה. בדומה, גם לגבי הטענה כי מימוש הנכס בנחלת בנימין נעשה שלא כדין וכמפורט בפרק ז'. לבקשה, וכי כתוצאה מכך נגרם נזק של עשרות מיליוני שקלים. בדומה הטענה של המבקשים לפיה הכונסים ניהלו את פרויקט בית התמר באופן רשלני ותוך בזבוז כספים, בחריגה ניכרת מהתקציב המאושר, שילמו דמי שווק שלא היה מקום לשלמם, כמו גם שילמו ארנונות שלא היה צריך לשלם. לא התעלמתי מטענת כונסי הנכסים המצביעים על ראיות שיש בהם כדי לסתור את הנטען נגדם. בין אלה גם ראיות באשר לכך שהמבקשים פעלו באמצעות אנשי קש, בחשו מאחורי הקלעים להכשיל עסקאות, כי המכירה נעשתה בהתאם לחוות דעת השמאית, לאחר שהמבקשים כשלו לפדות את המשכנתא, שלחו ידם בקופת הכינוס על ידי נטילת דמי השכירות ועוד. עם זאת, כמות שהבהרתי לעיל, בית המשפט אינו יכול בשלב זה, לקבוע מימצאים ולהכריע בין הגרסאות, ומשכך אין למנוע מהמבקשים להגיש את התביעה. יש לזכור כי זכות העמידה הוכרה בדין הישראלי כזכות חוקתית וגם בכך טעם כדי להעתר לבקשה.
3.
בקשה 53 - בקשה לביטול החלטות שניתנו במעמד צד אחד.
המבקשים הגישו בקשה לבטל החלטות שניתנו בתיק (כב' השופטת קרת), ביום 14.1.07 וביום 28.8.07, שכן לטעמם אלה בקשו שהוגשו במעמד צד אחד, מבלי שהם היו צד להם, ומבלי שנמסרו להם החלטות בית המשפט, לאחר הינתנן. כונסי הנכסים טוענים כאמרו כי לא היה צריך לצרף את המבקשים כצד לבקשות, וכי ההחלטות יושמו הלכה למעשה ועוד.