המבקש, שהוא המפרק הזמני של החברה, עתר למתן הוראות לחייב את המשיבים 1 ו-2 לשלם לקופת הפירוק סכום של 620,873 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובניכוי התמורה שתתקבל ממכירת המלאי שנותר במחסני המשיבה 1 ("
המשיבה"), ככל שתתקבל תמורה כזו.
עניינה של הבקשה הוא מלאי של החברה אשר סמוך לפני שהוגשה נגדה בקשת הפירוק הוא נתפס על ידי בא כוחה של המשיבה, המשיב 2 ("
המשיב"), בגדר הליך עיקול זמני שאותו נקטה המשיבה נגד החברה בתיק תא"ק 37726-05-12 בבית משפט השלום בחיפה ("
הליך העיקול").
המבקש טוען כי ביום 28.5.12 הוא מונה כמנהל מיוחד של החברה, מינוי שניתן לו בגדר בקשה להקפאת הליכים שהגישה החברה (פר"ק 42375-05-12) ובעקבות כך הוא פנה למשיב בבקשה לחדול מעשיית פעולות בנכסי החברה המוחזקים על ידי המשיבים או מי מהם. המבקש מוסיף וטוען כי לאחר שמונה, ביום 6.6.12, כמפרק זמני (בקשת הקפאת ההליכים נדחתה אולם הוגשה בקשת פירוק בתיק זה) הוא עשה מאמצים לאתר את נכסי החברה ובכללם את מלאי המוצרים שנתפס על ידי המשיבה בגדר הליך העיקול והתקיים דין ודברים ממושך בינו לבין המשיב תוך שהמשיב נוקט, כך הטענה, בצעדים שנועדו להגביל ולמנוע מן המבקש את תפיסת המלאי שהוחזק על ידי המשיבה. בסופו של דבר, כחלוף כשלושה חודשים עלה בידי המבקש לתפוס חזקה במלאי אלא שהסתבר שבפרק הזמן שחלף נקטה המשיבה, באמצעות המשיב, פעולה באורח חד צדדי ומכרה חלק ממלאי המוצרים שהוחזק על ידה. המבקש טוען ששווי מלאי המוצרים שנתפס על ידי המשיבה הוא 620,873 ש"ח (מחושב על בסיס חשבונות הרכישה שאותרו על ידי המבקש). עוד הוא טוען כי בפרק הזמן שהמלאי הוחזק על ידי המשיבה נמכר על ידה חלק ממנו והחלק הנותר איבד מערכו כיון שמדובר במוצרים פסידים שערכם יורד עם הזמן. המבקש מוסיף וטוען כי המשיבים היו מודעים להליכי הפירוק, למינויו כמנהל מיוחד ולאחר מכן כמפרק זמני, ולא זו בלבד שלא שיתפו עמו פעולה כמתחייב מהוראות הדין, הם מנעו ממנו למלא את תפקידו ובמכירת חלק מהמלאי אף שלחו את ידם ברכושה של החברה.
המשיבים טוענים כי סמוך לפני שהוגשה על ידי החברה בקשה להקפאת הליכים הסתבכה החברה בחובות וחובה למשיבה עמד על סכום של כ-1,200,000 ש"ח. על רקע זה הגישה המשיבה, ביום 20.5.12, את התובענה לבית משפט השלום שבה היא תבעה סכום של 588,329 ש"ח ואשר בגדרה היא נקטה בהליך העיקול. המשיבים אינם חולקים על כך שהמלאי נתפס על ידם וכי חלקו נמכר, ולטענתם תמורת המכירה הגיעה לכדי 199,399 ש"ח.
המשיבים מכחישים את טענות המבקש שהם, או מי מהם, מנעו ממנו את האפשרות לתפוס חזקה במלאי ולטענתם המשיב היה בקשר עם המבקש ולא הייתה כל מניעה שהמבקש יפעל לפי ראות עיניו, ובכלל זה יתפוס חזקה במלאי.
המשיבים מוסיפים וטוענים, וזהו עיקר העניין בבקשה זו, שמכירת המוצרים לחברה נעשתה בכפוף לתנייה הידועה כ"תניית שימור בעלות" ולכן, על יסוד ההלכה שנפסקה ברע"א 1690/00
קידוחי הצפון בע"מ נ' אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני) פ"ד נז(4) 385 (2003) ("
עניין קידוחי הצפון") משלא שילמה החברה תמורת המוצרים נשארו אלה בבעלותה של המשיבה ולכן יש לדחות את הבקשה ככל שהיא נוגעת לחלק זה של מלאי המוצרים. במאמר מוסגר יצוין כי חלק מן המלאי שאותו תפסה המשיבה בגדר הליכי העיקול ובחרה אותו (או את חלקו) הם מוצרים שלא נמכרו לחברה על ידי המשיבה וממילא אין לגביהם טענת זכות מכוח תניית שימור בעלות.
ביום 25.12.12 עתר בנק לאומי לישראל בע"מ ("
הבנק"), שהוא נושה מובטח של החברה, להתיר לו להצטרף להליך הפירוק ובכלל כך גם להשיב לתשובת המשיבים. עיקר טענותיו של הבנק נסב על טענת "שימור הבעלות" והוא טוען שצריך לדחות את טענותיה של המשיבה בעניין זה. בתשובתו הוא הפנה למספר ניכר של אסמכתאות שבהם סויגה תחולתה של ההלכה שנפסקה בעניין קידוחי הצפון ובכלל אלה פש"ר (ת"א) 1331/03
מעגלים לפיקוח ובקרה מיטב בע"מ נ' און הנדסת מיזוג אויר בע"מ (טרם פורסם, 28.1.04), פש"ר (חי') 453/03
תרמועוז אחזקות בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ (בכינוס נכסים) (טרם פורסם, 2.9.04), בש"א (ת"א) 20578/09
קפלן שווק בשר בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 18.11.10) ועוד. על יסוד אסמכתאות אלה טוען הבנק כי המצב המשפטי, אף לאחר שנפסקה ההלכה בעניין קידוחי הצפון הוא שהכלל הקבוע בחוק המכר תשכ"ח-1968, היינו שהבעלות בממכר עוברת במסירתו ועל הטוען אחרת החובה לסתור, וחובה זו היא חובת ראיה מוגברת. עוד הוא טוען שאת ההלכה בעניין קידוחי הצפון יש לפרש פרשנות מצומצמת, כי אין להכיר בתניית שימור בעלות כאשר מדובר בעסקאות גדולות היקף וכי הכרה בתנייה כזו מצריכה הוכחה בדבר קיום הסכמה חוזית אמיתית ולשם כך אין די בעצם ציון סתמי של תניית שימור בעלות בחשבונית המכירה.
כשלעצמי איני בטוח שראוי לצמצם את תחולתה של ההלכה לעניין קידוחי הצפון במידה שאותה מציע הבנק וראוי שעניין זה יבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בנסיבותיו של המקרה הנוכחי אין לי צורך להכריע בשאלה זו מן הטעם שבניגוד לטענתה, המשיבה עצמה נהגה בדרך שאינה מתיישבת עם הסתמכות על תניית שימור הבעלות ולכן אין לשמוע טענה זאת ממנה כעת. כוונתי היא שבגדר התובענה הכספית שהגישה המשיבה נגד החברה בבית משפט השלום היא הגישה בקשה לעקל את מלאי המוצרים שבחזקת החברה, שחלק ניכר ממנו הם מוצרים שנמכרו על ידי המשיבה לחברה. בקשה להטלת עיקול לפי תקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 מתן צו עיקול זמני אפשרי בתובענה כספית או בתובענה לדבר שבעין. הבקשה שאותה הגישה המשיבה בגדר הליך העיקול הייתה בקשה המבוססת על כך שיש בידה תביעה כספית נגד החברה והמסקנה המתבקשת היא שהמשיבה לא סברה שתניית שימור הבעלות מקנה לה את הזכות לתבוע את המוצרים כאילו הם בבחינת "תביעת דבר שבעין". במצב עניינים זה אין מנוס מן המסקנה שגם המשיבה לא סברה שיש בידה זכות מכוח תניית שימור הבעלות ויש לדחות את טענותיה בעניין זה.
סיכום ביניים הוא, אפוא, שמעת שמונה המבקש כמנהל מיוחד של החברה ודבר מינויו הובא לידיעת המשיבים החזקת המשיבה במלאי המוצרים, מניעת מסירת החזקה בהם למבקש ומכירת חלק מהמלאי היו פעולות המנוגדות לדין אשר המשיבים נושאים באחריות להן ונותר, איפוא, להכריע בשאלת היקף החבות הנובעת מאחריות זו.
אין מחלוקת שהמשיבה מכרה חלק מן המלאי תמורת סכום של 199,399 ש"ח וסכום זה עליה להשיב לקופת הפירוק. המבקש, וכמותו גם הבנק, טענו כי יש לחייב את המשיבים לשלם את תשלום מלוא ערך המלאי בהתאם לעלות רכישתו אולם לא נראה לי שיש מקום לעשות כן. באין טענה, קל וחומר ראיה, שמכירת חלק מן המלאי נעשתה שלא בתנאי שוק, המביאים בחשבון גם את נסיבותיו המיוחדות של העניין, דומני שהמסקנה המתחייבת היא שהסכום שקיבלה המשיבה בתמורה לחלק המלאי שאותו מכרה משקף את מחיר המימוש שגם המבקש היה משיג לו היה המלאי נמכר על ידו. מובן שבנוסף להעברת תמורת המכירה לקופת הפירוק תועבר החזקה ביתרת המלאי למבקש וחזקה עליו שיפעל למימושו בהקדם.
עניין אחרון הוא טענת המשיבה בדבר זכותה לקזז את הוצאותיה בקשר עם העברת המלאי למחסניה, כמו גם זכותה לתשלום דמי החסנה. את טענות המשיבה בקשר לעלויות שנגרמו לה כהוצאות עיקול ופעולות נלוות (סעיף 37(1)-(4) לתשובתה) אני רואה לדחות. הוצאות אלה קשורות במישרין לפעולות שעשתה המשיבה בקשר עם הליך העיקול ולא ניתן לראותן כחלק מהוצאות במהלך העניינים הרגיל של הליך הפירוק. בסעיף 37(5) של תשובתה טענה המשיבה כי היא זכאית לסכום של 60,000 ש"ח כדמי החסנה של המלאי במחסניה לתקופה של שישה חודשים. בעניין זה מקובלות עלי טענות הבנק, אשר בתשובת המשיבים אין להן הכחשה של ממש, בדבר קשיים שהוערמו בפני המבקש כאשר ניסה לקבל חזקה על מלאי המוצרים ולהעבירם לחזקתו. אני סבור, על כן, שאין מקום לזכות את המשיבה בתשלום כלשהו בגין החסנה, מה גם שמטענות המשיבים מתחייבת המסקנה שהחסנה זו נכפתה על המבקש והמשיבה גם לא הראתה כי הסכום שאותו היא תובעת כדמי החסנה הוא סביר ועולה בקנה אחד עם העלות המקובלת בשוק.
סיכומו של דבר המשיבה תשלם לקופת הפירוק תוך שבעה ימים סכום של 199,399 ש"ח וכן תמסור למבקש, לאלתר, את החזקה ביתרת מלאי המוצרים שבו היא מחזיקה.
המשיבה תשלם למבקש שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ש"ח.
לא מצאתי לנכון לחייב את המשיב באחריות אישית כלפי המבקש, שכן גם אם נפלו פגמים כאלה או אחרים בהתנהלותו, מקובלת עלי טענתו שהוא פעל כבא כוחה של המשיבה ובנסיבות אלה - וכאשר המשיבה חויבה באחריות כלפי המבקש כאמור לעיל - איני רואה מקום לחייב גם את המשיב.
ניתנה היום, י"ט טבת תשע"ג, 01 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.
מאירה