ע"פ כתב האישום שבתיק זה, מואשם הנאשם בעבירות רצח וניסיון רצח, בכך שביום 29/9/04 הוא ירה באקדח שהחזיק במסגרת עבודתו כשומר, באשתו המנוחה שלי מיכאלוב, והרג אותה וכן ירה לעברו של אימן חסן כדור אחד במטרה לגרום למותו אולם החטיא והכדור חלף ליד ראשו.
קדם לכתב אישום זה, כתב אישום זהה שהמאשימה הגישה נגד הנאשם, אולם ההליכים בו הופסקו בהתאם לסעיף 170 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), לאחר שביהמ"ש קבע לפי סעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשכ"א-1961 כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין.
לאחר שנודע לתביעה כי ועדת פסיכיאטרית קבעה כי הנאשם יודע להבחין בין טוב לרע, וכי הוא מסוגל לעמוד לדין, הוגש כתב האישום דנן, לאחר קבלת אישור היועץ המשפטי לכך. מספר חודשים לאחר מכן הוחמר מצבו של הנאשם, וכיום הנאשם שוב אינו מסוגל לעמוד לדין. על כן, ביקשה ב"כ המאשימה מאיתנו להורות על הפסקת ההליכים, בהתאם לסעיף 170 (א) לחסד"פ בצירוף סעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש. הסנגור מתנגד לכך, ומבקש כי ההליכים יופסקו לפי סעיף 15 (ב), בטענה שהנאשם אינו אחראי למעשיו, הסנגור מסתמך בבקשתו זו, על חוות דעת רפואית קודמת שניתנה ע"י דר' קנול סמוך לאחר האירוע, שקבעה כי הנאשם אינו אחראי למעשיו.
הצדדים אינם חלוקים על כך שהנאשם במצבו היום איננו מסוגל לעמוד לדין; והסנגור אינו חולק על עובדות כתב האישום ואין הוא מבקש לברר את אשמתו של הנאשם, עקב טענה של "זכאי אני", טענתו היחידה הינה כי הנאשם אינו אחראי באחריות פלילית למעשים שביצע ע"פ המתואר בכתב האישום, בשל אי שפיות.
"הלכה היא שאם נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל היותו חולה נפש, יש להפסיק את הדיון ורשאי בית המשפט להורות על אשפוזו על פי הוראת סעיף 6 (א) לחוק"
(ע"פ 460/89 ועקנין פנחס נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ג (4) 788).
החריג להלכה הנ"ל מצוי בסיפא של סעיף 170 (א) לחסד"פ
"אולם אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיוזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו".
בענייננו, כאמור, הסנגור אינו כופר במעשים המיוחסים לנאשם, ואין הוא מבקש לברר את אשמתו לעיצומה ע"מ להשיג זיכוי, אלא מבקש להוכיח העדר אחריות פלילית של הנאשם למעשים שביצע ע"פ האמור בכתב האישום, בשל אי שפיות.
החריג הנותן ביד הנאשם זכות לבקש בירור אשמתו, חרף כך שבית המשפט קבע כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין, אינו עומד למקרה כגון דא, מאחר וכעולה מסעיף 170 (ב) לחסד"פ, בירור כזה של האשמה מיועד ע"מ לברר "אם יש מקום לזכות את הנאשם" (ע"פ 460/89 הנ"ל).
הסנגור מבקש מאיתנו לקרוא את האמור בסעיף 170 (ב) לחסד"פ, כך שהוא חל גם לגבי מקרה של נאשם אשר עשה את מעשה העבירה אך מחמת אי שפיות בשעת המעשה בשל היותו בלתי שפוי, וטוען מדוע לא יוחלט כבר עתה?
הסנגור מציין כי הנאשם מודה במיוחס לו, ומצביע על חוות דעתה של דר' קנול שקבעה כי הנאשם אינו אחראי למעשיו.
טענה זהה לזו שהסנגור העלה בפנינו נטענה ע"י הסנגור בע"פ 460/89, וכך כתב ביהמ"ש העליון בהתייחסו לטענה זו:
"אין לקבל טענה זו. סעיף 170 (ב) מזכיר רק הליכים לשם בירור אם יש לזכות את הנאשם, במקרה יחיד בו אין להורות על הפסקת הדיון נגד מי שאינו מסוגל לעמוד לדין מחמת מחלת נפש". (ראה לענין זה ע"פ 506/76, ע"פ 559/85 קיסלר נגד מדינת ישראל, פסק דין מ (3) 101 , ד"נ 18/86 קיסלר נגד מדינת ישראל פסקי דין מ' (3) 443).
כאמור, הנאשם אינו טוען לזכאות בדין אלא להיותו בלתי אחראי למעשיו, שאינו בר עונשין עקב אי שפיות בעוד שהחריג הקבוע בסעיף 170 לחסד"פ אינו חל על מקרה כזה.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את בקשת המאשימה ומורים על הפסקת ההליכים נגד הנאשם בתיק זה, וזאת כמצוות סעיף 170 (א) לחסד"פ ולאחר שמצאנו כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין כמשמעות הדבר בסעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש, ומורים על אשפוזו של הנאשם.
ניתנה היום י' באלול, תשס"ח (10 בספטמבר 2008) במעמד ב"כ המאשימה, עו"ד זוהר אקרמן, ב"כ הנאשם, עו"ד עבדאלקאדר ממשרד עו"ד גלעד-כרמל, והנאשם בעצמו (הובא ע"י שב"ס).
|
בנימין ארבל
שופט
|
|
זיאד הווארי
שופט
|
|
|
