הנאשם הואשם בנהיגה פוחזת ברכב, עבירה על סעיף 338(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "
חוק העונשין"); הסעה לצד הנהג, עבירה על תקנה 82(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "
תקנות התעבורה"); הסעת נוסעים בשכר, עבירה על תקנה 84א' לתקנות התעבורה; נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "
פקודת התעבורה") ; נהיגה ללא פוליסת ביטוח, עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970.
על פי הנטען בכתב האישום ביום 19.09.12 בסביבות השעה 14:04 לערך, נהג הנאשם ברכב מסוג "יונדאי" מ"ר 83-275-23, מכיוון מעבר קלנדיה לכיוון רחוב חליל סכאכני כשברכבו כ- 20 ילדים בין הגילאים 16-5 כשרישיון הרכב מאפשר הסעת 8 נוסעים לכל היותר ברכב.
אופן הישיבה והעמידה של התלמידים ברכב על פי המתואר בכתב האישום היה כך: במושב הנמצא סמוך לנהג ישבו שני ילדים זאת בעוד שהמושב מיועד אך ורק לנוסע אחד; במושב האמצעי עמדו וישבו בצפיפות כ- תשעה מהתלמידים, וכך גם במושב האחורי. על פי הנטען הנאשם פעל כך במשך תקופה ארוכה מאוד ובמספר רב של פעמים תמורת שכר, וכל זאת עשה הנאשם כשאין באמתחתו פוליסת ביטוח בתוקף.
במהלך הדיון שהתקיים לפני הודה הנאשם בעבירות המיוחסות לו להוציא האישום של נהיגה בפזיזות (עבירה על סעיף 338(1) לחוק העונשין). לפיכך, הוריתי לצדדים להגיש בכתב את התייחסותם בנקודה זו.
אכן, ביום 12.11.12 הגישה התביעה את טענותיה בעניין. לטענתה, הנאשם אכן עבר את העבירה של נהיגה פזיזות מאחר שהמחשבה הפלילית הקבועה בסעיף 20 לחוק העונשין "פזיזות בדרך קלות דעת", מתקיימת במקרה של הנאשם. הנאשם נתפס בעודו נוהג ברכב כשהוא מסיע כ- 20 ילדים שחלקם עומדים במהלך הנסיעה בצפיפות מחרידה. לגרסתה, מדבריו של הנאשם ניתן ללמוד כי למרות שהיה מודע לסיכון הכרוך במעשיו ולתוצאות החמורות, המשיך בכך.
זאת ועוד, לטענתה, הנאשם לא יכול להתנער בטענה שלא ידע את השלכות מעשיו מאחר שכל נהג בר דעת היה יודע כי נהיגת רכב במצב זה עלול להוביל להתהפכות הרכב בשל איבוד שיווי משקל וזאת בפרט כשמדובר בילדים עומדים ולא חגורים, כך שכל בלימה של הרכב עלולה להוביל לתוצאה קשה עד לפגיעות פיזיות ולאבידות בנפש.
מנגד, ההגנה בטיעוניה שהוגשו לביהמ"ש (ביום 26.11.12) ביקשה לזכות את הנאשם מעבירה של נהיגה פוחזת וזאת מאחר שלדידה היסוד העובדתי הדרוש להרשעה בעבירה זו לא מתקיים במקרה של הנאשם. כמו כן, הרשעה בעבירה זו, בנסיבות התיק תהא לא מידתית ומחמירה עם הנאשם.
זאת ועוד, לגרסתה, סעיף 338(1) מתייחס ל"נהיגת הרכב ממש" ולא למעשה אחר הנלווה לו- הסעת נוסעים מעל למותר. לטענתה, במקרה שלפנינו לא מתקיים היסוד הנפשי שכן העבירה שמורה למקרים חריגים ויוצאי דופן- מקרים שבהם אופן הנהיגה כשלעצמה הובילה לרמת סיכון מיוחדת המגיעה לכדי פזיזות.
יתרה מזאת, לטענתה, הוראות החיקוק בפקודת התעבורה ותקנותיה מכסות את האירוע ואין צורך לעשות שימוש גם בחוק העונשין, שכן דבר ידוע הוא כי הוראת חוק ספציפית גובר על הוראת חוק כללית.
בנוסף טוענת, כי המאשימה לא נקבה בשום פסק דין בו הורשע אדם בעבירה זו, במקרה של הסעת נוסעים מעל המותר. לטענתה, הקו בו נוקטת המאשימה הינו מלאכותי שכן המשמעות היא שכל עבירה בתעבורה עלולה להוביל להרשעה בפלילים. לגרסתה, העבירות בהן הודה הנאשם, מספיקות די ויותר.
האם במקרה שלפנינו מתקיימת העבירה של נהיגה בפזיזות ורשלנות?
(התשובה חיובית בהחלט)
העבירה של "מעשה פזיזות ורשלנות" קבועה בסעיף 338(א) לחוק העונשין:
"(א) העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים:
(1) נוהג רכב או רוכב בדרך ציבורית".
היסוד הנפשי הנדרש לצורך עבירת הרשלנות, קבוע בסעיף 21(א) לחוק העונשין בקובעו:
"(א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד -