החלטה בתיק עת"מ 49-10

מבוא:

בעתירות שבפניי מבוקש העותרות להורות כי חיובי העותרות בארנונה כללית לשנת הכספים 2010 בגין מבני תעשייה, אחסנה, משרדים וקרקע תפוסה, בהם מחזיקות העותרות בתחום שיפוטה של המשיבה, אינם חוקיים.

בישיבת יום 14.6.11 קבעתי כי תחילה תידון ותוכרע טענת המשיבה כי העותרות השתהו בהגשת העתירה, ובשל כך דינן להידחות על הסף.

העובדות הצריכות לעניין:

1.         העותרת בעתירה מס' 49/10 - חברה פרטית אשר מחזיקה ומפעילה, בתחום שיפוטה של המשיבה, מפעל לייצור מוצרי הצללה ממתכת. העותרת בעתירה מס' 50/10 - חברה פרטית, בתחום שיפוטה של המשיבה, העוסקת בתחום הדשנים. המשיבה -מועצה אזורית, הוקמה מכוח צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 (להלן: "צו הכינון", נספח א' לכתב העתירה).

2.         בשנת 2010 חוייבה העותרת בארנונה כללית, בהתאם לתעריפים החלים על נכסים תעשייתיים ב"אזור ה'", כהגדרתו בצו המיסים של המשיבה לשנת 2010.

3.         ביום 5.5.08 הגישה העותרת בעתירה מס' 50/10, השגה בכתב למנהל הארנונה אצל המשיבה, על חיובי הארנונה ביחס לשנים 2000- 2008 וטענה, בין היתר, כי עפ"י צו הכינון (נספח א' לכתב העתירה), יש לחייבה בהתאם לתעריפים החלים על נכסים דומים המצויים בתחום היישוב עין דור. העותרת דרשה השבה בגין תשלומי היתר ששילמה באותן שנים.

4.         ביום 22.5.09 הגישה העותרת בעתירה מס' 49/10, השגה בכתב למנהל הארנונה אצל המשיבה, בגין חיובי הארנונה ביחס לשנים 2004- 2009 וטענה, בין היתר, כי עפ"י צו הכינון (נספח א' לכתב העתירה), יש לחייבה בהתאם לתעריפים החלים על נכסים דומים שבתחום היישוב עין דור. העותרת דרשה השבה בגין חיובי ותשלומי היתר בשנים האמורות.

5.         מנהל הארנונה דחה את השגתן ולפיכך הגישו העותרות לועדת הערר המוסמכת, ערר בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976. מטעם המשיבה הוגש כתב תשובה, טרם נקבע מועד לדיון בערר זה.

טענות המשיבה:

1.         על העותרות הנטל להוכיח כי לא השתהו בהגשת עתירותיהן, כך שתחילה עליה להוכיח מהו מועד ההחלטה בגינה מוגשות העתירות. משלא עשו כן, יש להניח כי העתירות הוגשו בחלוף יותר מ-45 יום מאותו מועד ולדחותן מחמת שיהוי.

2.         לחילופין, נטען כי העותרות אינן תוקפות את הודעות החיוב שקיבלו לשנת 2010, אלא הן תוקפות, הלכה למעשה, את צו המיסים לשנת 2010 של המשיבה, שאושר ביום 5.11.09. מיום קבלת צו המיסים ועד למועד הגשת העתירה, חלפו כארבעה וחצי חודשים. החלטת צו המיסים היא פומבית ומפורסמת במקומות שונים, על כן העותרות ידעו או היו צריכות לדעת על אודות ההחלטה. לפיכך, העתירות הוגשו בשיהוי ועל כן דינן להדחות על הסף.

3.         לחילופין, טענה המשיבה כי העתירות מכוונות כנגד החלטת המשיבה שנתקבלה עוד בשנת 1990 לפצל את אזור ה' מאזור ב', או כנגד צו המיסים של המשיבה משנת 1989, ועל כן לוקות העתירות בשיהוי חמור כדי עשרים שנה ודינן להדחות. העותרת בעתירה מס' 49/10 בדקה לפני שנת 2003 (המועד בו הושג הסכם פשרה בינה לבין המשיבה), את המצב המשפטי של צווי המיסים של המשיבה משנים שקדמו לכך, וידעה או יכולה הייתה לדעת על אודות חוקיות החלטות המשיבה מהשנים 1989- 1990 (ראה ע"א 5262/08 מילגד נגד מ.א. מטר אשר).

4.         העותרות שילמו ארנונה על פי הסיווגים בהם חויבו בהודעת החיוב הנדונה בעתירות כבר מזה מספר שנים, על כן השתהו שיהוי רב ואין לאפשר העלאת טענה כלשהי כנגד סיווגים אלה עתה.

5.         השיהוי גורם נזק למועצה ולציבור תושביה, הואיל והמועצה נסמכה על הארנונה שהטילה על העותרות לצורך תכנון תקציבה ופעילותה. עוד נטען כי החלטות המשיבה מהשנים 1989- 1990 בדבר צווי המיסים הן חוקיות.

6.         העותרות השתהו בתקיפת החלטה מלפני כ- 18 שנה ובכך יש לראות שיהוי סובייקטיבי ברור. קיים גם שיהוי אובייקטיבי הואיל וברור שמצבם של המועצה ושל תושביה יכול שישתנה לרעה אם העתירות יתקבלו, שהרי ברור שתשלומי הארנונה אשר שולמו למועצה במשך 18 שנה שימשו כדי לתת שירותים לתושבים כולל העותרות, וכל שינוי רטרואקטיבי יפגע קשות בשירות שתוכל המועצה לתת כיום ובעתיד.

7.         קיימת חשיבות לתום הלב של הרשות בפעולתה אל מול חוסר תום לבה של העותרת שבמשך שנים רבות לא מחתה כנגד המצב שנוצר ועל אף שיכולה היתה לדעת את מהות הטענות הנטענות עתה ולצמצם הנזק הפוטנציאלי של הרשות ולא עשתה כן.

טענות העותרות:

1.         בהסכם הפשרה שנחתם בין המשיבה לעותרת בעת"מ 49/10 (נספח ג' לעתירה), לא הוסכם כי העותרת תוותר על פנייה לערכאות (ראה פרק המבוא להסכם הפשרה). לפיכך לא מתקיים שיהוי סובייקטיבי במקרה זה.