1. העותרים מס' 1-7 הם תושבי רמת בית שמש או בית שמש המתנגדים לביצוע עבודות פיתוח, חפירה, סלילה ובנייה במגרשים שונים בחלקה 14 גוש 5178, במתחם הידוע כ"רמת אברהם" או מתחם A (להלן:
"העבודות" ו-
"המתחם"). העותרים מס' 8-13 נמנים על רוכשי זכויות לבניית דירות מגורים במתחם ואף הם מצטרפים לעותרים האחרים בהתנגדותם לבנייה ולעבודות. לאחר הגשת העתירה ביקשו חלק מהעותרים למחוק את שמם ממנה וכך נעשה.
2. הסעד המבוקש בעתירה הוא כי בית המשפט יצהיר כי היתר עבודות הפיתוח מס' 20110217 מיום 27.9.2011 בוטל על ידי המשיבות מס' 1-2, הוועדה המקומית לתכנון ובניה בית שמש ועיריית בית שמש, (להלן:
"הוועדה המקומית" ו-
"העירייה") ולמצער היתר זה בטל, ולחלופין להורות על ביטול ההחלטה מיום 15.9.2011 להוצאת ההיתר נוכח היותה של ההחלטה בלתי חוקית. בנוסף מתבקשת הצהרה לפיה החלטת רשות הרישוי מיום 27.9.2011 לאישור תכנית הבינוי למתחם היא בלתי חוקית ובטלה, זאת משום שניתנה לטענת העותרים תוך חריגה מסמכות וחוסר סבירות קיצוני. העותרים טוענים כי אישור תכנית בינוי חייב היה להיעשות על ידי הוועדה המקומית והוועדה המחוזית ולא בהחלטה של רשות הרישוי. עוד מבוקש סעד נפרד המתייחס לעבודות הפיתוח והבניה במגרש 201 במתחם תוך התייחסות להיתר הבנייה שניתן ביום 30.4.2012 ולהכפלת מספר יחידות הדיור.
3. העתירה הוגשה כנגד הוועדה המקומית, העירייה, בעלי המקרקעין, המשיבים מס' 3-4 שהם המבצעים את עבודות הפיתוח (להלן:
"גולובנציץ"), כונס נכסים על זכויות אחד הבעלים שצורף מטעמי זהירות, עורך הדין שהוא הנאמן של קבוצת הרכישה, וגופים נוספים.
4. עיקר טענות העותרים במסגרת העתירה מתייחס לחוקיותם של ההיתרים שמכוחם מבוצעות העבודות. העותרים טוענים כי ההיתר שניתן לביצוע עבודות החפירה, החציבה והסלילה (היתר מס' 20110217) הוצא ביום 27.9.2011 מכוח החלטת רשות הרישוי שנתקבלה ביום 15.9.2011. באשר לאותה החלטה הם טוענים כי זו בוטלה בהחלטה אחרת של רשות הרישוי מיום 30.4.2012, ועם ביטולה בטל גם ההיתר שניתן מכוחה. עוד טוענים העותרים כי החלטת רשות הרישוי להוציא את היתר הסלילה, זו שהתקבלה ביום 15.9.2011, כשלעצמה אינה חוקית בשל היותה מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון, אשר אסרה מתן פטור מתשלום היטלי פיתוח ליזמי תכנית כנגד ביצוען של עבודות הפיתוח על ידי היזמים.
5. בנוסף נטען כי החלטת רשות הרישוי מיום 27.9.2011 במסגרתה אושר נספח בינוי ופיתוח למתחם, נעשתה בניגוד להוראה מפורשת בתכנית המתאר המחייבת כי אישור כזה יינתן על ידי הוועדה המקומית ועל ידי הוועדה המחוזית ולא על ידי רשות הרישוי. מכאן למדים העותרים כי ההיתר האמור בטל וכך גם היתר מאוחר יותר שהוצא על ידי רשות הרישוי למגרש 201 ביום 6.5.2013. בהמשך לכך נטען לפגמים נוספים בהחלטה למתן היתר למגרש 201 ובהן הכפלת מספר יחידות הדיור.
6. הרקע לאותן החלטות, כך כותבים העותרים, הוא כי הוועדה המקומית והעירייה משתפות פעולה באופן לא חוקי עם גולובנציץ, וזאת על רקע תביעת האחרונים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965. העותרים מלינים על כך כי בתביעה זו הכריע שמאי מכריע כי יש לשלם לגולובנציץ סכום של 200,000,000 ש"ח ובגישור שהתנהל הופחת הסכום משמעותית תוך שנקבע במסגרתו כי עבודות הפיתוח יבוצעו על ידי גולובנציץ וזאת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 7368/06
דירות יוקרה נ' ראש עיריית יבנה, שאוסרת, לדעת העותרים, על עריכת הסכמים מסוג זה.
7. אשר לפער הזמנים שבין מתן ההחלטות וההיתרים לבין הגשת העתירה מסבירים העותרים כי ההחלטות מושא הערעור התקבלו בחדרי חדרים, ואילו עבודות הפיתוח החלו ביום 12.8.2013. העותרים מוסיפים במסגרת העתירה כי חלק מהעותרים התנגדו לעבודות גם במסגרת עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 5585/13
משה פרידמן נ' רשות העתיקות ואח') שבמסגרתה טענו כנגד פגיעה בעתיקות וקברים וכי בקשה למתן צו ביניים במסגרת העתירה נדחתה.
8. לצד העתירה הגישו העותרים "בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד)", שהיא הבקשה שלפני. הם מבקשים במסגרתה צו מניעה זמני האוסר על המשך ביצוע העבודות במתחם. הבקשה כוללת את אותן טענות שנטענו בעתירה. באשר לטעמים למתן הסעד הזמני אין למעשה בבקשה דבר המצביע על השיקולים התומכים במתן סעד כזה למעט הטיעונים לעניין היות העתירה מוצדקת. הבקשה אף איננה כוללת התייחסות לשאלה מדוע נוטה מאזן הנוחות לטובת העותרים.
9. העירייה והוועדה המקומית השיבו לבקשה. הן טוענות כי צו המניעה המבוקש מתייחס להיתרים שניתנו לפני כשנתיים ועל פיהם מבוצעות בשטח עבודות פיתוח בהיקף ובשטח של עשרות דונמים. עבודות אלו מבוצעות בידיעתם של העותרים, שכן אין תושב של בית שמש שלא ראה את העבודות הנרחבות שמטרתן הכשרת קרקע לבניית 1,400 יחידות דיור. היתרי הבנייה, כך נטען, הונפקו כדין לאחר בחינה ממושכת על ידי אנשי מקצוע והם כשרים. טענות נוספות שהועלו נוגעות למניעים הזרים העומדים בבסיס העתירה - מאבק ציבורי פנים חרדי שאינו קשור לעתירה ולבקשה. עמדת משיבות אלה היא כי יש לדחות את הבקשה בהינתן כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לרעת המבקשים. לגופם של דברים טוענות משיבות אלה, לצד הצטרפותן לטענות גולובנציץ, כי הטענה בדבר ביטול ההיתר על פי החלטה מיום 30.4.2012 איננה נכונה שכן אמירת מהנדס הוועדה באותה ישיבה נאמרה כהערה לבדיקה ואיננה חלק מהחלטות הרישוי, שאותה הם מצרפים לתגובתם. מכל מקום, גם אם נפל כשל טכני כזה או אחר באישור היתר זה או אחר אין הדבר מביא בהכרח לביטול ההיתר והוועדה המקומית תפעל לתיקון ככל שזה נדרש.
10. גולובנציץ הגישו תגובה מפורטת לבקשה. הם מבקשים לראות בעתירה ובבקשה כניסיון נוסף, ציני במיוחד, של הארגון הקיצוני והאלים "אתרא קדישא" ושלוחיו השונים לעכב את ביצוע עבודות הפיתוח במתחם באמתלה מופרכת ולפיה קיימים במקרקעין "קברים קדמוניים" כאשר כל מטרתו של הארגון לסחוט כספים מגולובנציץ ולאלצם לקבל תכתיבים שמכתיב הארגון. בנוסף מפנים משיבים אלה לכל הצעדים האחרים שננקטו כנגד הבנייה ולמדים מהם, בין היתר, כי העותרים ושולחיהם מודעים מזה זמן לבנייה, שהחלה לפני למעלה משנה וחצי ולא ביום 12.8.2013.
11. טענות הסף שמעלים גולובנציץ בכל הנוגע לבקשה מתחילות בכך שהבקשה איננה מראה כל נימוק מדוע יש לקבל את הבקשה משיקולי מאזן הנוחות. הם מפנים לכך שהבקשה היא העתק מדויק של העתירה ואין בה התייחסות כלשהי לשיקול המרכזי אשר על בית המשפט לשקול אותו - בעת הדיון בהוצאת צו ביניים במסגרת עתירה מנהלית (אף שהעותרים מכנים את הבקשה כבקשה לצו מניעה) והוא שאלת מאזן הנוחות. בהיעדר כל טענה בעניין מאזן הנוחות יש לטענת גולובנציץ כדי להביא לדחיית הבקשה על הסף. עוד מודגש כי הנזק היחידי שלו טוענים העותרים הוא נזק למרקם הנוף ולמגרשי השצ"פ ומכל מקום פני הקרקע כבר שונו ולא ניתן להשיב את המצב לקדמותו.
12. אשר לפגמים בהוצאת ההיתרים, ככל שנפלו טוענים גולובנציץ כי מדובר בפגמים פרוצדוראליים הניתנים לריפוי בקלות גם מכוח עקרון הבטלות היחסית ואין מניעה חוקית מהותית גם אליבא דמבקשים לבנות ולפתח את המקרקעין.
13. טענה מרכזית נוספת בתגובתם של גולובנציץ היא טענת השיהוי. הם טוענים כי העבודות מתבצעות במקום מזה חודשים והחלו לפני למעלה משנה. עוד הם טוענים כי אין המדובר בעבודה עם טרקטור בודד אלא בעבודות מאסיביות באמצעות כלים כבדים שלא ניתן להתעלם מהם. הם מפנים לתמונות וצילומי אוויר שאותם הם מצרפים לתגובה, וכן מפנים לתצהירים שצרפו בתמיכה לעמדתם. גם בשל השיהוי סבורים גולובנציץ כי אין מקום להוצאת צו. לצד טענות השיהוי נטען להיעדר זכות עמידה לעותרים או לחלק מהם; לחוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים ועוד.
14. גולובנציץ מתייחסים בסיום תגובתם גם לטיעונים לגופם ומפנים למקור הסמכות שניתנה לרשות הרישוי המקומית לאשר תכניות בינוי ופיתוח במקרקעין. בנוסף הם מפנים לכך שההיתר מיום 27.9.11 לא בוטל וכי רשות הרישוי אף איננה יכולה לבטל אותו לאחר שהוצא, אלא שתוקף ההחלטה הושהה עד לקבלת חוות דעת יועץ משפטי. לאחר שזה נתן את חוות דעתו עומדת ההחלטה המקורית בעינה.
15. המשיב מס' 6, הנאמן לקבוצת הרכישה, מתנגד אף הוא לבקשה מטעמים דומים. הוא מוסיף בכל הנוגע לטענת השיהוי את יומני העבודה המתעדים את העבודות שבוצעו ומבוצעות מזה חודשים במקום. אליו מצטרפים גם המשיבים 8 ו- 9 אשר גם הם טוענים לכך שמדובר בעבודות שמבוצעות מזה זמן.
16. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן צו מניעה זמני, שהיא במהותה בקשה למתן צו ביניים, להידחות. הארכתי בתיאור הטענות שנטענו כדי לקצר בנימוקים למתן ההחלטה ולכן אסתפק בדברים הבאים.
17. צו ביניים ניתן בהתחשב שני שיקולים: האחד- סיכויי העתירה להתקבל והשני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הצו ולא לטובת המשיב, המבקש להימנע מהוצאתו (ר' בר"מ 5776/13
עמותת מקום להיות - בית הספר "מעיין" נ' מנכ"ל משרד החינוך, פסקה 17 (26.8.2013), בר"מ 6256/12
מדיטקס בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות, פסקה 12 וההפניות שם (29.8.2012)). היחס בין שני השיקולים הללו הנו בבחינת "מקבילית הכוחות", דהיינו, ככל שסיכויי העתירה גבוהים יותר, כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (בר"מ 5338/10
מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 10 (9.8.2010), וכן בר"ם 6072/12
יצחק דוד נ' עיריית נצרת עילית, פסקה 5 (19.9.2012), בר"ם 8601/10
ק.מ.מ מפעלי מחזור בע"מ נ' עיריית תל אביב, פסקה 14 וההפניות שם (20.12.2010)). בנוסף נקבע, כי אבן הבוחן המרכזית בשאלת הסעד הזמני היא דווקא "מאזן הנוחות" (בר"ם 4434/11
פי.ג'י.אל הנדסה ותכנון תחבורה בע"מ נ' נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ, פסקה 6 וההפניות שם (11.7.2011)). במקרה זה לא הניחו העותרים בבקשתם, וממילא בתצהיר התומך בה, כל תשתית לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. ההנחה הגלומה בעתירה כי יש בבניה כדי לפגוע בנוף איננה בהכרח מקימה את היסוד ההכרחי למתן סעד זמני במסגרת עתירה מנהלית, ועל העותרים היה לבסס בטענות ובראיות את הנזק שנגרם להם - תוך העמדתו במבחן לעומת הנזק שייגרם למשיבים ככל שהסעד הזמני יינתן. בהיעדרו של טיעון על כך הרי שאין מנוס מדחייתה של הבקשה על הסף.
18. יש לקבל גם את הטענה האחרת, בדבר השיהוי בהגשת הבקשה ושינוי מצבם של המשיבים לרעה בעקבותיו. בניגוד לטענת העותרים כי הבנייה החלה ביום 12.8.2013, הרי שמתוך המסמכים שצורפו לתגובות המשיבים עולה תמונה אחרת - הנלמדת הן מהמסמכים והן מהתמונות ותצלומי האוויר. לא זו אף זו, ההיתרים וההחלטות מושא העתירה ניתנו לפני כשנתיים ולטענה כי מדובר בפעילות שנעשתה במחשכים אין כל בסיס. מכאן שהעתירה הוגשה לכאורה בשיהוי ניכר, ובכל הקשור לצו הביניים מביא הדבר לדחיית הבקשה (השוו בר"ם 5286/09
גילעם חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' א.י.ש.י.ש.ר נכסים והשקעות בע"מ, פסקה 11 וההפניות שם (6.7.2009); בר"ם 10956/08
סלים סיאם נ' עיריית ירושלים, פסקה 7 (24.2.2009) עע"ם 2273/03
אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פסקאות 86-87 וההפניות שם (7.12.2006)).
19. המשיבים העלו טענות נוספות הנוגעות לזכות העמידה, לניקיון הכפיים ולמניעים העומדים בבסיס העתירה, ואולם משמצאתי כי די בשני הנימוקים שלעיל כדי להביא לדחיית הבקשה איני רואה צורך להידרש לכך. אוסיף רק כי על פני הדברים גם המרכיב הנדרש האחר לצורך קבלת צו הביניים, שעניינו סיכויי העתירה, אינו נקי מספקות - ואולם כאמור אין צורך להידרש לכך במסגרת החלטה זו.