1. בקשה לדחיית פרסום החלטת ועדת האכיפה המנהלית (שתכונה להלן גם "
הוועדה" או "
המותב"), וכן בקשה לאיסור פרסום העתירה המנהלית דנן.
2. המבקשים הגישו עתירה כנגד החלטת ועדת האכיפה המנהלית מיום 27.8.13 (להלן: "
החלטת הוועדה"). החלטת הוועדה קבעה כי היא תיכנס לתוקף תוך 60 יום מהיום בו היא ניתנה.
3. המבקשים עתרו בבקשה הנוכחית כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו ויורה על דחיית מועד פרסום החלטת הוועדה עד למתן החלטה בעתירה המנהלית הנוכחית. לגישתם, פרסום ההחלטה טרם מיצוי ההליכים המשפטיים הוא בלתי-מידתי, שכן הנזק שייגרם למבקשת 1 (להלן: "
החברה") ולנושאי המשרה בה (המבקשים 2-4), עולה על הנזק שעשוי להיגרם כתוצאה מעיכוב פרסום ההחלטה.
כך, המבקשים טענו כי פרסום ההחלטה עלול לפגוע בצורה מהותית ביכולתה של החברה לגייס הון; הוא עלול לעודד הגשת תובענות ייצוגיות באופן שיגרור תגובת שרשרת - שכן תביעה ייצוגית עלולה לבסס עילה להעמדת אשראי מהותי של החברה לפירעון מיידי. כן עלול הפרסום לפגוע באופן אישי בנושאי המשרה בחברה ובשמם הטוב. התקופה של 60 ימים שנקבעה בחוק לעיכוב ביצוע ההחלטה, נועדה - כך נטען- כדי לאפשר ל"מפר" לבקש את עיכוב פרסום ההחלטה, אם יחליט לערער עליה.
לגישתם של המבקשים, סיכויי העתירה נגד החלטת הוועדה הם טובים מאוד.
4. המשיבות התנגדו לבקשה. הן טענו כי המידע אודות החלטת הוועדה הוא מידע שכל משקיע סביר היה רואה בו מידע מהותי מבחינתו. בהתייחס לסיכויי העתירה, טענו המשיבות כי הבחינה של בית-המשפט את החלטת הוועדה במסגרת העתירה, היא בחינה כמו זו הנוהגת בהליך מנהלי, קרי בית המשפט אינו נכנס לנעילה של הרשות המנהלית שקיבלה את ההחלטה. המשיבות טענו כי יש לתת משקל רב לשיקולי הוועדה, ועל בית- המשפט להימנע מלהתערב בהחלטותיה לגופן. אין מקום שבית המשפט יחליף את הגוף שקבל את ההחלטה - מותב שנחשב כגורם מומחה, מסדיר שוק ופרשן של החוק. בנוסף, בדרך כלל בהליכים מנהליים לא מתקיימת חקירה של מצהירים ולא מובאות עובדות בפני בית-המשפט המנהלי. לכן, אין בדרך כלל התערבות של הערכאה המנהלית בממצאי עובדה שמצאה הרשות המנהלית.
5. המשיבות הוסיפו וטענו כי דבר החקיקה השולט בהליך הוא דיני ניירות-ערך. בבסיסם של דינים אלה עומד עיקרון הגילוי הנאות, שנועד ליצירת שקיפות לציבור המשקיעים ביחס לכל אירוע בחיי תאגיד המהווה פרט חשוב למשקיע סביר. המידע נושא הבקשה הוא מידע שעתיד לעניין את ציבור המשקיעים - בין אלה המחזיקים בניירות-ערך של החברה ובין אלה השוקלים לעשות זאת. המידע לפיו נושא משרה בחברה ביצע הפרה מנהלית, הוא מידע שעשוי להיות חשוב לציבור המשקיעים בבחינת השאלה האם ניתן לסמוך על ניהולו של נושא המשרה. לכן יש למנוע את הפרסום רק במקרים קיצוניים מאוד. החוק קבע כי הגשת עתירה אין בה כדי למנוע את פרסום החלטת המותב. בררת המחדל היא אם כן פרסום ההחלטה.
6. המשיבות טענו כי לפרסום ההחלטה במועדה ולאי דחיית פרסומה יש חשיבות רבה, מאחר שהליך האכיפה הוא הליך חדש, שהכללים בו מעוצבים בהחלטות הראשונות של מותב האכיפה המנהלית. ההליכים הראשונים מגבשים את רמת הענישה. פרסום ההחלטה הוא חשוב גם כדי לתרום להרתעה ולהעניק ודאות בנושאי האכיפה המנהלית. יש חשיבות לפרסום גם ביחס לחשיפת דרך הפעולה של הוועדה. השקיפות אף פותחת פתח לביקורת ציבורית על החלטותיה של הוועדה. גם שיקול ההרתעה האישית תומך בכך שיש לפרסם את ההחלטה.
המשיבות הוסיפו כי אין כל ביסוס לטענת המבקשים לפיה פרסום ההחלטה עלול לעודד הגשת תביעות ייצוגיות נגד החברה. לגישתן, טענות המבקשים הן כאלה שעשויות להישמע בכל הליך אכיפה המנוהל נגד כל חברה. גם אם החברה חשופה לתביעות כתוצאה מממצאים שנקבעו בהליך האכיפה המנהלי, אין בכך כדי למנוע את הפרסום. לגישת המשיבות, אין די בכך שדבר קיומו של ההליך ידוע לציבור, אלא התוצאה שלו היא החשובה.
7. המשיבות ציינו כי החברה דיווחה כי נפתח נגד ההליך, תוך שהדגישה כי היא ונושאי המשרה כופרים בהפרות המיוחסות להם. החברה חזרה ועדכנה באופן שוטף את ציבור המשקיעים ביחס להתקדמות ההליך תוך שהיא חוזרת ומדגישה את אי הוודאות ביחס לתוצאותיו. לגישת המשיבות, דווקא משום כך יש לעדכן את הציבור ביחס לסיום ההליך ולגבי תוצאותיו. החברה תוכל כמובן גם לדווח על הגשת העתירה דנן על-ידיה ב מסגרת הדיווח. המשיבות טענו כי למבקשים עומדת דחיית פרסום מובנית לפרק זמן של 60 יום, המקנה להם את האפשרות להביא לציבור בעת הפרסום גם את עמדתם כנגד ההחלטה - אם הם בוחרים להגיש עתירה גנגדה.
המשיבות הוסיפו וטענו כי המבקשים עותרים למעשה כי הליך שהם יזמו יהיה חסוי ונסתר. לכן, קבלת בקשתם עומדת גם בסתירה לעיקרון יסוד של ניהול הליכים משפטיים - עיקרון פומביות הדיון. זהו עיקרון על במשפט הישראלי, שיש לו חשיבות רבה במדינה דמוקרטית.
8. עוד נטען, כי מהותה של הבקשה היא למעשה קבלת סעד זמני בערעור, ויש להחיל עליה לכן את ההלכות החלות בהקשר זה. כדי לזכות בבקשה לסעד זמני בערעור, על המבקש להראות כי סיכוייו לזכות בערעור טובים מאוד, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד. במסגרת הבקשה דנן, כך נטען, המבקשים לא פירטו את סיכוייהם.
מעבר לכך, החלטת הוועדה היא החלטה מפורטת ומנומקת המבוססת על חומר רב שהוגש לוועדה. העתירה תוקפת ממצאים עובדתיים, שבית-המשפט אינו נוהג להתערב בהם. החלק המשפטי בעתירה הוא מצומצם, ואף בו עומדות בפני המבקשים משוכות גבוהות כדי לזכות בעתירה. לגישת המשיבות, גם סיכויי העתירה ביחס לאמצעי האכיפה שהוטלו על המבקשים - הם קטנים. המבקשים אף לא עמדו ברף מינימלי של פירוט ביחס לנזק שעתיד להיגרם להם אם ההחלטה תפורסם. אין מכתבים המאיימים בתביעה ייצוגית, ואין כל חומר ביחס לתוכניות גיוס של החברה בעתיד הקרוב - שהפרסום עלול לסכלן.
9. המבקשים השיבו לתגובת המשיבות. הם טענו כי הליך האכיפה המנהלי הוא הליך חסוי. החקיקה הראשית קבעה דחייה בפרסום, כדי לאפשר לעותרים למנוע אותו. את ההחלטה ניתן יהיה לפרסם לאחר שבית-המשפט יאמר את דברו, שאלמלא כן תיגרם פגיעה בלתי-הפיכה במבקשים, בלא שיתווסף דבר לציבור המשקיעים.
עיכוב הפרסום עולה בקנה אחד עם עמדת המחוקק, לפיה ניתן פרק זמן של 60 יום עד למועד כניסת ההחלטה לתוקף, פרק זמן שנועד כדי לאפשר לבקש עיכוב ביצוע - הן של ההחלטה עצמה והן של פרסומה. לגישת המבקשים, החלטת הוועדה היא שגויה, הן מבחינה עובדתית והן ובעיקר מבחינה משפטית. עוד נטען כי מדובר בהחלטה חדשנית, וענין זה כשלעצמו הוא נימוק לעיכוב פרסומה של ההחלטה.
10. המבקשים טענו כי פרסום ההחלטה יגרום להם לנזק בלתי הפיך. לגישתם, אין לקבל את עמדת המשיבות ביחס לנושא הגילוי הנאות שהוא העיקרון המנחה בדיני ניירות ערך, משום שהמחוקק עצמו העניק עיכוב ביצוע בחוק לתקופה של 60 ימים, תקופה בה לא חלות מגבלות כלשהן על פעילות החברה בשוק ההון, לרבות ביצוע הנפקה.
לטענת המבקשים, תוצאות ההליך בשלב זה, כשההחלטה אינה חלוטה, אינן אם-כן מידע שיש חשיבות מיוחדת בפרסומו. החברה כבר פרסמה את העיצומים המקסימאליים שהיא חשופה להם בהליך המנהלי, והיא אף הפרישה בדוחות שלה את מלוא סכום העיצום שהושת עליה, כך שהמשקיע כבר לקח בחשבון את המידע הזה.
11. באשר לטענה לפיה מדובר במעשים חמורים שיש חשיבות לפרסמם, טענו המבקשים כי מדובר הליך מנהלי ולא בהליך פלילי, ותוצאותיו בשלב הנוכחי אינן בגדר מידע מהותי למשקיע. באשר למידע בדבר רמת הענישה ובדבר הפרשנות המשפטית של המותב, נטען כי בית-המשפט הוא זה הקובע נורמות משפטיות ולא הוועדה. טענות דומות נטענו ביחס לעמדת המשיבות לפיה הפרסום פותח פתח לביקורת ציבורית על החלטת הוועדה. המבקשים טענו כי הביקורת על ההחלטה היא של בית המשפט.
12. להלן ייבחנו טענות הצדדים. נבחן קודם כל מהו הכלל החל על בקשה לדחיית פרסום החלטה של מותב אכיפה מנהלית בהתאם להוראות החוק, ולאחר מכן ניישם את הכלל הזה על עובדות המקרה דנן.