החלטה בתיק עת"מ 2541-08

ביום 12.2.12 ניתן פסק דין בעתירה ובו נקבע כי " העתירה מתקבלת במובן זה שעל המשיבה להפעיל סמכותה ולפעול לביצוע עבודות פיתוח והקמת תשתיות ציבוריות במתחם "רמת אמיר" שבתחום שיפוטה בהקדם האפשרי, ובהתאם עליה לחתום לאלתר על הסכם פיתוח עם העותרת. המשיבה תציג בפני העותרת אומדן עלויות פיתוח מפורט ומבוסס. היטלי הפיתוח ייגבו מהעותרת בהתאם לחוקי העזר שהיו קיימים ותקפים נכון למועד בו חתמה המשיבה עם מי מהיזמים את הסכם הפיתוח הראשון כדוגמת ההסכם שצורף לסיכומי העותרת" עוד נקבע בפסק הדין כי: " המשיבה תישא בהוצאות העותרת ובשכ"ט עו"ד בסך 50,000 ש"ח". (להלן: " פסק הדין").

בעקבות פסק הדין הונחו לפני שתי בקשות.

בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט שהגישה המבקשת

ביום 2.9.12 הגישו המבקשת בקשה לכפיית ציות לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט וזאת בטענה כי המשיבה 1 (להלן: " המועצה") אינה מקיימת שהוטל עליה על-פי פסק הדין (להלן: " בקשת הביזיון").

לטענת המבקשת ביום 18.3.12 שלח בא כוחה מכתב רשום למועצה ובו דרישה להעביר לידיה אומדן מפורט של עלויות הפיתוח. כמו כן נדרשה המועצה להעביר לידי המבקשת המחאה בסך 50,000 ש"ח בגין פסיקת הוצאות (נספח 4 לבקשה). לאור העובדה שמכתבה של המבקשת לא נענה משך חודשים, הגישה המבקשת לביהמ"ש בקשה לחתימה על פסיקתא במטרה לפתוח בהליכים כנגד המועצה לאכיפת פסק הדין. בתגובתה לבקשה לחתימה על פסיקתא טענה המועצה כי לאור העובדה שהוגש ערעור על פסק הדין (עע"מ 2358/12) הקבוע לדיון בבית המשפט העליון ליום 22.5.13, הרי שיש להמתין לתוצאותיו. עוד טענה המועצה כי " פסק הדין אינו ניתן ליישום ו/או לאכיפה זאת מאחר וחלק מן הסעדים שנקבעו בו אינם רלוונטיים עוד (בין היתר, מאחר והמשיבה החלה לבצע את עבודות הפיתוח לפני זמן רב וממילא היא מבצעת אותן גם כיום), וכן מאחר ואין בידי המשיבה את המקורות הכספיים הדרושים לכך" (נספח 5 לבקשה).

ביום 21.6.12 שלחה המועצה מכתב לב"כ המבקשת בו טענה כי מכתבה של המבקשת מיום 18.3.12 לא הגיע לידיה ולפיכך לא נענה. המועצה חזרה על טענותיה כפי שהועלו בתגובתה לבקשה לחתימה על הפסיקתא, וכן הוסיפה כי " מן הבחינה העניינית, הביצוע המתקדם של עבודות הפיתוח במתחם, לרבות בשטחים הציבוריים הגובלים בחלקת מרשתך, ממילא מייתר לכאורה את הצורך בחתימת הסכם פיתוח והוא איננו רלוונטי עוד" (נספח 6 לבקשה).

בתגובה למכתב המועצה שלחה המבקשת ביום 3.7.12 מכתב למועצה בו ביקשה מהמועצה לקיים את המוטל עליה על-פי פסק הדין וכן להעביר לידיה את סכום ההוצאות שנפסק לטובתה.

משהבינה המבקשת כי המועצה אינה מתכוונת לקיים את פסק הדין, הוגשה הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט במטרה שבית המשפט יאכוף את ביצוע פסק הדין על המועצה.

טרם הגשת תגובת המועצה לבקשת הביזיון, הגישה המועצה ביום 13.9.12 בקשה מטעמה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

בתגובתה לבקשת הביזיון טענה המועצה כי " את הסעד העיקרי שנתבקש בעתירה וניתן במסגרת פסק הדין-ביצוע עבודות הפיתוח והתשתיות הציבוריות במתחם, רמת אמיר-מבצעת המשיבה 1 ללא דופי". לעניין הוראת פסק הדין לחתימה על הסכם פיתוח עם המבקשת טענה המועצה כי: " הקושי ביישום אינו נובע מהתעלמות המשיבה 1 מחובתה לכבד את פסק הדין, אלא בשל שינוי נסיבות מהותי, העדר מסויימות והעדר בהירות בפסק הדין, אשר אינם מאפשרים את ביצועו...זאת ועוד, במקרה הנדון אף אם פסק הדין היה ברור ומפורט באופן המאפשר את יישומו בכל הנוגע לכריתת הסכם הפיתוח- הרי שבנסיבות העניין, שעה שעסקינן בפסק דין הנוגע בסוגיות עקרוניות ובעל השלכות רוחביות רבות, אשר לגביו קיים ערעור תלוי ועומד בבית המשפט העליון- אין מדובר בסיטואציה המצדיקה נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, ונקיטת הליך זה נועדה בעיקר על מנת להפעיל לחץ פסול על המשיבים". כמו כן ציינה המשיבה כי מאחר והגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, הרי שיש להכריע בבקשתה זו טרם ההכרעה בבקשת הביזיון.

ביום 9.10.12 הגישה המבקשת תגובתה לתשובת המועצה לעניין בקשת הבזיון. בתגובתה טוענת המבקשת כי ככל שהמועצה מבצעת עבודות פיתוח במתחם "רמת אמיר" הרי שבגין עבודות אלה  דורשת המועצה מהמבקשת היטלי פיתוח בסכומים מופרזים ומופרכים המנוגדים לקביעה בפסק הדין וכן היא מסרבת להתקשר עם המבקשת בהסכם פיתוח כדוגמת זה שביהמ"ש הפנה אליו בפסק הדין.

תגובת המועצה, לטענת העותרת, מעידה על כך שהיא אינה מתכוונת לבצע את הוראות פסק הדין ולפיכך דין בקשת הבזיון להתקבל.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגישה המועצה

כאמור, ביום 13.9.12 הגישה המועצה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, בהתאם להוראות תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"). לטענת המועצה " השיקולים העיקריים בעיכוב ביצוע פסק דין או החלטה הם סיכויי ההצלחה בערעור, והחשש, שגם את יתקבל הערעור, לא יוכל עוד המערער שזכה בערעורו להשיב את המצב לקדמותו, ולממש את פרי זכייתו". לטענת המועצה בענייננו " יישום פסק הדין עלול לגרום לה נזקים עצומים ובלתי הפיכים, אשר עשויים לייתר את הערעור ולהפכו לאקדמי גרידא (שכן הנזק כבר ייגרם)-ועל רקע הגשתה של בקשה לכפיית ציות על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, וזאת כאמצעי לחץ פסול על המבקשת (המועצה בענייננו-מ.ר.) - נאלצת המבקשת להגיש את הבקשה דנן".

בתשובתה של המבקשת (חברת עוזי ויהודה בע"מ) מיום 15.10.12 לבקשת עיכוב ביצוע שהגישה המועצה טוענת המבקשת טענת סף לפיה הוגשה הבקשה בשיהוי ניכר, בחלוף 7 חודשים ממתן פסק הדין ובחלוף 6 חודשים ממועד הגשת הערעור וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת. הבקשה הוגשה רק בעקבות הגשת הבקשה לבזיון. די בכך כדי לדחות את בקשת העיכוב ביצוע שהגישה המועצה על הסף. לגופה של בקשה טוענת המבקשת  כי על פי תקנה 466 לתקנות הכלל הוא כי " הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים". החריג לכלל הוא כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים-סיכויי הערעור על פסק הדין ומאזן הנוחות בין הצדדים לעניין ביצועו של פסק הדין. המועצה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה הן לעניין סיכויי הערעור והן לעניין הנזק שייגרם לה באם ימומש פסק הדין. טענת המועצה לעניין שינוי נסיבות מאז מתן פסק הדין נטענה בעלמא. אין בעובדה שהמועצה החלה בעבודות פיתוח משום שינוי נסיבות המונע ממנה ליתן למבקשת אומדן עלויות פיתוח מפורט ומבוסס ולגבות בגין הפיתוח היטלים בשיעור שנקבע בפסק הדין. לפיכך, בהיעדר כל מניעה, על המועצה לקיים את פסק הדין ככתבו וכלשונו.

דיון והחלטה

לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע לא מצאתי להיעתר לה.

ככלל, בקשות לעיכוב ביצוע פסק דין, בהתאם לתקנה 467 לתקנות הקובעת כדלקמן:

" 467.  בית המשפט או הרשם שנתן החלטה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה