החלטה בתיק עת"מ 21621-12-12

1.         העותרים עתרו כנגד החלטת משיבה 1 מיום 22.09.12 בה נדחו מרבית טענות העותרים בערר 289/12 שהגישו על החלטת משיבה 2 מיום 9.05.12 בכל הנוגע לבקשת משיבה 3 (להלן: "המשיבה") להיתר בנייה 2011/496 במסגרתה ביקשה להרוס בניין קיים ברח' *** בירושלים למעט שני קירות שלו ולהקים בניין חדש תחתיו בן שלוש קומות ותוספת בנייה מכוח תכנית המתאר הארצית 38 (תמ"א 38) למסחר מגורים ומלונאות (להלן: "הבקשה"). העותרים בעלים של דירה ברח' ****.

2.         בדיון שהתקיים ביום 1.05.13 הוסיפו ב"כ הצדדים על טיעוניהם בכתב ובסיומו של הדיון נקבע כי פסק הדין ישלח לצדדים. ואולם, למחרת הדיון ביקשו העותרים להוסיף על טיעוניהם בכתב. בקשתם נדחתה, ויום לאחר מכן, ביום 3.05.13 הודיעו העותרים על משיכת עתירתם. בהתאם לכך, ביום 5.05.13 נדחתה העתירה והצדדים נתבקשו לטעון לעניין חיוב העותרים בהוצאות משפט. משיבות 1 ו-2 הודיעו כי הן משאירות את שאלת החיוב בהוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט ואילו המשיבה טענה כי יש לחייב את העותרים בהוצאותיה.

3.         לדברי המשיבה, העותרים פעלו באופן שיטתי בחוסר תום לב מוחלט תוך שימוש לרעה בהליכים בפני ועדות התכנון ובבית המשפט כדי למנוע ממנה מלממש את זכויותיה הקנייניות וגרמו לה לנזקים כספיים עצומים ולעגמת נפש מרובה. גם בסיום הדיון בעתירה לא שעו העותרים להמלצת בית המשפט למשוך את עתירתם ורק לאחר שבקשתם להוספת טיעונים נדחתה, הם השכילו למשוך את עתירתם. בנסיבות אלו נטען כי בשל הנזק שנגרם למשיבה ובזבוז זמנו של בית המשפט יש להשית עליהם חיוב בהוצאות. מה גם, שהעותרים לא היו מיוצגים וההליכים הרבים שנקטו "לא עלו להם כסף". 

4.         בתגובה טענו העותרים כי בפניותיהם לוועדות התכנון השונות הם פעלו מתוך רצון להגן על קניינם ומימשו את זכותם הקבועה בדין ואין זה נכון להתייחס לכך כפעולות בחוסר תום לב. מה גם, שהצורך בפניות רבות לוועדות נבע מפעולת המשיבה להגדיל את זכויותיה עוד ועוד באמצעות פנייה לוועדות התכנון השונות. בניגוד לטענות המשיבה ההליכים השונים גרמו להם, לעותרים, להוצאות גבוהות, וחרף ביטחונם בצדקתם הם החליטו למשוך את עתירתם אחר שנוכחו לדעת כי ההליך המשפטי עשוי להיות קשה וארוך משציפו בתחילה. לדבריהם, לו היו פועלים בחוסר תום לב, הם היו עומדים על קבלת פסק דין בעתירה, ואם הוא לא היה לרוחם הם היו מערערים עליו לבית המשפט העליון ומעכבים את הליכי הבנייה של המשיבה עוד יותר. החלטתם למשוך את העתירה חסכה זמן וממון רב מהמשיבים. הטענה בדבר חוסר תום לב צריכה להיות מופנית דווקא אל המשיבה נוכח העובדה שלא נתנה הסבר המניח את הדעת למפת המדידה הבעייתית עליה ביססה את בקשתה להיתר. העותרים ציינו כי הפגיעה ברכושם בעקבות מתן ההיתר למשיבה היא פגיעה אנושה, ערך ביתם ירד באופן דרסטי והם לא יוכלו לממש את זכויות הבנייה שיש להם.

5.         אכן דלתו של בית המשפט פתוחה בפני הכול, אך על הפונה לדעת כי אם יימצא בסופו של יום שלא היה בסיס לפנייתו והוא גורר את יריביו להליך רווי הוצאות, יהיה עליו לשאת בהוצאות אלו. ייתכן וההליכים בהם נקטו העותרים היו חשובים להם בשל המצוקה שהם חשו, אך עליהם לשאת בחסרון הכיס שנגרם למשיבות בעטיים. הכלל הוא, שבאין נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול מבעל הדין שזכה את הוצאותיו, יהא אותו בעל דין זכאי לפסיקת הוצאות. במקרה זה גם, העותרים השתהו בהגשת העתירה ולמעשה גם לא היה בסיס של ממש לעתירתם. התנגדויותיהם של העותרים כמו גם של מתנגדים אחרים נשמעה ומשיבות 1 ו-2 נתנו דעתן עליהם בהחלטה מנומקת, סבירה ומידתית. הבקשה נידונה בפני גורמים שונים שכולם מצאו אותה כעומדת בהוראות התכנוניות למעט שינויים קלים שנדרשו כתנאי לאישורה. טענותיהם העובדתיות של העותרים כי ההיתר שניתן אינו תואם את התכניות הרלוונטיות, אם בהיקף זכויות הבנייה, אם באשר לגובה הבנייה, אם באשר לקווי הבניין ואם באשר לשצ"פ - לא זכו לאישוש כלשהו. הבקשה הוגשה ביום 8.05.11 ומאז ובמהלך כל ההליכים שהתקיימו במשך למעלה משנה, העותרים לא הצטיידו עם חוות דעת או ראייה אחרת לתמיכה בטענותיהם. למעשה, גם הטענה בדבר הנזק שייגרם להם כתוצאה מהיתר הבנייה שניתן נטענה בעלמא מבלי שקיבלה אישוש כלשהו. גם ההחלטה לאשר את בניית הקומה הנוספת על קווי הבניין הקיימים של הקומה הראשונה החורגים כיום מקווי הבנייה המאושרים לפי התב"ע הקיימת, הינה במתחם הסבירות, הן בשל היקף החריגה הזניח והן בשל העובדה כי הקומה הראשונה חורגת בשל בנייתה לפי עשרות שנים ויש היגיון בבניית קומה נוספת מעליה ללא נסיגה.

6.         עם זאת, לא ניתן להתעלם לחלוטין מטענת העותרים כי למשיבה גם חלק מסוים בריבוי ההליכים בשל התנהלותה אל מול וועדות התכנון השונות, ויש גם מקום לבוא לקראת העותרים בשל כך שעם מתן הסכמם לדחיית העתירה, גם אם באיחור, הם שמו קץ להליכים המתנהלים סביב היתר הבנייה ואפשרו למשיבה להמשיך בתוכניותיה.

משהותירו ב"כ משיבות 1 ו-2 את עניין ההוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט, כיאה לרשויות,  החלטתי לחייב את העותרים לשאת בהוצאותיהן בסך של 5,000 ש"ח לכל אחת מהן. לעומת זאת, באשר למשיבה העומדת על פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד ריאליות לטובתה, לאחר שקילת טיעוני הצדדים אני מחייב את העותרים לשלם לה הוצאות בסך של 15,000 ש"ח.

ניתנה היום,  י"ג סיון תשע"ג, 22 מאי 2013, בהעדר הצדדים.