החלטה בתיק עת"מ 18982-07-11

ביום 14.12.11 ניתן פסק דין בעתירה. פסק הדין משקף הסכמה שהושגה בין הצדדים, על פי יוזמה של בית המשפט, אולם ניתן, במובן מסוים לראות בו כקבלה של העתירה , אם גם לא במלואה.

בפסק הדין ציינתי שהתרשמותי היא שהעותרת זכאית לפסיקת הוצאות מסוימת לטובתה. באת כוח משרד הפנים ביקשה להציג לפניי הסתייגות מפורטת בכתב, טרם קבלת החלטה. הרשות לכך ניתנה לה. כמו כן קיבלתי את הערות בא כוח העותרת להודעת ההסתייגות מטעם באת כוח משרד הפנים.

לא למותר לציין בקליפת אגוז את נסיבות הרקע של העתירה. העותרת, אינה יהודיה,  בעלת נתינות אוזבקית נישאה באוזבקיסטן, בסוף שנות ה-90, ליהודי שבשנת 2004 עלה לארץ, השתקע בה וקיבל אזרחות ישראלית.  לאחר עלייתו הזמין את שתי בנותיו שנולדו באוזבקיסטן ואת אשתו (העותרת) להצטרף אליו בישראל. שלושתן הגיעו לארץ באשרת שהייה לשלושה חודשים. הבנות זכו לאזרחות ישראלית ואילו העותרת נדרשה לתהליך ארוך שנים לבחינת בקשתה למעמד של קבע בישראל. היא קיבלה, בשלב מסוים תעודת זהות ואשרת שהייה של תושב ארעי מסוג א/5. עניין בקשתה למעמד של קבע נבחן במסגרת הידועה כ"הליך מדורג".

אדלג על עכבות ומעקשים שונים ומשונים  שנערמו על דרכה של העותרת ואתמקד בשלב האחרון שהניע את גלגלי העתירה. תוקף האשרה שניתנה לעותרת (א/5) עמד לפוג ב-29.6.11. מבעוד מועד ביקשה העותרת להאריך את תוקף האשרה אולם נמסר לה מטעם משרד הפנים שהארכת תוקף האשרה מותנית בהצגת דרכון אוזבקי שתוקפו הוא למשך שנתיים לכל הפחות. דא עקא שתוקף הדרכון של העותרת היה עד 29.12.11. שלטונות אוזבקיסטן אינם מאריכים תוקפו של דרכון לפני תפוגתו.

העותרת נמצאה במלכוד.  מצד אחד תפוגת אשרתה תהפוך את שהותה בישראל לבלתי חוקית ויהיה עליה לעזוב את ישראל. מצד שני היציאה מישראל תהיה  לחצי שנה ופירושה עזיבת המשפחה כולל הבנות הקטינות,  מבלי ביטחון  שהעותרת תוכל לחזור לישראל ומבלי לדעת מה יהא גורל התהליך המדורג.

ביום 27.6.11  התייצבה העותרת, בלוויית עורכת דין, לפני פקידת האשרות במשרד הפנים. הפקידה (שמה נקוב בעתירה) אמרה לה שבלי שתציג  דרכון בן תוקף לשנתיים לא ניתן להאריך את תוקף אשרתה. עורכת הדין הבהירה את הקושי הנעוץ בגישת שלטונות אוזבקיסטן. הפקידה - לפי הנטען בעתירה - הגיבה באמירה: "אין זה מתפקידה של מדינת ישראל לעזור לזרים".

ימים ספורים לאחר המפגש הייתה העותרת לשוהה בלתי חוקית. יום קודם לכן פנה בא כוחה בכתב  למשרד הפנים בניסיון להסדיר את הדבר אך כיון שלא קיבל מענה נאלץ להגיש את העתירה.

כל מי שיתבונן בתמונת המציאות הזאת יבין על נקלה שהתנהלות משרד הפנים איננה סבירה  (לשון המעטה. שכן לדעתי זו התנהלות שגובלת בהתעמרות). הדעת מתקשה להלום מצב שבו, מסיבות פרוצדוראליות טכניות ובלי סיבה מהותית,   ייגזר על אדם (גם זר שאינו בן מין הוא אדם) ניתוק ממשפחתו הגרעינית, לרבות ילדים שהם קטינים, למשך חצי שנה תמימה ומבלי כל ביטחון שתהליך רב שנים המצוי על סף סיומו של התאזרחות בישראל לא ייגדע.

אולם עיני גורמי משרד הפנים טחו מראות את האבסורד שמהלכיהם גורמים לו. לצערי גם הפרקליטות לא זיהתה  את הפגם שדבק בהחלטת הרשות המנהלית ובמקום לחתור לתיקונו ביקשה לגונן על ההחלטה בטענות דיוניות שונות. רק בשלב מאוחר יותר - לנוכח הערות מפורשות מבית המשפט -  גיבשה עו"ד לויאן, באת כוח משרד הפנים, רעיון נכון ביסודו לפיתרון סוגיית העתירה. היה צורך לשכלל את הצעתה כדי להבטיח  טוב יותר את האינטרס של העותרת. הצעתי לפרקליטה הנכבדה את עקרונות השכלול. היא נצרכה למן ניכר כדי להסיר הסתייגויות של משרד הפנים ובסופו של דבר התגבש לכלל פסק דין, פיתרון פשוט למדיי (הארכת תוקף האשרה עד סוף שנת 2011 שהוא מועד תפוגת הדרכון; יציאת העותרת לטשקנט למספר ימים לשם קבלת דרכון אוזבקי חדש ושיבתה ארצה ללא עכבות פרוצדוראליות תוך הבטחה שהתהליך המדורג לא ייקטע ולא ייפגע).

תגובת  באת כוח משרד הפנים לבקשה לחייב את המשרד  בהוצאות העותרת מיוסדת על טענה שלעתירה לא הייתה הצדקה;  התנהלות העותרת הייתה בלתי תקינה ובעתירה נפלו פגמים דיוניים שונים.

נוכח העובדה שההליך הסתיים בכך שהוענק לעותרת סעד מוסכם, אינני רואה מקום לדקדק בפרטי הטענות הללו שלא ניתן להכריע בהן בלי לברר את העתירה על מכלול פרטיה.

עם זה נקודה אחת ראויה לציון. לעתירה לא היה כל בסיס אילו התברר שאין ממש בטענת העותרת שהשלטונות האוזבקיים אינם מוכנים להאריך תוקפו של דרכון לפני תפוגת תוקפו של הדרכון הקיים. העותרת טענה שמדיניות הרשויות האוזבקיות מוכרת למשיב  ואילו באת כוח המשיב טוענת שדברי העותרת בנקודה זו הם אמירה בעלמא.

לי נראה שתגובת המשיב , בנקודה מרכזית זו, היא "אמירה בעלמא". קשה לי להאמין שמשרד הפנים אינו יודע  מהי מדיניות אוזבקיסטן בהקשר של הארכת תוקף דרכון. אם המשרד יודע שטענת העותרת בנקודה זו נעדרת כל שחר, מדוע לא הוצגה המציאות הנכונה לפניי?

נקודת המוצא שהדריכה אותי בגיבוש ההסדר שנקבע בפסק הדין הייתה שהמדיניות של אוזבקיסטן תואמת למה  שהוצג מפי העותרת (אכן כ"אמירה בעלמא". מה מצפים מן העותרת? שתביא אישורים מן הרשויות הזרות על מדיניותן?). באת כוח משרד הפנים  טענה טענות רבות כנגד העתירה אך לא כללה בהן טיעון בעניין מדיניות אוזבקיסטן.

נוכח המדיניות האוזבקית מצד אחד ונוכח חוסר הנכונות של משרד הפנים לפתור את עניינה של העותרת, מצד שני, ניצבה העותרת לפני מעגל שוטה שהדרך היחידה לפרוץ אותו הייתה בהגשת עתירה זו.  אלמלא הוגשה העתירה לא הייתה העותרת זוכה לסעד שהוענק לה.  העתירה הצריכה אותה להוצאות והיא זכאית לפסיקת הוצאות לטובתה.

משרד הפנים ישלם לעותרת הוצאות בסך 15,000 ש"ח.

בשולי הדברים הייתי מוסיף שראוי שמשרד הפנים יפיק מן העתירה דנן שני לקחים חשובים. הלקח האחד הוא שהחלטות (כולל "הסבר" או "מענה") הניתנות למי שפונה למשרדי רשות האוכלוסין צריכות להיות מתועדות בכתב שהעתקו יימסר לפונה. תגובות שנמסרות במסגרת "ראיונות בעל פה" פותחות פתח לטענות ולטיעונים מפי הגורם שאין לדעת את מידת העיגון שלהם באמת.

הלקח השני הוא שלצד דבקות בכללים ובנהלים של משרד הפנים צריך הגורם המטפל בפניות של מי מן הציבור, לשוות לנגד עיניו את המשמעות של החלטותיו. החלטה שלכאורה תואמת נוהל אך אינה נוטלת בחשבון תוצאה  בלתי סבירה ובלתי נסבלת כפרי של ההחלטה, אינה יכולה להיחשב כהחלטה תקינה. נהלים וכללים לפי טיבם טבעם מכוונים בדרך כלל את גורמי המנהל אל החלטות נכונות וסבירות. אולם נהלים אלה  לא יכולים לספק מענה לכל תרחיש שהוא. משום כך נהלים אלה מופעלים בידי גורם אנושי ומותר הגורם הזה על פי הנוהל הוא ביכולתו של הראשון לשקול את הנסיבות ולגבש פיתרון מתאים. התנהלות מוכנית של גורמי המנהל בהתאם לנוהל תוך עצימת עיניים (שלא לומר כוונת מכוון) נוכח תוצאה בלתי סבירה של הפעלת הנוהל, עשויה לעלות כדי התעמרות בפרט.

אני מציע את הלקחים הללו לעיונו של המשיב.