לפני בקשה לקבלת פרטים נוספים מהמשיבים, שאותה הגישו העותרים
"נוכח העולה והחסר בכתב תשובת המשיבים", כך לטענתם.
1.
רקע הדברים
העותרים שלפני מתגוררים בעיר הרצליה בקוטג'ים טוריים הרשומים כבית משותף, הבנויים על פני ארבעה מפלסים, כולל קומת מרתף ועליית גג. מאז שאוכלסה השכונה בשנות ה-80 נגבתה ארנונה בכל הדירות בשכונה על פי רישומי העירייה, תוך ששטחי הדירות בשכונה החייבים בארנונה נעו בין 111 מ"ר ל- 130 מ"ר. מצב זה נמשך קרוב לעשרים שנה. בחודש אפריל 1999 החלה עיריית הרצלייה לבצע מדידות בדירות בשכונה והגדילה את השטח לחיוב בארנונה של דירות העותרים.
במסגרת עתירתם, ביקשו העותרים מבית המשפט לקבוע, כי הגדלת שטחי הדירות החייבים בארנונה על ידי העירייה החל משנת 1999, בכ- 67 מ"ר, שהם שטחי המרתף, עליית הגג והמדרגות הפנימיות בדירותיהם (להלן:
שטחי המריבה), נעשתה שלא כדין. העותרים העלו בעתירתם מספר טענות הן בנוגע לשינוי שיטת החישוב ושינוי מדיניות החורגים מחקיקת ההקפאה והן בנוגע לחוסר הסבירות בכל הקשור לחלוקת נטל הארנונה למגורים בעיר. לעניין אחרון זה נטען, כי בצו הארנונה קיימת חלוקה בלתי סבירה בעליל של נטל הארנונה בין תושבי הרצליה וזאת משום שבתחומי העיר ישנם פערים גדולים באיכות הדיור ובהרכב הסוציו-אקונומי של התושבים בעוד שאין הבדל של ממש בשיעור הארנונה למ"ר בין האזורים. נטען, כי עיוות נוסף טמון בכך שקיים פטור מארנונה על שטחים מסוימים בבתי יוקרה, כגון מרתפים לשימושים שונים ומחסנים פרטיים, בעוד שמטילים ארנונה על שטחים בעלי שימוש זהה בדירות קוטג', בעלות איכות דיור נמוכה הרבה יותר.
בהתאם להחלטתי מיום 14.6.09, פוצל הדיון כך שתחילה נדונה הטענה לשינוי שיטת חישוב ושינוי מדיניות החורגים מחקיקת ההקפאה והצדדים הגישו סיכומים בשאלה זו.
במסגרת פסק הדין מיום 28.3.11 קבעתי, כי המדובר בשינוי מדיניות, שכן העירייה, ביודעין, לא חייבה בארנונה את שטחי המריבה במשך עשרים שנה לערך וכי כזאת נעשה רק לאחר המדידה החדשה.
פסק דיני מיום בוטל על ידי בית המשפט העליון ביום 14.5.12 (עע"מ 3524/11). בית המשפט העליון קבע (מפי כב' הנשיא א' גרוניס, כב' השופט י' דנציגר וכב' השופט ע' עמית), כדלקמן:
"בין אם מתייחסים להתנהלותה של המערערת 1 כלפי המשיבים כשינוי מדיניות ובין אם כתיקון טעות, הרי ברור שאין מדובר בעניין הנוגד את חוקי ההקפאה (למשל עע"ם 7518/09 משואה למלונאות נופש בע"מ נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם, 20.11.2011)). זאת, שכן לא חל שינוי בצווי הארנונה או בסיווג. מכאן שדין הערעור להתקבל. יחד עם זאת, מאחר שלמשיבים יש טענות נוספות, שבית משפט קמא לא נדרש להן מאחר שלא קיבל את עמדתם של המערערים, יש להחזיר את הדיון לבית המשפט על מנת שידון בטענות הנוספות שהועלו בעתירה."
לאחר שהתיק הוחזר אלי, התקיים דיון בעתירה שבמהלכו התרתי לעותרים להגיש תצהיר משלים בשאלה שנותרה לדיון והיא האם העירייה רשאית לגבות ארנונה בגין שטחי המריבה לאור טענת העותרים כי הארנונה המוטלת על נכסיהם גבוהה באופן בלתי סביר ביחס לנכסים אחרים ברשות המקומית. כמו כן, הורתי לעירייה להגיש כתב תשובה מלווה בתצהיר בשאלה זו.
בתצהיר המשלים שהוגש על ידי מר אריה גבע בהתאם להחלטתי, נטען על ידי מר גבע, כי הארנונה המוטלת על נכסו, נכסי יתר העותרים ונכסי תושבי השכונה האחרים (בה קיימים 24 קוטג'ים טוריים), הייתה גבוהה מלכתחילה ביחס לנכסים אחרים בעיר והיא הפכה בלתי סבירה באופן קיצוני משנת 1999, שאז העירייה שינתה את מדיניותה והחלה לחייב בארנונה גם את שטחי המריבה. על פי טענת מר גבע, הארנונה המוטלת על דירות העותרים ביחס לערך נכסי העותרים הינה גבוהה פי כמה מאשר הארנונה המוטלת על אלפי בתים ודירות אחרים בעיר בהשוואה לערכם ומצב מפלה ובלתי סביר זה, לדידו של מר גבע, מחייב לבטל את החלטת העירייה משנת 1999 לכלול את שטחי המריבה כשטחים החייבים בארנונה. לתמיכה בטענתו, פירט מר גבע רשימה של 17 עסקאות שהופיעו באתר רשות המיסים הכוללת את פירוט סכום התמורה המוצהר ושטח המכר, כפי שמופיע בפנקסי המקרקעין, אשר על בסיסה ערך חישוב אריתמטי של סכום הארנונה הנדרש מנכסים אלה באופן המוכיח, לדידו, כי בגין נכסו, שאת שוויו העריך יועץ נדל"ן מטעמו בכ-3 מיליון ש"ח, הוא משלם ארנונה הגבוהה פי כמה מזו שמשלמים בעלי הנכסים שברשימתו. מר גבע שב וטען, כי בצו הארנונה קיימת חלוקה בלתי סבירה בעליל של נטל הארנונה בין תושבי הרצליה, כמפורט לעיל.
בכתב התשובה שהגישה העירייה נטען, בין היתר, כי העותרים לא הוכיחו חוסר סבירות בשיעורי הארנונה שנקבעו לנכסי העותרים אל מול נכסים אחרים בעיר, כנטען. על פי הטענה, מעבר לעובדה שלעירייה אין כל חובה לקבוע את שיעורי הארנונה לכל אזור באופן יחסי לשווי הנכסים שבו, הרי שהראיות המובאות על ידי העותר - פרטי עסקאות שנדלו ממאגר העסקות של רשות המיסים - לרבות אופן הבאתן, שלא במסגרת חוות דעת מומחה, מלמדות שאין בהן כל ממש. לעניין זה נטען, כי המחירים המוצהרים של הנכסים שנדלו ממאגר מיסוי המקרקעין אינם בהכרח מבטאים את המחיר ששולם בפועל וממילא אינם משקפים בהכרח את שווי השוק של אותם הנכסים וכי מכל מקום, השטחים המופיעים במאגר העסקאות ממנו דלה העותר את הראיות הינם שטחים הרשומים בפנקסי המקרקעין שאין כל קשר בינם לבין שטחי החיוב בארנונה. נטען גם, כי העסקאות אינן מייצגות, לא את כל סוגי הנכסים בכל האזורים ואף לא את שוויו של האזור בכללותו, וכי ניתוח העסקאות וחישוב חיובי הארנונה לכל נכס, כפי שבוצעו על ידי העותר, מושתת על הנחות בעלמא וכולל טעויות עובדתיות למכביר.
2.
הבקשה לפרטים נוספים
לאחר הגשת כתב התשובה, הגישו העותרים בקשה לקבלת פרטים נוספים, היא הבקשה שלפני. במסגרת הבקשה מבקשים העותרים כי בית המשפט יורה למשיבה להמציא את פרטי כל אחד מ- 17 הבתים והדירות שהופיעו בתצהיר מר גבע, כפי שהם מופיעים ברישומי העירייה, לרבות נתוני המדידה שבוצעה בנכסים אלה, תוך פירוט השטחים החייבים בארנונה ואלה הפטורים מארנונה. עוד מבקשים הם כי בית המשפט יורה למשיבה להציג את הנתונים המצרפיים שיש בידי העירייה בדבר הערך הכספי שנקבע למ"ר בנוי, לפי אזורי העיר או לפי כל נתון השוואתי אחר. ככל שאין בידי העירייה נתונים מצרפיים, ביקשו העותרים כי עובד מדור היטל השבחה יצרף תחשיבים שהוכנו לגבי ערך שטחים בנויים בבתים ודירות, הדומים או מקבילים ל-17 הדירות שהובאו בתצהיר גבע.
בתגובתה לבקשה הבהירה העירייה כי אין לה כל התנגדות למסור את אותם פרטי נכסים שהיא סבורה כי הצליחה לאתר מבין פירוט העסקאות שבתצהיר גבע ללא זהות המחזיק הרשום מטעמי צנעת הפרט. העירייה הבהירה, כי עלה בידה לאתר רק 14 מבין הנכסים אשר פורטו בעסקאות שהובאו במסגרת תצהיר גבע והם צורפו כנספחים 1-14 לתגובתה. בכל הנוגע למידע המבוקש ביחס לשווי מ"ר בנוי לפי אזורי העיר נטען על ידי העירייה כי המידע המבוקש אינו בגדר "פרטים נוספים" שניתן לבקשם לפי תקנה 11 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "
התקנות"). על פי הטענה, בהתאם לפסיקה תקנה 11 לתקנות נועדה להביא להבהרתה או להשלמתה של טענה כללית או סתמית שבעובדה או שבחוק שהובאה בכתב התשובה של הרשות המוסמכת שכנגדה הוגשה העתירה. נטען, כי העותרים כלל אינם מפרטים בבקשתם היכן בכתב התשובה נטענה על ידי המשיבים טענה שהבהרתה דרושה באמצעות הפרטים המבוקשים על ידי העותרים, כך שנראה כי כל תכליתה של הבקשה הינה ניסיון ל"דיג ראיות" שיוכיחו את טענות או הנחות העותרים וזאת במסווה של בקשה לפרטים נוספים וכי מכל מקום, אין בידי העירייה את הנתונים המבוקשים על ידי העותרים. נטען, לאור זאת, כי העותרים מבקשים, למעשה, כי העירייה תערוך שומות פרטניות לגבי הנכסים שפורטו בתצהיר העותר או נכסים דומים להם.
3.
האם יש להיעתר לבקשה בנסיבות העניין
המקור הנורמטיבי לסעד המבוקש בבקשה זו מצוי בתקנה 11(א) לתקנות הקובעת, כדלקמן:
"עותר רשאי, בתוך 15 ימים מיום שהומצא לו כתב התשובה של משיב, לדרוש ממנו בכתב מידע או מסמכים (בתקנה זו - פרטים נוספים) לשם הבהרה או השלמה של נימוקים שבעובדה או שבחוק, הנזכרים בכתב התשובה או הנוגעים להם".
תקנה 11(ד) מסמיכה את בית המשפט לצוות על מתן פרטים נוספים שלא נמסרו, אך זאת תוך קביעה, לפיה
"
לא יצווה בית המשפט או הרשם על מתן פרטים נוספים אם אינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה"
.
להליך ה"פרטים הנוספים" שתי מטרות;
האחת, צמצום המחלוקות שבין בעלי הדין באמצעות הגדרה מדויקת של טענה כללית או סתמית, הן עובדתית והן משפטית.
השנייה, הבהרת עמדותיו של בעל דין, כדי לאפשר לבעל הדין שכנגד לכלכל את צעדיו ולהשיב לטענותיו של בעל הדין שמולו ולמנוע את הפתעתו (ראו אליעד שרגא ורועי שחר,
המשפט המינהלי,
סדרי הדין והראיות בבג"צ (תשע"א - 2010), בעמ' 167). ה"פרטים הנוספים" שבעל דין רשאי לדרוש מבעל הדין יריבו על פי תקנה 11(א) לתקנות הם, אם כן, אלו הדרושים "לשם הבהרה או השלמה" של הנימוקים שבעובדה או שבחוק הנזכרים בכתב התשובה. בית המשפט לא יצווה על מתן פרטים נוספים אם הם אינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה.