1. בפנינו עתירה נגד החלטת וועדת השחרורים על פי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - החוק), מיום 27.11.12, לפיה נדחתה בקשתו של העותר לשחרור על תנאי מן המאסר למשך 12 שנה, אותו הוא מרצה.
2. כפי שציינה ב"כ העותר בסעיף 1 של העתירה, הוטל העונש הנ"ל על העותר "בגין עבירות נשק שונות". על מנת ללמוד על טיבן והיקפן של העבירות האמורות, ועל חומרתן, נפנה למפורט בשלושת האישומים שהוגשו נגד העותר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 8106/04).
באישום הראשון שבכתב האישום בתיק הנ"ל מדובר על קשירת קשר לפשע, ייבוא נשק ותחמושת והחזקת נשק שלא כדין. הפרשה היא משנת 2003, כאשר העותר מיוזמתו קשר קשר עם אחר וייבא לישראל ממצרים שני אקדחים, 1,500 כדורים לרובה, וכן 10 רובי קלצ'ניקוב. בהמשך ייבא עוד 5 רובי קלצ'ניקוב ממצרים לישראל. העותר שילם לאחרים המעורבים בהברחה סכום של 3,800$.
האישום השני מדבר על קשירת קשר לפשע, ייבוא נשק וניסיון להחזקת נשק שלא כדין, על כך שבמרץ 2004 שוב יזם העותר הברחת נשק לישראל, הציע כסף לאחרים בעבור שיתוף פעולה בהברחה, ובהמשך הוברחו לישראל כ- 35 רובי קלצ'ניקוב ונשקים נוספים.
באישום השלישי מתואר כי באפריל 2004 הורו שוטרים לעותר לעצור את מכוניתו אך הוא לא נענה להוראות השוטרים, החל בנסיעה מהירה ומסוכנת, עד שנאלץ לעצור, בסופו של דבר. על כך יוחסו לעותר באישום זה עבירות של הפרעה לשוטר ומעשיו פזיזות או רשלנות.
3. בבית המשפט המחוזי בבאר שבע הודה העותר במיוחס לו בכתב האישום כפי שתוקן, זאת לאחר שנשמעו מרבית הראיות ולפני שנשמעה עדותו של עד מפתח בפרשה שהיה שותפו. בגזר דין מפורט מיום 4.9.05 הוטל על העותר עונש המאסר הנ"ל וכן עונש מאסר על תנאי של 24 חודשים למשך שנתיים שלא יעבור עבירת נשק.
4. אין צורך להכביר מילים על חומרת העבירות שעבר העותר ועל הסיכון הרב הנובע מהברחת הנשקים הנ"ל, לאור טיבם וכמותם, לתחומי מדינת ישראל או שטחים שבשליטתה. כמו כן, יש לראות משנה חומרה בכך שהעבירות נעברו ביוזמתו של העותר אשר פנה לאחרים ושילם להם כסף תמורת עזרתם. גם הודייתו במאוחר, אין לראות בה משום הבעת חרטה על אשר עשה. הבעת חרטה כזאת גם לא שמענו מפיו במהלך הדיון בפנינו.
5. החלטת וועדת השחרורים מפורטת ומנומקת. הוועדה אזכרה את הרשעותיו הקודמות של העותר בגין גניבות חקלאיות, שימוש ונהיגה ברכב ללא רישיון וגניבה על ידי עובד. היא הפנתה לחומרת הפרשה הנוכחית, תוך הפנייה לדברי כב' השופטת ברקאי, ככתוב בגזר הדין. הוצגו בפני הוועדה מידעים חסויים על התנהגותו השלילית של העותר לאורך תקופת מאסרו, שהעידו "על אידיאולוגיה שלילית שגוברת על ריסון עצמי גם כאשר מדובר בבקשה לשחרור מוקדם" והדברים השתלבו גם כן בכך "שהאסיר כן השתתף בשמחת חבריו בעת ביצוע פיגועים כנגד אזרחי מדינת ישראל ואין אנו מאמינים", כך כתבו חברי הוועדה, "לטענתו שהוא עצמו לא הביע כל שמחה".
עוד פירטה הוועדה כי העותר לא קיבל טיפול כלשהו בבית הסוהר וכי תכנית רש"א שהוצגה בפניה, אין בה תשובה של ממש למסוכנותו של העותר בעתיד. את העבירות שעבר העותר ראתה הוועדה ככ"אלה (ה)מעידות על הזדהות אידיאולוגית רצחנית ומעוותת שמגמתה העיקרית היא רצח של אנשים חפים מפשע, גברים, נשים וטף, ועל כן יש בהן, כשלעצמן, הוכחה על מסוכנות גבוהה למדי". לאחר אזכור אסמכתאות לגבי חומרת העבירה ונסיבותיה, המצדיקה את המסקנה כי גלום באסיר סיכון השולל שחרור על תנאי ממאסר, החליטה הוועדה "שהאסיר אינו ראוי לשחרור מוקדם ומסוכנותו גבוהה למדי ועל כן אין אנו נעתרים לבקשתו לשחרור מוקדם ודוחים אותה."
על כך מלין העותר.
6. ב"כ העותר טוענת כי העותר אומנם מסווג כאסיר בטחוני אך הוא איננו משתייך לארגון עוין, הוא ביצע את העבירות לא על רקע אידיאולוגי אלא על רקע כספי; הוועדה, לטענתה, יצאה מתוך הנחה מוטעית כי הייתה בעותר הזדהות אידיאולוגית עם ארגונים עוינים ומסוכנים לשלומם של אזרחי המדינה, לכן צריך לבטל את החלטת הוועדה ולאפשר לעותר לקבל שחרור מוקדם.
המשיבה מתנגדת לכך. מסבירה ב"כ המשיבה כי מדובר בהחלטה מנומקת וסבירה; ניכוי שליש אינו זכות מוקנית. בצדק השתכנעה הוועדה שהעותר מסוכן. העבירות חמורות ומדובר בסדרה של עבירות שכל אחת בפני עצמה מלמדת על מסוכנות והעדר מורא מן החוק. הוועדה לא קבעה בשום שלב כי העותר משתייך לארגון עוין. די בקביעתה כי לא ניתן לומר שהעבירות בוצעו ממניע כלכלי בלבד, וכי המניע האידיאולוגי זועק מתוך המעשה עצמו. אף אם מדובר באסיר שהוא אדיש לחלוטין לביטחונה של המדינה, הרי המעשים והיקפם מלמדים על מסוכנות. עוד הפנתה ב"כ המשיבה למידעים הסודיים, לחוות הדעת של השב"כ ולנספח הסודי, והחומר אף הוגש לנו ועיינו בו לצורך החלטתנו.
7. עיינו בתצהיר של העותר מיום 4.10.11, בו הוא הצהיר כי הוא אמנם מסווג כאסיר בטחוני "ללא שיוך אידיאולוגי (וכי) העבירות שלי בוצעו על רקע כספי גרידא", אך, לדבריו, "מעולם לא נטען ולא טענתי כי אני שייך לארגון בלתי חוקי כלשהו"; "הסיווג שלי כאסיר המשתייך לפת"ח נעשה בזמנו על ידי שב"ס לצרכים הפנימיים שלהם ... אז הם החליטו שאינני מתאים ... אגף פת"ח וכי אין לראות בשיבוץ שב"ס המנהלי כמעיד על שייכות אידיאולוגית לארגון כלשהו". במקום להצהיר באופן ישיר ומפורשות שהוא איננו חבר בשום ארגון עוין ואיננו משתייך לארגון כזה, טרח העותר להסביר מדוע אחרים טעו כשסיווגוהו כאסיר ביטחוני. דבריו כוללים בחובם יסוד מובהק של התחמקות וערפול.
בתום הדיון בפנינו אפשרנו לעותר לומר את דבריו. היה מקום לחשוב כי יביע חרטה כנה על אשר עשה או כי יצהיר חד משמעית שהוא איננו שייך לשום ארגון עוין ואיננו אוהד של כל ארגון כזה או תומך בו או במעשיו. כל ששמענו הוא כי אין לו מה להוסיף.
8. בצדק ציינה כב' השופטת ברקאי בגזר הדין כי יש במעשי העותר "כדי לסכן את שלום הציבור ובטחונו באורח ישיר עד כי ניתן לראות במעשיו של הנאשם משום בגידה בחובת האמונים המוטלת על כל אזרח כלפי מדינתו והחברה בה הוא חי, מכוחה חייב הוא לשקוד על טובתן וביטחונן. הנאשם כאן הפר חובת אמונים זו בשביל בצע כסף ועל כך נדרש לתת את הדין (ראה ע"פ 5318/03 סלע עמר נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך סו' 627)."
9. לאור כל האמור, אחת היא בעינינו אם עשה העותר את אשר עשה מחמת בצע כסף או מתוך הזדהות או השתייכות לארגון עוין. כך או כך מעשיו כה חמורים ושיטתיים, היקף הברחת הנשק כה ניכר, וברור כי הדברים נעשו מתוך אדישות מוחלטת והתעלמות מן הסיכון אשר ייגרם לאזרחי מדינת ישראל ותושביה מהימצאות כמויות כה גדולות של נשק בידי מקבליו בשטחי המדינה. כאשר אין בנמצא כל ראייה המעידה על הסתייגות ממטרותיהם של ארגונים עוינים ניתן להניח כי העותר אינו כה רחוק מהזדהות עימם, המשתקפת מעצם ביצוע מעשי העבירה והיקפם.
10. המידעים המונחים בפנינו, גם הם אינם מתיישבים עם התנהגות נאותה בבית הסוהר או עם הסתייגות והעדר כל שותפות בפעילויות של ארגונים עוינים.
11. למעלה מן הדרוש נוסיף כי הלכה ידועה היא שבית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו אלא מקום בו חרגה הוועדה באופן ממשי ממתחם הסבירות ולא זה המקרה שבפנינו (עיינו: בג"צ 89/01
הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, עמ' 871, וכן רע"ב 6083/07
ניהאד ג'נדייה נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 21.10.07, עמ' 6).
12. לאור כל האמור, הגענו לכלל דעה כי החלטת הוועדה סבירה ואין להתערב בה, שכן העותר אינו ראוי לשחרור מוקדם. כמו כן, שחרורו המוקדם מן הכלא יסכן את שלום הציבור וביטחונו.