העותר יליד 1988 מרצה 10 שנות מאסר בגין הרשעתו בעבירות של הריגה, תקיפה כדי לגנוב ואי נקיטת צעדי זהירות בחיה. זהו מאסרו הראשון.
שחרורו המלא ביום 23.7.2015.
ב-26.10.2011 דנה ועדת השחרורים בבקשתו של העותר לשחרור מוקדם (בתום ריצוי 2/3 ממאסרו) ולאחר שהוצגה בפניה התוכנית השיקומית של רש"א, הגיעה הועדה למסקנה ששיחרורו של העותר לא יפגע בביטחון הציבור, והוא ראוי לשחרור מוקדם (ביום 23.3.2012).
חרף זאת החליט נציב שירות בתי הסוהר לא לשחרר את העותר בשחרור מנהלי החל ב- 28.10.2011 וזוהי עניינה של העתירה המונחת בפני.
לטענת העותר משהחליטה ועדת השחרורים שהוא ראוי לשחרור מוקדם, הוא זכאי לשחרור מנהלי והחלטת הנציב הינה לא צודקת ולא סבירה כי היא פוגעת בסיכויי השיקום של העותר שכן הוא אסיר חיובי ועל פי תוכנית רש"א יש לו מקום עבודה מסודר והוא שכר דירה (עבורה התחיל כבר לשלם) ובהתקיים שני קירטריונים אלה היה מקום להורות על שחרורו המנהלי. לטענת העותר, החלטת הנציב עלולה לפגוע גם בסיכוייו להשתחרר בתום ריצוי 2/3 ממאסרו, מאחר ולא מן הנמנע שמקום העבודה שהסכים לקבלו לא ימתין עד לשחרור ה-2/3 והוא ייאלץ למצוא מקום עבודה אחר וייגרם לו נזק כספי כי הוא משלם עבור דירת המגורים ששכר.
בדיון ביום 10.1.2012 שמעתי טיעוני ב"כ הצדדים לעתירה, ובהחלטה שניתנה על ידי ביום 10.1.2012, נתבקש ב"כ המשיב לקבל עמדתו של נציב שב"ס (להלן: "הנציב"), או גורם מוסמך מטעמו, "
בדבר מתן האפשרות לעותר להשתחרר על תנאי במועד קרוב ככל האפשר ולפני 23.3.2012, כאשר ההחלטה תחול רק לגביו ולא יהיה בה משום תקדים לאסירים אחרים שאותם לא ניתן לשחרר בשל היעדר שחרור מנהלי".
בדיון נוסף ביום 31.1.2012 נתקבלה תגובת המשיב להחלטה מיום 10.1.2012. המשיב מתנגד לקבלת העתירה וסומך התנגדותו על סעיף 68ג. לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב - 1971 (להלן: "הפקודה")
"עלתה תפוסת האסירים על תקן הכליאה, רשאי הנציב על פי שיקול דעתו ובמועד שימצא לנכון, להורות שישוחררו טרם זמנם האסירים שיתרת מאסרם ביום מתן ההוראה (להלן - היום הקובע), אינה עולה על יתרת המאסר המרבית שנקבעה בתוספת הראשונה לקבוצת האסירים שעמה נמנים אותם אסירים". על פי לשונו של הסעיף, סמכותו של הנציב להורות על שחרור מנהלי קמה רק כאשר תפוסת האסירים עולה על
תקן הכליאה כפי שנקבע.
נטען כי תקן הכליאה (על פי צו בתי הסוהר (שחרור מנהלי) קביעת תקן הכליאה, התשע"א - 2011) עומד על 17,700 אסירים ומאחר ומצבת הכליאה בכלל בתי הסוהר בארץ עומדת על 17,256 אסירים, אין לנציב סמכות להורות על שחרור מנהלי של אסירים, לרבות העותר. בנוסף, מפנה המשיב להוראת סעיף 68ד(ג) לפקודה המדגיש את העקרון הקבוצתי בשחרור מנהלי וקובע כי גם כאשר מצבת האסירים בשב"ס הינה מעל תקן הכליאה וקיימת הסמכות לנציב לשחרר אסירים שחרור מנהלי, לא מדובר בשחרור פרטני הבוחן נסיבותיו של כל אסיר באופן נפרד. "
היו ביום הקובע אסירים הנמנים עם אותה קבוצה שיתרת מאסרם זהה, ויש לשחרר שחרור מינהלי רק חלק מהם - ישוחררו כולם, על אף האמור בסעיף קטן (ב), אף אם תקטן בכך תפוסת האסירים מתקן הכליאה."
כל עוד נמצאת מצבת האסירים במסגרת תקן הכליאה כפי שהוגדר בצו בתי הסוהר, החלטת הנציב סבירה ויש לדחות את העתירה.
לאחר ששמעתי טיעונים ונתתי דעתי להוראות הפקודה הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.
לשונו של סעיף 68ג. ברורה. סמכותו של הנציב לשקול שיחרור מנהלי של אסירים קמה רק אם "
עלתה תפוסת האסירים על תקן הכליאה". משהוכח לי כי מצבת האסירים ביום 18.1.2012 (היום בו ניתנה התגובה) הייתה מתחת לתקן הכליאה אין לנציב סמכות לשקול שחרור מנהלי.
ועוד, גם כאשר מצבת האסירים בשב"ס הינה מעל לתקן הכליאה וקיימת לנציב סמכות לשחרר אסירים שחרור מנהלי, לא מדובר בשחרור פרטני (סעיף 68ד(ג) לפקודה).
לא למותר להוסיף כי הנחת היסוד היא כי מי שנדון למאסר בגין עבירה שביצע עליו לבצע את מלוא תקופת מאסרו ולא עומדת לו זכות קנויה לקיצור עונשו (רע"ב 10349/08,
מ"י נ' סמיר גנאמה
, לא פורסם, ניתן ביום 20.7.2009).
לאור האמור לעיל אין לאינטרס ההסתמכות הפרטי של העותר על מה שיסמוך, למרות שתסכולו של העותר ברור, שראה את שחרורו קרוב מתמיד ותקוותיו נכזבו. בית המשפט מביע תקווה שתוכנית רש"א שהוכנה, תהיה תקפה גם בתאריך הרלבנטי לשחרור ה 2/3 (ביום 23.3.2012).
מעבר לנדרש, באשר לנזק הכספי שהעותר טוען לו, בגין שכירת הדירה, ב"כ המשיב הפנה את תשומת לבו של בית המשפט כי על פי התוכנית שהוצגה בפני הועדה, הוא מסר לועדה את כתובת אמו כמקום מגוריו לאחר שחרורו מהכלא. דא עקא שהעותר שינה את הכתובת לדירה ששכר מבלי שקיבל אישור על כך.
סיכומו של דבר, החלטת הנציב צודקת.
העתירה נדחית.
המזכירות תשלח העתק מההחלטה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט' שבט תשע"ב, 02 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.