בפניי ערעור על הכרעת-דין של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בבד"מ (חיפה) 89/04, אשר זיכה את המשיב מעבירות המשמעת שיוחסו לו.
1. המשיב הינו מורה בעל ותק של 32 שנים בבית-הספר חט"ב ב' בטירה. באוקטובר 1999 נרשם המשיב ללימודי תואר ראשון בחינוך בשלוחת אוניברסיטת לטביה בנצרת (להלן: שלוחת לטביה).
ביום 15.11.04 הוגשה לבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית-הדין) תובענה כנגד המשיב בנוגע למעשים שביצע במסגרת לימודיו בשלוחת לטביה. על-פי הנטען בכתב-התובענה, סיכם המשיב עם מרואן מסאלחה ששימש כמנחה סטודנטים מטעם השלוחה (להלן: מרואן), כי זה יגיש בשמו של המשיב את עבודת הגמר לסיום לימודיו בתואר הראשון. לפי האמור בכתב-התובענה, מרואן סיפק את העבודה למשיב, באופן הנחזה להיות כאילו המשיב הוא שהכין את עבודת הגמר, על-אף שהמשיב לא הכין אותה כלל. במעשים אלה, הציג המשיב מצג כוזב לפיו מדובר בעבודה מקורית שהוכנה על-ידו, ביודעו כי הדבר אינו נכון וכי העבודה הוכנה על-ידי אחר, והכל בכוונה לקבל במרמה את התואר הראשון. עוד נטען כי בתחילת שנת 2000 אישר משרד החינוך למשיב מענק שכר לימוד בסך 7000 ש"ח עבור לימודיו בשלוחת לטביה. על-פי האמור בכתב-התובענה, במעשיו אלה פגע המשיב במשמעת שירות המדינה והתנהג התנהגות בלתי הוגנת שאינה הולמת עובד מדינה ואשר עלולה לפגוע בתדמיתו ובשמו הטוב של שירות המדינה. בהתאם לכך, הועמד המשיב לדין בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), (3) ו- (4) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת או החוק).
2. לאחר שהמשיב כפר בהאשמות שיוחסו לו, הגיעו באי-כוח הצדדים להסדר דיוני לפיו בית-הדין יכריע בתובענה על-פי הראיות שהצדדים הגישו בפניו בהסכמה, ללא שמיעת עדים. הסדר דיוני זה אומץ על-ידי בית-הדין, ובאי-כוח הצדדים הציגו טיעוניהם לגבי המסקנות המתבקשות מהחומר הראייתי שהוגש.
במסגרת ההסדר הדיוני האמור, הגישה התביעה לבית-הדין שלוש הודעות משטרתיות שניגבו מהמשיב (ת/1, ת/2, ת/3), בלא שהמשיב נחקר על האמור בהן בפני בית-הדין. עוד הגישה התביעה עבודה שלטענתה הוגשה על-ידי המשיב לשלוחת לטביה כעבודת-גמר של לימודי התואר הראשון (ת/4), וכן אישור של משרד החינוך על תשלום מענק שכר-לימוד למשיב בסך 7000 ש"ח בגין לימודיו בשלוחת לטביה (ת/5). הסנגור הגיש לבית-הדין אישור על לימודיו של המשיב בשלוחת לטביה ומכתב שנשלח למשיב לשם הסדרת חוב כספי מצידו לחברה המנהלת את שלוחת לטביה בארץ (נ/1, נ/2).
3. בהכרעת-הדין שניתנה ביום 22.12.04 קבע בית-הדין כי "התביעה לא הוכיחה בראיות מספיקות ומשכנעות את המעשים המיוחסים לנאשם (המשיב)". מסקנה זו נשענה על הטעמים הבאים: ראשית, עמד בית-הדין על כך שכתב-התובענה נוסח באופן לקוי, שכן מחד גיסא נטען במסגרתו כי המשיב סיכם עם מרואן שהאחרון יגיש בשמו של המשיב את עבודת-הגמר, ומאידך גיסא נטען כי מרואן מסר את העבודה לידי המשיב. שנית, ציין בית-הדין כי אין עדות לכך שהעבודה שהוצגה על-ידי התביעה (ת/4) אמנם הוגשה לשלוחת לטביה על-ידי המשיב. כמו-כן, אין על העבודה האמורה כל סימן שיעיד כי נתקבלה אצל גוף כלשהו או נבדקה על-ידי מאן דהוא. שלישית, נקבע כי הודעתו הראשונה של המשיב במשטרה (ת/1) טומנת בחובה סתירות פנימיות - בתחילת ההודעה, טען המשיב כי קיבל את העבודה ממרואן, ואז מסר אותה לאחר כדי שידפיס ויכרוך אותה עבור המשיב. בהמשך אותה הודעה, טען המשיב כי ביקש ממרואן חומר לעבודה, ומרואן מסר לו את העבודה מוכנה, כשהיא כבר כרוכה ונושאת את שמו. לגישת בית-הדין, לא ניתן להכריע בין הגירסאות השונות שעלו מדבריו של המשיב, ואין ביתר הודעותיו של המשיב במשטרה כדי להבהיר את הפרטים הטעונים בירור. בית-הדין הוסיף והדגיש כי הודעותיו של המשיב במשטרה היו מבולבלות, וכללו גרסאות שאינן עיקביות. לגישת בית-הדין, חוסר עקביות זו אינה צריכה לפעול לרעת המשיב דווקא, בהתחשב בכך שהתביעה הסכימה להסדר דיוני במסגרתו נמנעה מלחקור בפני בית-הדין את המשיב או את מרואן על פרטי התובענה. בהתחשב בכל אלה, בא בית-הדין למסקנה כי אשמתו של המשיב לא הוכחה, ולפיכך זיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו.
4. כנגד הכרעת-הדין האמורה מופנה ערעור המדינה בפניי. לטענת באת-כוח המדינה, שגה בית-הדין כאשר קבע כי לא הוכחה אשמתו של המשיב, שכן בהודעותיו במשטרה הודה המשיב כי הגיש עבודת-גמר לצורך קבלת התואר מבלי שכתב בה מאומה. באת-כוח המדינה הסכימה עם הערתו של בית-הדין כי כתב-התובענה נוסח בלשון שאינה מדוייקת. עם זאת, הוסיפה וטענה כי בית-הדין מוסמך היה להרשיע את המשיב על-סמך העובדות שהוכחו בפניו בעבירה של התנהגות בלתי הולמת, שכן הוכח כי המשיב הגיש לאוניברסיטה עבודת-גמר שלא נכתבה על-ידו. לטענתה, ניתנה למשיב הזדמנות סבירה להתגונן מפני ההאשמה האמורה ולפיכך אין מניעה להרשיעו בגינה.
מנגד, טען בא-כוח המשיב כי דין הערעור להידחות, מהטעמים שפורטו בהכרעת-דינו של בית-הדין למשמעת. לטענת הסנגור, מאחר והמדינה ויתרה על שמיעת עדים במסגרת ההסדר הדיוני עליו הסכימו הצדדים, הרי אי הבהירות העולה מחומר הראיות צריכה לפעול לטובת מרשו.
5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהובא בפניי, באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.
ייאמר מיד כי מסכימה אני עם הערותיו של בית-הדין כנגד אופן ניהול התובענה על-ידי התביעה: ראשית, כתב-התובענה נוסח באופן לקוי. כך למשל, נטען בתובענה כי המשיב סיכם עם מרואן כי זה יגיש בשמו של המשיב את עבודת הגמר לסיום התואר. הלכה למעשה, בהודעותיו במשטרה טען המשיב כי קיבל את העבודה ממרואן, ושלח אותה בעצמו לשלוחת לטביה בדואר רשום. שנית, כפי שפורט בהכרעת-הדין, קיימת אי בהירות בנוגע לפרטים מסויימים בחומר הראיות. כך למשל, ציין המשיב בהודעה המשטרתית הראשונה שנגבתה ממנו (ת/1) כי ביקש ממרואן למסור לידיו "חומר לעבודה", אולם מיד לאחר מכן הוסיף כי מרואן מסר לידיו עבודה מוכנה. זאת ועוד; בתחילת ההודעה ת/1 ציין המשיב כי מסר את העבודה להדפסה ולכריכה בעיר מגוריו, אך בהמשך ההודעה ציין כי קיבל ממרואן עבודה מוכנה כשהיא מודפסת וכרוכה ואף נושאת את שמו. בהתחשב בחוסר הבהירות האמורה, ספק אם היה על התביעה להסכים להסדר דיוני במסגרתו לא נחקרו עדים. עוד נציין כי ראוי היה לתביעה להציג בפני בית-הדין ראיות אודות דרישת האוניברסיטה להגשת עבודת-גמר לשם סיום לימודי התואר הראשון; וראיות בנוגע לתפיסת העבודה על-ידי המשטרה בשלוחת לטביה. מחדלים אלה מעידים על ניהול לקוי של התיק מצד התביעה, באופן המחייב התייחסות מתאימה מצד הגורמים הממונים שם. אף-על-פי-כן, לאחר שבחנתי בעיון את חומר הראיות שהובא בפני בית-הדין, שוכנעתי כי יש בו כדי לבסס את אשמתו של המשיב בעבירה לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת. כפי שיובהר להלן, הסתירות בדבריו של המשיב במשטרה אינן מהותיות להאשמה המיוחסת לו, ואילו הפרטים שבעניינם נמנעה התביעה מהבאת ראיות נוספות אינם מעוררים מחלוקת אמיתית בהתחשב בכך שהמשיב הודה במעשה שיוחס לו. להלן פירוט הטעמים שהביאוני למסקנה האמורה.
6. את העובדה שהמשיב בחר שלא להעיד וליתן הסברים לסתירות בגירסתו במשטרה אין לזקוף לטובתו כפי שעשה בית-הדין, אלא לחובתו. בהודעותיו במשטרה ציין המשיב מספר פעמים כי לשם סיום לימודי התואר הראשון בשלוחת לטביה, נדרש הסטודנט להגיש עבודת-גמר (בלשונו- "עבודה מסכמת", או "עבודת פרוייקט"), ועליו להיבחן על העבודה בעל-פה (במילותיו- "לעשות הגנה" לעבודה). בחקירתו הודה המשיב בפה מלא כי הגיש לשלוחת לטביה עבודת-גמר שלא כתב בעצמו, אלא הגיעה לידיו ממרואן. וכך נאמר בהודעה הראשונה שמסר המשיב במשטרה (ת/1):
"ש: אני מניח בפניך עבודת גמר שהגשת לאוניברסיטת לטביה לתואר ראשון מסומנת ב.ב.1 מהיום [5.3.02] בנושא השפעת תיפקודו, איכותו והכשרתו של השוטר הקהילתי על מידת שביעות הרצון של האזרחים. מי הכין את העבודה, ממי קיבלת אותה?
ת: אני קיבלתי את כל העבודה הזאת ממרואן, ונתתי למישהו שידפיס את זה. אני לא כתבתי אף מילה בעבודה הזו. את כל החומר קיבלתי ממרואן. אני נתתי למישהו אצלנו בטירה להדפיס את הכל והוא גם כרך לי את העבודה.
...
ש: מי נתן לך את העבודה המסכמת שמסומנת ב.ב.1 מהיום [5.3.02] שאני מציג בפניך ונשאלת בעניינה קודם לכן?
ת: מרואן מסאלחה, כשהוא עבר דרך טירה הוא מסר לי את העבודה הזו. אני לא פגשתי אותו. אני ביקשתי ממנו חומר לעבודה והוא נתן לי עבודה מוכנה שאתה מציג בפניי. הוא נתן לי את העבודה עם הכריכה עם השם שלי".
(ההדגשות אינן במקור-ד.ב)
יצוין כי במהלך גביית ההודעה הראשונה (ת/1) העלה החוקר המשטרתי טענות נוספות כנגד המשיב - כגון, שהמשיב הגיש לשלוחת לטביה תרגום לאנגלית של עבודת-הגמר שלו לאחר שזו תורגמה על-ידי אחר, או שהמשיב הגיש עבודות נוספות שנמצאו בתיקו בשלוחת לטביה ואשר נכתבו על-ידי אחרים. המשיב הכחיש טענות אלה מכל וכל, ולא זיהה את המסמכים שהוצגו לו. הכחשתו זו רק מחזקת את אמינות הודאתו כי לשם סיום לימודיו, הגיש עבודת-גמר שלא היה לו חלק בכתיבתה. עוד יצוין כי בחקירתו במשטרה למחרת היום (ת/2), מסר המשיב לידיו של החוקר צילום של "עבודת-הפרוייקט", כלשונו, ששמר בביתו. המשיב הסביר בחקירתו כי שמר עותק של העבודה שכן טרם נבחן עליה בעל-פה. על שאלת החוקר האם זהו הצילום שמרואן מסר לידיו, ענה המשיב בחיוב.
כאמור, נוכח דבריו של המשיב בהודעה המשטרתית ת/1 מתעוררת אי בהירות בנוגע לשאלה האם המשיב דאג להדפיס ולכרוך את העבודה שקיבל ממרואן, או שמא הגיש לאוניברסיטה את העבודה שנמסרה לידיו כשהיא כבר מודפסת וכרוכה. אלא שבנסיבות העניין אין באי הבהירות האמורה כדי לסייע למשיב. בין אם העבודה הגיעה לידיו כשהיא מודפסת וכרוכה ובין אם לאו, המשיב הודה בפה מלא כי לא היה לו כל חלק בכתיבת תוכנה, ובלשונו: "אני לא כתבתי אף מילה בעבודה הזו". מהודעותיו של המשיב במשטרה אף עולה בבירור כי הוא שלח בעצמו את העבודה בדואר רשום לשלוחת לטביה. אמנם, כפי שצוין לעיל, התביעה לא הביאה ראיה לכך שהעבודה שהוצגה בפני בית-הדין (ת/4) היא עבודת-הגמר שהגיש המשיב לאוניברסיטה, ואף לא הציגה ראיה לכך ששלוחת לטביה דרשה הגשתה של עבודה מסכמת לשם סיום התואר. עם זאת, העבודה שסומנה ת/4 נמצאה בתיקו של המשיב במשרדי שלוחת לטביה; היא הוצגה למשיב במהלך חקירתו במשטרה, והמשיב אישר כי זוהי עבודת-הגמר שהגיש לאוניברסיטה לצורך סיום לימודיו לתואר ראשון. בנסיבות אלה, לא התעוררה למעשה מחלוקת אמיתית לגבי העובדות האמורות. סוגיה זו - הגשת עבודת-גמר על-ידי המשיב לשלוחת לטביה על-אף שלא היה מעורב כלל בכתיבתה - עמדה במרכז טיעוניהם של הצדדים בפני בית-הדין ובפניי. לפיכך, אין ספק כי ניתנה למשיב הזדמנות סבירה להתגונן בגין ממצאים אלה (ראו והשוו: תקנה 66 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד - 1963). בהתחשב בכך, באתי למסקנה כי הוכח על-פי רמת ההוכחה הנדרשת בדין המשמעתי, כי המשיב הגיש עבודה לשם סיום לימודיו לתואר ראשון בשלוחת לטביה, על-אף שלא כתב את תוכנה.