המערער הורשע בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית תל אביב-יפו (להלן: בית הדין) בעבירות משמעת לפי סעיפים 9(1), (2), (3) ו-(4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: חוק המשמעת) ולפי סעיפים ב(ב), (ד) ו-(ה) לתקנון הכללי לעובדי העירייה (להלן: התקנון הכללי). על המערער הוטלו אמצעי משמעת של נזיפה ופיטורים על-תנאי למשך שלוש שנים. בפניי ערעור על ההרשעה ועל חומרת אמצעי המשמעת.
עיקרי העובדות
1. המערער הינו עובד המשיבה, והוא שימש מזה כשלושים שנה כטכנאי במכון הרנטגן במרכז הרפואי תל-אביב (בית החולים איכילוב). משנת 1999 שרוי המערער בסכסוך חריף ומתמשך עם מעבידיו וזאת על רקע העברתו מתפקידו כסגן רנטגנאי ראשי. הסכסוך האמור התברר, בין היתר, בבית הדין האזורי לעבודה ובמהלך הדיון בפנינו נמסר כי הצדדים מנהלים הליכי גישור בעניין.
ביום 20.11.02 הוגשה נגד המערער תובענה משמעתית הכוללת שני אישומים. על פי האישום הראשון, הבחין שוטר מתנדב במשטרת התנועה במערער, בהדביקו מדבקות עליהן נכתב "מחדלים באיכילוב ברבש תתפטר!" (להלן: המדבקות) על גבי שלטי הכוונה ותמרורים ועל גבי דופן הגשר באזור מחלף ינאי. על פי האישום השני, מצאו פקחי עיריית תל-אביב מדבקות זהות בשני מקומות בעיר. על רקע זה יוחסו למערער עבירות של התנהגות הפוגעת במשמעת, אי קיום המוטל עליו כעובד רשות מקומית, התנהגות שאינה הולמת והתנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקיד או בקשר אליו, לפי סעיפים 9(1), (2), (3) ו-(4) לחוק המשמעת ולפי סעיפים ב(ב), (ד) ו-(ה) לתקנון הכללי.
2. במהלך הדיון בבית הדין כפר המערער בעובדות התובענה וטען כי המדבקות נתלו על ידי חברו, מר נתי גרנאי (להלן: גרנאי), וכי למעשה הוא עצמו הגיע לאזור מחלף ינאי על מנת להסירן.
בית הדין הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון. בית הדין קיבל את גרסת עד התביעה המרכזי, מר שלמה רביד (להלן: רביד), אשר העיד כי ראה את המערער מדביק את המדבקות באזור מחלף ינאי. בית הדין קבע כי עדות זו הינה מהימנה ועקבית וכי על פיה אין כל ספק כי המערער אכן הדביק את המדבקות באזור ולא שהה במקום על מנת להסירן, כפי שנטען על ידו. בתוך כך נדרש בית הדין לטענת הסנגור כי עדותו של רביד פסולה, מאחר שהציג בפני המערער תעודת מתנדב במשטרת התנועה (להלן: התעודה) למרות שבאותה שעה לא היה בתפקיד וכך גבה מן המערער את פרטיו. בית הדין ציין כי תלונה שהגיש המערער נגד רביד בעקבות אירוע זה נמצאה מוצדקת, וכתוצאה מכך ספג רביד הערת מפקד. עם זאת, בית הדין קבע כי אף אם חרג רביד מסמכותו עת הציג התעודה, הרי שמותר היה לו לפנות למערער אף כאזרח אשר נכח במקום במקרה בזמן שנעברה העבירה ובנסיבות אלה אין מקום לפסול את עדותו. בית הדין דחה גם את טענת הסנגור כי עדותו של רביד פסולה על פי הוראות סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) משום שכרוכה היא בפגיעה בפרטיות.
לצד זאת קבע בית הדין כי עדויותיהם של המערער ושל חברו גרנאי, אשר תמך בגרסתו, אינן אמינות בעיניו. בית הדין ציין כי עדויות אלה מעוררות שאלות וספקות רבים ובכלל זה עמד על סתירות שונות שהתגלו בהן. בית הדין מצא כי גרסתו של המערער אינה מתיישבת עם מכלול העדויות וכי מדובר בגרסה "תפורה", אשר גובשה על ידי המערער בשיתוף עם חברו גרנאי רק בסמוך לתחילת הדיון בבית הדין. בית הדין קבע כי גרנאי, אשר אינו עובד ציבור, גילה נכונות לקחת על עצמו את האחריות להדבקת המדבקות וזאת בכדי שהמערער לא יישא בתוצאות הקשות של הרשעתו בדין המשמעתי. תמיכות נוספות למסקנה כי המערער הוא אכן זה שהדביק את המדבקות האמורות במחלף ינאי מצא בית הדין במכתבים הרבים ששלח המערער לגורמים שונים במסגרת הסכסוך החריף עם הנהלת בית החולים וכן בהתנהגותו המפלילה של המערער ובבחירתו לשמור על זכות השתיקה בעת חקירתו על ידי חוקר העירייה.
בית הדין קבע עוד כי עקרון חופש הביטוי אינו יכול להוות הגנה למערער וכי מעשיו של המערער חורגים מן הגבולות המותרים של מתיחת ביקורת על התנהלות בית החולים. בית הדין הדגיש כי אף אם תוכן המודעות הוא אמת, הרי שמעשיו של המערער בכל זאת עולים כדי עבירת משמעת חמורה, לנוכח הפרת חובת הנאמנות כלפי המוסד המעסיק אותו והפגיעה בשמו הטוב.
מנגד, זיכה בית הדין את המערער מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו באישום השני. זאת, לאחר שקבע כי לא הובאו ראיות לכך שהמערער הוא זה שהדביק את שתי המדבקות שנמצאו בעיר תל-אביב.
3. בעקבות הרשעתו הוטלו על המערער אמצעי משמעת של נזיפה ושל פיטורים על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, מבלי שתיפגע זכותו לפיצויי פיטורים אם יופעל תנאי זה. בית הדין לא ראה לנכון למצות את הדין עם הנאשם ולהטיל עליו עונש של פיטורים בפועל, כשם שביקשה המשיבה. בתוך כך ציין בית הדין כי העובדה שתוכן המדבקות הינו אמת (במובן זה שמנכ"ל בית החולים, פרופ' גבי ברבש (להלן: ברבש), לקח על עצמו אחריות למחדלים בבית החולים בעדותו) אמנם אינה מכשירה את המעשה, אך יש בה כדי להוות שיקול לקולה. כן התחשב בית המשפט בעבודתו רבת השנים של המערער בבית החולים, בנסיבותיו האישיות ובהשעייתו הממושכת, על השלכותיה הכלכליות.
טענות המערער
4. המערער מעלה טענה מקדמית לפיה פסק הדין בעניינו בטל מעיקרו, וזאת משום שבית הדין היה נגוע בניגוד עניינים, בהיותו מורכב מעובדי עיריית תל-אביב. חיזוק לטענתו זו שואב המערער מחוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון מס' 3), התשס"ג-2002, מכוחו הוקם בית דין ארצי למשמעת לעובדי הרשויות המקומיות תחת בתי הדין המקומיים ובית הדין האזורי שפעלו קודם לכן, וזאת בכדי לשנות את המצב לפיו היו חברי בית הדין עובדי אותה רשות מקומית על ידיה הועסק הנאשם.
לגופו של עניין טוען המערער כי דין עדותו של רביד להיפסל, משום שזה הפר את נוהלי המשטרה עת הציג בפניו תעודת שוטר מתנדב בזמן שלא היה בתפקיד. המערער מוסיף כי בעוד שהנהלים חייבו את רביד להעביר את המידע שהגיע לידיו בעקבות הצגת התעודה לידי מפקדיו, הרי שזה לא פעל בצינורות המקובלים, אלא הגיש תלונה נגד המערער למשטרה הירוקה ואף עדכן את בית החולים איכילוב בפרטי האירוע. עוד טוען המערער כי בנסיבות אלה מבוססת עדותו של רביד על פגיעה בפרטיות ודינה להיפסל מכוח הוראות סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות. טענה נוספת של המערער הינה כי יש לראות בדברים שמסר לרביד הודאת חוץ שאינה "חופשית ומרצון", אלא נגבתה בעורמה ובדרך פסולה, ועל כן אינה קבילה. במקביל טוען המערער כי שגה בית הדין כאשר העדיף את עדותו של רביד על פני גרסתו שלו, אשר נתמכה אף בעדותו של חברו גרנאי. המערער טוען, כי בעוד שגרסה זו לא נסתרה, הרי שעדותו של רביד לוקה בסתירות שונות. המערער מציין, בין היתר, כי רביד לא זכר באיזו שעה פנה למשטרה הירוקה על מנת להתלונן על האירוע ולבסוף נקב בשעה מאוחרת, שבה, פי הנטען, כבר לא עבד איש במקום. כן עומד המערער על כך שבעוד שבעדויותיו בפני חוקר העירייה ובמשטרה ציין רביד כי ראה את המערער מדביק מדבקות צהובות באזור מחלף ינאי, הרי שבעדותו בבית הדין סיפר כי בפועל היה עד להדבקת מדבקה אחת בלבד. עוד נטען כי עדותו של רביד הייתה מגמתית, וכי הושפעה מכעסו על ההליכים שננקטו נגדו בעקבות תלונת המערער וכן מן הקשר החם שנוצר, לדבריו, בין רביד לבין ברבש בעקבות הפרשה. לחלופין טוען המערער כי בפסק דינו לא ייחס בית הדין משקל ראוי לזכותו לחופש ביטוי, בייחוד בשים לב לכך שתוכן המדבקות הוא אמת. המערער מדגיש כי בנסיבות העניין לא הוכחה ודאות קרובה של נזק או של פגיעה בשירות הציבורי או באינטרסים אותם משרת השירות הציבורי כתוצאה ממעשיו ועל כן לא היה מקום לסייג את חופש הביטוי שלו בשל היותו עובד ציבור.
טענות המערער מופנות גם נגד חומרת אמצעי המשמעת שהושתו עליו. המערער טוען כי בית הדין לא התחשב בהשעייתו המתמשכת ובפגיעתה הקשה של הפרשה בשמו הטוב ובמעמדו. כן מציין המערער כי על עבירות חמורות מאילו שביצע נגזרו על עובדי עיריית תל-אביב עונשים קלים בצורה ניכרת.
דיון
5. טענותיו של המערער נגד הכרעת הדין מתייחסות לשני מישורים. במישור האחד מוסיף המערער לכפור במעשים המיוחסים לו וטוען כי לא הוא זה שהדביק את המדבקות באזור מחלף ינאי. במישור האחר טוען המערער כי אף אם תיוחס לו הדבקת המדבקות, הרי שמדובר במעשה המוגן על ידי עקרון חופש הביטוי. בטרם אפנה לבחון טענות אלה כסדרן, אבקש לייחד מספר מילים לטענתו המקדמית של המערער בדבר היות פסק הדין נגוע בניגוד עניינים בשל העובדה שחברי בית הדין הם עובדי עיריית תל-אביב.
בטרם נכנס לתוקפו חוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון מס' 3), התשס"ג-2002 (להלן: תיקון מס' 3) ביום 1.1.04, פעלו מכוח הוראות חוק המשמעת שלושה בתי דין מקומיים למשמעת ובית דין אזורי למשמעת. חברי בית הדין היו עובדי הרשות המקומית בה הוקם בית הדין. תיקון מס' 3 אכן נועד לשנות את המצב בו היו חברי בית הדין עובדי אותה רשות מקומית על ידיה הועסק הנאשם. זאת, בכדי למנוע מצב בו יהיו נתונים ללחצים מצד ראש העיר והנהלת הרשות המקומית מחד, ומצד ועד העובדים והנאשם עצמו מאידך (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון מס' 3) (בית דין ארצי), התשס"ב-2002, ה"ח 3127, 322). הוראות תיקון מס' 3 אינן חלות על העניין שבפניי, משום שזה היה תלוי ועומד בפני בית הדין ערב כניסתו לתוקף (ראו הוראת המעבר הקבועה בסעיף 16 לתיקון מס' 3). אף על פי כן, המערער מוצא בהוראות אלה תימוכין לטענתו כי ההליך המשמעתי שעבר נגוע בניגוד עניינים. טענה זו אין בידי לקבל. תיקון מס' 3 הינו צעד חשוב למניעת היווצרות ניגוד עניינים בהליכים משמעתיים של עובדי רשויות מקומיות. עם זאת, משלא הביא המערער ראיות שיש בהן כדי לבסס אפשרות ממשית לניגוד עניינים מצד חברי בית הדין, עקב זיקה כלשהי לעניינו או לממונים עליו, הרי אין בעצם העובדה שחברי בית הדין הינם עובדי עיריית תל-אביב כדי להביא לפסילת ההליך המשמעתי.
זהות מדביק המדבקות
6. ככל שמופנות טענות המערער נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין, הלכה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים הבאים בפניה. לכלל זה סייגים המתייחסים למקרים נדירים בהם הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות או שהגרסה המאומצת על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו למשל: עש"ם 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 476 ; עש"ם 2868/04 שמיאן נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם)). המקרה דנן אינו נופל לגדר החריגים האמורים. לאחר שבחנתי את טענות המערער לא מצאתי לנכון להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית הדין בפסק דינו המנומק ובהחלטתו לבכר את גרסתו של רביד על פני גרסת המערער. המערער לא הצביע על סתירות או על פירכות מהותיות שיש בהן כדי לפגוע במהימנות עדותו של רביד. מרבית הסתירות והפירכות עליהן עמד המערער אינן מתייחסות לפרטים בעלי חשיבות ממשית לגרעינה המהותי של עדות זו. כך למשל, אין בעובדה שרביד לא דייק בתשובתו לשאלה מתי פנה למשטרה הירוקה כדי לערער את מהימנות עדותו לעניין מעשיו של המערער בצומת ינאי. הנקודה היחידה מבין טענות המערער אשר נוגעת, לכאורה, לשורשה של העדות, מתייחסת לשאלה כמה מדבקות ראה רביד את המערער מדביק. ואמנם, בעוד שבעדויותיו בפני חוקר העירייה ובמשטרה וכן בחקירתו הראשית בבית הדין סיפר רביד כי הבחין במערער מדביק מדבקות צהובות, הרי שבחקירתו הנגדית השיב כי ראה את המערער מדביק מדבקה אחת בלבד. עם זאת, משנשאל רביד לפשר סתירה זו הסביר כי למרות שלנגד עיניו הדביק המערער רק מדבקה אחת על גבי תמרור, הרי שמדבקות זהות רבות היו תלויות באזור. בנסיבות אלה ניתן לכל היותר לומר כי בעדותו של רביד נפל אי דיוק, שאין בו כדי לפגוע במהימנות העדות. זאת ועוד, רביד לא הכיר את המערער ולא הייתה לו כל סיבה לטפול עליו האשמות שווא ביחס להדבקת המדבקות. בתוך כך, אין ממש בטענת המערער כי עדותו של רביד הייתה מגמתית והושפעה מן התלונה שהגיש נגדו המערער או מן הקשרים שנוצרו, לטענת המערער, בינו לבין ברבש בעקבות הפרשה. זאת מאחר שרביד פנה למשטרה הירוקה ולבית החולים איכילוב ודיווח על האירוע נשוא התובענה עוד בטרם התלונן עליו המערער.