1. בפניי ערר על החלטת ביהמ"ש לתעבורה בחדרה (כב' השופט משה גינות) מיום 12.11.06, לפיה נדחתה בקשת העורר לביטול הפסילה המנהלית שהושתה עליו למשך 60 יום, החל מיום 6.11.06.
2. ביום 2.11.06, סמוך לשעה 12:30, בצומת "שער מנשה", אירעה תאונת דרכים בה היה מעורב העורר. מחומר הראיות בתיק עולה, כי העורר עצר בצומת, ואולם לאחר מכן המשיך בנסיעתו, חסם את הדרך בה נסע הרכב השני המעורב (להלן: "הרכב השני"), וכתוצאה מכך נגרמה תאונה בה נחבל אדם ונגרם נזק לשני הרכבים המעורבים.
3. ביום 6.11.06 פסל מפקח עוזי הדר (רמת"ד - עמקים), את רישיון הנהיגה של העורר לתקופה של 60 יום. בהחלטתו ציין שיש יסוד להאמין כי יוגש כנגד העורר כתב אישום בקשר לתאונה זו.
4. העורר הגיש בקשה לביטול הפסילה המנהלית - בקשה אשר נדונה, כאמור, בפני כב' השופט מ' גינות, ונדחתה.
5. בהחלטתו ציין השופט מ' גינות, בין השאר, כי אין מחלוקת על כך שהעורר לא ציית לתמרור "עצור", חסם את דרכו של נהג הרכב השני, וכתוצאה מכך פגע נהג הרכב השני ברכבו של העורר. בעניין זה הפנה בימ"ש קמא לדו"ח הבוחן (רס"ר אלכסנדר גיסיס) בו נכתב, כי התאונה נגרמה בשל אי ציות לתמרור עצור.
6. באשר למסוכנותו של העורר, קבע בימ"ש קמא, כי נסיבות התאונה במקרה זה מעידות על כך שקיימת מסוכנות מצד העורר. בעניין זה התייחס בימ"ש קמא לכך ש"העורר נהג בחוסר זהירות משהפר את חובתו לעצור עצירה מוחלטת, משלא הבחין ברכב שהגיע משמאלו".
לאור האמור סבר בימ"ש קמא כי לא נפל כל פגם בהחלטת הקצין הפוסל ולכן אין גם להתערב בה.
7. בנימוקיו לערר טען ב"כ העורר, כי טעה בימ"ש קמא משקבע שאין מחלוקת שהעורר לא ציית לתמרור "עצור". בעניין זה הפנה ב"כ העורר לגרסות שנמסרו על ידי נהג הרכב השני ועל ידי העד אבו הדבה מוחמד, מי שישב ליד נהג הרכב השני, ושמסרו כי העורר ציית לתמרור ועצר את רכבו.
עוד טען ב"כ העורר, כי טעה ביהמ"ש משקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במקרה זה (מה עוד שכלל לא הוגש כתב אישום). ואולם, לשיטתו, גם אם ייקבע כי ישנן ראיות לכאורה במקרה זה, עדיין אין לקבוע כי העורר מסוכן.
8. ביום 22.11.06 התקיים דיון בערר. במעמד הדיון חזר ב"כ העורר על נימוקי הערעור. כמו כן ביקש לציין, כי התאונה אירעה ביום 2.11.06 ועד היום עדיין לא הוגש כתב אישום כנגד העורר. העורר מרצה את הפסילה כבר תקופה של 14 ימים. הפסילה המנהלית איננה יכולה להיות מקדמה על חשבון העונש (בדומה לשיקולים הנוגעים למעצר).
9. ב"כ המשיבה טען, כי לא ניתן להגיש כתב אישום באופן מיידי כאשר מדובר בתאונה. כמו כן, עמדתו היא כי פסילה לתקופה של 60 ימים, במקרה בו התרחשה תאונה בשל אי ציות לתמרור "עצור", היא סבירה. עוד נטען, כי מנסיבות התאונה עצמן מתגלה מסוכנותו של העורר. מכל מקום, ב"כ המשיבה הטעים, שגם אם אתערב בהחלטה, הרי התערבות זו צריכה להיות מסוימת בלבד.
10. לאחר עיון ושיקול סבורני, כי דין הערר להתקבל, באופן חלקי. ראשית, לאחר שעיינתי בחומר שהוגש לי, מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אחריותו של העורר לגרימת התאונה במקרה זה. הדבר עולה מעדויותיהם של שני העדים שהיו מעורבים בתאונה - נהג הרכב השני, והנוסע שישב לצידו. אכן, בית המשפט שידון בתיק לגופו הוא שיכריע בשאלת אשמו של העורר, וזו תהיה תלויה בממצאים שייקבעו על ידו. ואולם, בשלב בו אנו מצויים, די בראיות אלה.
כידוע, תמרור "עצור" מחייב הן לעצור והן לתת זכות קדימה. לפי הראיות לכאורה, עצר אומנם העורר, ואולם לא נתן זכות קדימה לרכב שהגיע לצומת (האמירה של בימ"ש קמא כי אין מחלוקת שהעורר לא ציית לתמרור "עצור", יכולה הייתה אמנם להתפרש כאילו העורר לא עצר כלל, ולא כך הדבר).
11. השאלה העיקרית במקרה זה היא מידת מסוכנותו של העורר. מסוכנות זו ניתנת להילמד מנסיבות התאונה, מעברו התעבורתי של העורר, ומנתונים אחרים שיש בהם כדי להצביע על מסוכנותו של העורר, כגון מעורבותו בעבר באירוע מעין זה. על בית המשפט ליתן דעתו למכלול הנסיבות ורק לאחר מכן יסיק מסקנות בדבר המסוכנות (השוו גם: בש"פ 7399/00
לחמי שמואל נ' מדינת ישראל
, תק-על 2000(3), 2245).
12. איזון בין השיקולים השונים, מחייב לדעתי, לקצר במקרה זה את תקופת הפסילה של העורר. נסיבות התאונה עצמן מלמדות על מסוכנות, כפי שסבר בית משפט קמא. בעברו של המערער עבירה אחת בלבד בגין אי ציות לתמרור. בהתחשב במכלול השיקולים, נראה לי כי ניתן לקצר את תקופת הפסילה ולהעמידה על 30 ימים בלבד (מעת ההחלטה על כך, ביום 6.11.06).
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בפקס.
ניתנה היום, ב' בכסלו תשס"ז (23 בנובמבר 2006), בהעדר הצדדים.