עפ"א
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
80195-04
16/11/2006
|
בפני השופט:
דר' עודד מודריק
|
| - נגד - |
התובע:
עיריית תל אביב
עו"ד אתי לוי
|
הנתבע:
1. מידף שירותי קייטרינג וארוח בע"מ
2. סכר מיכאל
3. ינץ אריה
4. נדלר ברוך
5. נוי עוזי
עו"ד ברעם
|
| החלטה |
לבקשת ב"כ העירייה נמחקים המשיבים 3 ו-5 מהודעת הערעור ופסק הדין שניתן בעניינם בבית משפט השלום נותר על מכונו.
ניתנה היום כ"ה בחשון, תשס"ז (16 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים
פסק דין
(לגבי המשיבים 1, 2 ו-4)
נגד המשיבים הוגש כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים שעניינו עיסוק בעסק של אירועים ושמחות ללא רשיון כמתחייב מחוק רישוי עסקים [פריט 7.9א לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשנ"ה - 1995]. הם הואשמו גם בהפרת צו איסור עיסוק שיפוטי שהוצא נגדם בתיק פלילי אחר שהתברר לפני בית המשפט לעניינים מקומיים.
העובדות שנטענו בכתב האישום הן שהמשיבים הורשעו בספטמבר 1997 בבית המשפט לעניינים מקומיים (תיק 111623/96) בעבירה של עיסוק בעסק של עריכת אירועים ללא היתר. ניתן שם צו לסגור את העסק אם לא יתקבל רשיון. המשיבים עשו מאמץ לקבלת רשיון. הם קיבלו בראשונה רשיון למסעדה, אפית מיני מאפה וצריכת משאות משכרים ללא השמעת מוסיקה וללא אירועים ובהמשך הותרה השמעת מוסיקה בהגבלות שונות, אך המשיבים לא הצליחו להציג היתר לעריכת אירועים. ביום 23.5.01 הגיע פקח עירוני אל עסקם של המשיבים (הוא "הבית הירוק" שליד אוניברסיטת תל אביב) ומצא כי במקום מתקיימת חתונה, נראו לקוחות (כ-70 במספר) אשר מוזמנים לחתונה ומשיחה עם אחד הבעלים - הוא המשיב עוזי נוי - התברר שבעסק מתקיימים אירועים עד להיקף של 250 איש.
עובדות נטענות אלה היוו לדעת התביעה בסיס לאישום הכפול של הפרת הצו השיפוטי הנובע מן ההרשעה הקודמת ובעיסוק שאינו תואם את רשיון העסק.
בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט אלי ספיר) זיכה את המשיבים מכל אשמה. הזיכוי נבע בראש ובראשונה ממימצא עובדתי האומר שלא ניתן לשלול ספקות בהקשר לעדותו של הפקח בדבר קיום אירוע (חתונה) בעסק הנדון ביום שבו נערך ביקור הפקח. הספקות נבעו משניים. ראשית, הדוח שערך הפקח אינו כולל פרטים מספקים בדבר מהותו של האירוע. התאור הוא בעקרו של הכנת מזון והגשתו בידי מלצרים (פעולה שכשלעצמה מתיישבת עם טיבו של העסק כמסעדה המותרת לפעול למטרה זו) וכן נזכר בדוח הביטוי "נראו לקוחות אשר מוזמנים לחתונה. במקום מתקיים חתונה". הקושי שהשופט קמא הנכבד ראה הוא בכך שלבד מן הביטוי "חתונה" אין כל תאור ואין פרטים המאמתים את העובדה שהתקיימה במקום מסיבת חתונה. שנית, אמנם בעדותו בבית המשפט תאר הפקח תאור מפורט יותר של החתונה ("קבלת פנים של ההורים של החתן והכל, נכנסו אורחים, נתנו שיקים, אמרו מזל טוב, לחצו ידיים. מנהל האירוע אמר שמתקיים אירוע של חתונה... נראה חופה בתוך האולם... בפירוש ברור שיש חתונה"). אלא שהשופט חשש שהפקח לוקה או עלול ללקות בזכרונו נוכח העבודה שמאז אותו ביקור פיקוח ערך כ-300 ביקורות באירועים שונים ומשונים.
העירייה לא השלימה עם הזיכוי ומכאן הערעור.
עיקר טענת העירייה היא שלפני בית משפט קמא באו עדויות מספקות במיוחד מפי הפקח על כך שבעת ביקור הפיקוח התקיים במקום אירוע מסוג חתונה. לא היתה כל סיבה לפקפק בעדות הפקח. הפקח הסתמך על דוח שערך. הדוח מציין בפירוש שבמקום התקיימה חתונה ואין זה בלתי הגיוני לסבור שעדות הפקח בבטחון רב כפי שנשמעה בבית המשפט מבוססת על זכרון אותנטי.
ב"כ המשיבים סבור שאין מקום להתערב בפסק הדין של הערכאה הראשונה שכן מדובר במימצא של אמון ועובדה. יתר על כן הפרטים שנשמעו מפי הפקח אינם מגלים שבמקום נערכה חופה וקידושין ועל כן באמת אין בטחון שמדובר היה בחתונה.
טענה נוספת מפי ב"כ המשיבים היא שכיוון שהעסק מורשה לניהול מסעדה תוך השמעת מוסיקה, אין כל מניעה לקיים בו אירוע סגור לקבוצת מוזמנים מסויימת, שבו הבסיס המרכזי הוא סעודה ונלוות לכך השמעת מוסיקה וכמובן שכשמושמעת מוסיקה אין כל דרך לחסום את האפשרות לרקוד לצלילי המנגינות. כדי להוכיח שנעברה עבירה אין די בציון העובדה שנערכה במקום מסיבה שבמסגרתה אורחים סעדו את לבם ורקדו לצלילי מוסיקה. צריך להוכיח שהמפגש נופל לגדר "שמחה" שכן פריט העסק הטעון רישוי הוא "אולם שמחות".
לדעתי, אכן שגתה הערכאה הראשונה בפסק דינה ומן הראוי לבטל את פסק הדין ולהרשיע את המשיבים.
המעיין בחומר הראיות, היינו בעיקר בעדות הפקח, אינו יכול להסכים למסקנה של בית משפט קמא בדבר ספק שבמועד הקונקרטי של ביקור הפקח התקיים בעסק אירוע של חתונה. הדברים כה בולטים וברורים עד שנראה לי שמותר לי כערכאת ערעור לחרוג מן השגרה ולהתערב במימצא העובדתי הזה.
עם זה, השקפתי היא שאין די בהוכחת אירוע חד פעמי כדי לבסס את העבירה של ניהול עסק ללא היתר כדין. הטעם לכך הוא שלמשיבים היה היתר לנהל מסעדה תוך השמעת מוסיקה. לפיכך, הפער שבין שגרת יום יום של המסעדה שבמסגרתה מוגש מזון לסועדים ומשומעים צלילי מוסיקה לבין אירוע חד פעמי של סגירת המסעדה לקהל מסויים ומוגדר תוך הגשת מזון והשמעת מוסיקה על רקע של אירוע כלשהו (יום הולדת, חתונה או כל ענין אחר) נראה קטן ביותר. תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל תשמ"ג - 1983) מגדירות אולם שמחות כ"מקום להכנת כיבוד וארוחות לאירועים חברתיים או משפחתיים ולהגשתם".
על כן, כמדומה בעיני שההבדל בין היתר למסעדה שבה שכולל גם השמעת מוסיקה לבין אולם שמחות הוא בתכלית של העסק. בעוד שמסעדה מיועדת בעקרון להגשת מזון לסועדים וסגירתה מעת לעת לקהל מוגדר אפילו לשם מסיבה אינה פוגעת ביעוד, הרי שאולם שמחות תכליתו לשמש דרך קבע לקיום אירועים מן הסוג המוגדר בתקנות. מכאן הנטל על התביעה להוכיח התנהלות רצופה של העסק כאולם שמחות ולא כמסעדה בלבד.
בהקשר זה כמובן עדותו של הפקח המתייחסת לאירוע חד פעמי אינה מספיקה. אולם מצאתי בעיון בפרוטוקול כי מפי אחד המשיבים נשמעה הודאה מפורשת שהעסק מקיים דרך קבע אירועים. אמר אותו משיב כי המקום פועל כ-10 שנים ויש בו מסעדה המשמשת הן את סגל האוניברסיטה והן את הקהל הרחב ובמסגרת זו, היינו במסגרת של שרות האוניברסיטה ושרות הקהל הרחבה מתקיימים במקום אירועים. אכן מרביתם של האירועים קשורים לאוניברסיטה אבל מן הריבוי האמור נשמע כי מתקיימים, אמנם מיעוט, של אירועים לטובת "הקהל הרחב". גם אירועים המיועדים עבור סגל האוניברסיטה כשהם מתבצעים במסגרת העסק הם בגדר "אירועים". כיוון שזאת שגרת ההתנהלות של העסק מתבקשת מסקנה הכרחית שניהול העסק נעשה תוך הפרת הדין שכן אין לעסק רשיון לקיים בו אירועים ושמחות.