השופטת ד' ביניש:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (השופטת י' צור), לפיו נדחתה עתירתם של המערערים נגד החלטת המשיב 2 (להלן: המשיב) אשר סרב להעניק למערער מעמד בישראל.
עיקרי העובדות וההליכים
2. המערער, אזרח ירדני, נשוי למערערת שהיא תושבת ישראל. לאחר נישואיהם, ביום 12.5.94, הגישו השניים למשיב בקשה ליתן למערער מעמד של תושב קבע בישראל. ביום 31.10.96 נעתר המשיב לבקשתם והודיע למערער כי עליו לעבור במסלול "ההסדר המדורג" לקראת קבלת מעמד כאמור.
3. ביום 26.3.01 נעצר המערער וסמוך לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום, אשר בו יוחסה לו הצתה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בכתב האישום נטען כי המערער ואדם נוסף השליכו בקבוק תבערה לעבר הכביש בין ירושלים למעלה אדומים. בקבוק התבערה התנפץ, על פי הנטען, בשטח פתוח סמוך לכביש וכתוצאה מכך התלקחה אש בשטח.
ביום 21.5.01 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את המערער בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום (ת"פ (י-ם) 1072/01 מדינת ישראל נ' חמדאן (לא פורסם)). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המערער ערעור לבית משפט זה. הערעור נתקבל בהסכמת בא-כוח התביעה, וביום 12.8.01 זיכה בית המשפט את המערער, נוכח התרשמותו כי ההליך אשר התנהל בפני בית המשפט המחוזי לא היה תקין (ע"פ 5404/01 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בפסק דינו, קבע בית משפט זה כדלהלן:
"הערנו לפרקליט המשיבה מר זכריה, בעקבות טענות הסניגור המלומד, שההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי היה לא תקין. השופט המלומד נטל על עצמו את נטל חקירת העדים, וחקר את עדי התביעה לפרטי פרטים; יתר על-כן: סידורים בקשר לביקור במקום שהוחלט עליו נערכו בין בית המשפט ונציגי התביעה ללא שיתופו של הסניגור. השופט המלומד גם סבר, ככל הנראה, שעל המערערים לשאת בהוצאות הביקור במקום וספק בעינינו אם היה מקום להחליט על ביטול הביקור במקום.
בנסיבות אלה הסכים גם מר זכריה, בהגינותו, שאין מנוס מקבלת הערעור. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את הרשעת המערערים ומזכים אותם מהאישומים שבהם הואשמו."
4. ביום 2.6.02, כעשרה חודשים לאחר זיכויו של המערער בבית משפט זה, הודיע המשיב למערער, כי ההליך המדורג שהחל בו, הופסק מטעמים פליליים וכי הוא יורחק מן הארץ. נגד החלטה זו של המשיב הגישו המערערים עתירה מינהלית לבית המשפט לענינים מינהליים.
5. לאחר שבחן את טענות הצדדים ואת הראיות אשר הוצגו בפניו, דחה בית המשפט לענינים מינהליים, ביום 30.9.03, את עתירתם של המערערים. בפסק דינו עמד בית המשפט על אופיו הרחב של שיקול הדעת המסור למשיב, בבואו לבחון את השאלה האם להעניק מעמד תושב בישראל אם לאו ועל כך שאין זה מתפקידו של בית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית ולהעמיד עצמו במקומה.
בית המשפט קבע עוד רמת הוודאות הנדרשת לשם קביעת קיומה של מניעה "מטעמים פליליים" ליתן מעמד של תושבות קבע בארץ פחותה מרמת הוודאות הנדרשת לשם הרשעה בפלילים. כן עמד בית המשפט על כך שהתכלית שביסוד שיקול הדעת שניתן למשיב להכריע אם ליתן מעמד בישראל הינה מניעת סיכון לבטחון הציבור וקבע כי אין הצדקה לצמצם את שיקול הדעת של המשיב על ידי קביעה כי רק מי שהורשע בפלילים מהווה סיכון כאמור. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט קמא על בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690 (להלן: פרשת מלבסקי), אשר בו אושרה החלטתו של המשיב לבטל את אזרחותו של העותר נוכח מידע מודיעיני שקיבל המשיב מהמשטרה באשר לעברו הפלילי. בית המשפט קמא ציין עוד כי המערער זוכה בבית משפט זה ללא דיון בראיות לגופן, אלא על בסיס פגמים שנפלו בניהול ההליכים בבית המשפט המחוזי. על יסוד האמור לעיל, קבע בית המשפט כי המשיב רשאי היה להסתמך בהחלטתו על ראיות מינהליות אשר מוכיחות לכאורה כי המערער ביצע את העבירה אשר יוחסה לו, על אף קיומו של פסק דין המזכה את המערער מביצועה של העבירה האמורה.
בית המשפט בחן את הראיות לגופן, וקבע כי במקרה דנן יש בראיות המינהליות אשר עליהן הסתמך המשיב בהחלטתו כדי לשמש בסיס סביר לחשד כי המערער אכן היה מעורב בהשלכת בקבוק התבערה. בפסק דינו עמד בית המשפט על הראיות המרכזיות אשר עליהן מבוססת ההחלטה להפסיק למערער את תהליך קבלת המעמד בישראל. לפיכך, התייחס בית המשפט להודעות שבתיק המשטרה, ובהן הודעותיהם של שני שוטרים שהיו בתצפית לעבר מקום הארוע, אשר צפו בשני אנשים שהשליכו בקבוק תבערה, ונמלטו לתוך בית בו נעצר מיד לאחר מכן המערער ביחד עם אחר.
בית המשפט ציין כי לא מצא בחומר הראיות סתירות מהותיות בעלות משמעות, וסבר כי יש בחומר ראיות זה תשתית ראייתית מינהלית מספקת לקביעה כי קיימת "מניעה פלילית" ליתן למערער מעמד בישראל. לפיכך, לא מצא להתערב בהחלטתו של המשיב. מכאן הערעור שבפנינו.
הטענות בערעור
6. בטענותיו בערעור ניסה בא-כוח המערערים, בין היתר, לערער את ממצאי העובדה המרשיעים שהיו ביסוד החלטת המשיב ואושרו על ידי בית המשפט קמא. לטענתו, שגה בית המשפט קמא כשקבע כי הראיות המינהליות מבססות בצורה סבירה את מעורבותו של המערער בהשלכת בקבוק התבערה, וזאת נוכח הסתירות המהותיות הקיימות לטענתו בראיות אלו ונוכח פסק דינו המזכה של בית משפט זה. לפי הטענה, קיימת סתירה בעדות השוטר אשר זיהה לכאורה את המערער לפי לבושו ומבנה גופו, שכן שוטר זה העיד כי מהמקום בו עמד לא ניתן היה להבחין בצבעיהם של בגדים כהים בשעת הלילה; אף על פי כן, בהמשך הודעתו ציין כי אחד האנשים שזיהה לבש חולצה אפורה או שחורה ואילו השני לבש חולצה סגולה-אדומה. עוד טען כי קיימות סתירות בין עדויות שני השוטרים בכל הנוגע לכיוון בו הלכו שני האנשים אשר השליכו לכאורה את בקבוק התבערה. כן טען שהשוטרים אשר העידו מטעם התביעה לא ראו את מעמד השלכת בקבוק התבערה, אלא רק את הלהבה שהתלקחה כתוצאה מהשלכתו ואת שתי הדמויות שברחו סמוך לאחר מכן. בנסיבות אלה טען בא-כוח המערערים כי משקלן של הראיות המינהליות אינו משכנע. מכל מקום טען, כי היה על המשיב ליתן משקל לזיכויו של המערער ולהעניק לו מטעם זה את המעמד המבוקש על ידו.
7. ביום 11.11.04 התקיים הדיון בערעור. בטיעוניו לפנינו עמד בא-כוח המדינה על ההבחנה בין הראיות הדרושות להוכחת האשמה במשפט הפלילי לבין הראיות המינהליות שעומדות בבסיס הפעלת שיקול דעתו של שר הפנים בכל הנוגע למתן מעמד בישראל על פי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). שקול הדעת של השר הוא רחב לכל הדעות, ועל יסוד הבחנה זו ביקש בא-כוח המדינה לתמוך במסקנות פסק דינו של בית המשפט המחוזי; לפיהן, בהעדר זכות למערער לשהות בישראל, רשאי היה שר הפנים לשקול את הראיות המינהליות שהיו בפניו - ראיות שהן לפי הטענה בעלות עוצמה - ולדחות את בקשת איחוד המשפחות שהגישו המערערים. עוד טען לפנינו בא-כוח המדינה כי בית המשפט קמא דחה את טענותיהם של המערערים, לאחר שבחן את הראיות אשר הונחו בפניו, וכי אין עילה להתערב בממצאיו העובדתיים.
לאחר שמיעת הטענות סברנו כי בשלב זה של ההליכים אין מקום לכך שהראיות המינהליות - חומר החקירה המשטרתי - יבחן בהליך שלפנינו כבקשת בא-כוח המערערים. עם זאת, ביקשנו מבא-כוח המדינה להביא בפני המשיב את עניינו של המערער לשיקול מחדש, נוכח המשקל שראינו לתת לזיכויו בבית משפט זה.
בעקבות הערות בית המשפט הודיעו המשיבים, ביום 18.11.04, כי הם אינם עומדים עוד על הרחקתו של המערער מן הארץ. עם זאת, הודיעו המשיבים כי נוכח הראיות בדבר מעורבותו של המערער בהשלכת בקבוק התבערה, אין מקום להמשיך את ההליך המדורג לגביו מהנקודה בה הופסק, אלא להתחילו מראשיתו. בתגובתו מיום 22.11.04 הודיע בא-כוח המערערים כי הוא אינו מסכים להחלטה להתחיל את ההליך המדורג מראשיתו ולפיכך חזר על עמדתו כי יש ליתן למערער מעמד של קבע בארץ החל מיום 30.1.05.
דיון