א. בפניי בקשת המדינה מיום 26.12.12 להאריך לה את המועד לצורך שקילת הגשת ערעור על הכרעת הדין של בית הדין למשמעת מיום 21.6.12.
ב. אציין בקצרה, כי לפי הכרעת הדין הורשע המשיב באישום הראשון (ברוב דיעות) בעבירות משמעת לפי סעיף 17 (1) + (2) + (3) של חוק שירות המדינה (משמעת), אך לא בגין הטרדה מינית של המתלוננת, אלא בגין התנהגות קלוקלת כמפורט בדעת הרוב.
ביחס לאישום השני והאישום השלישי הורשע המשיב פה אחד בעבירות משמעת לפי סעיף 17 (1) + (2) + (3) בהטרדה מינית, לפי המפורט בתובענה המשמעתית שהוגשה.
ג. בגזר דין מיום 27.11.12 הוטלו על המשיב אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, פסילה למשרד הבריאות למשך חמש שנים ממועד גזר הדין, ופסילה לשירות המדינה למשך חמש שנים ממועד גזר הדין.
ד. ערעורו של המערער על הכרעת הדין הוגש ביום 9.12.12, והדיון בערעור נקבע ליום 23.1.13.
ה. ב"כ המדינה כותבת בבקשתה, כי התיק נבחן על ידי נציבות שירותך המדינה, אך הועבר רק ביום 25.12.12 לפרקליטות כדי לשקול הגשת ערעור.
צויין גם שהתיק רחב היקף ומכיל כמות נכבדה של פרוטוקולים וחומרי חקירה ומכיוון שמועד הערעור תם ביום 27.12.12, מתבקשת כאמור, ארכה כדי לשקול הגשת ערעור.
ו. ב"כ המערער מתנגדת לבקשה ומציינת שלרשות המדינה עמדו חמישה חודשים ושבוע, מאז ניתנה הכרעת הדין, כדי לשקול האם בדעתה להגיש ערעור.
כמו כן מפנה ב"כ המערער להודעת ב"כ המשיבה מיום 19.12.12 לפיה מבקשת המדינה ארכה של מספר ימים כדי לבחון את הודעת הערעור, ואת הבקשה לעיכוב ביצוע, ומכאן, כך לטענת ב"כ המערער, שהיו למדינה 6 ימי עבודה נוספים כדי לשקול את עמדתה.
ז. עוד טוענת ב"כ המערער שבקשת המדינה הוגשה רק ביום 26.12.12, משמע, יום אחד לפני סיום המועד להגשת הערעור על פי דין. התנהלות זו, כך נטען, אינה עומדת בקריטריונים המצדיקים מתן אורכה, מה גם שהמדינה לא הסבירה מה הצידוק לעיכוב שחל מצידה.
ח. מוסיפה ב"כ המערער שמרשה - המערער סבל דיו הואיל וכתב התובענה הוגש ביום 7.1.08, סיכומי ההגנה נמסרו ביום 26.9.11, ופסק הדין ניתן 14 חודשים אחרי הסיכומים.
ט. בתשובתה חזרה ב"כ המדינה על הטענה שמדובר בתיק רחב היקף המכיל כמות רבה של פרוטוקולים וחומרים, ועקב תקלה הועבר התיק לפרקליטות רק ביום 25.12.12.
י. עיון בפסיקה הרלוונטית מעלה שבפסיקה ננקטה גישה קפדנית ביחס לבקשות אורכה לצורך הגשת ערעור פלילי (ואף משמעתי) מטעם המדינה. כך ב-בש"פ 8758/01
מדינת ישראל נגד רזינשווילי (לא פורסם), מיום 7.2.02:
"4.
שיקולים אלה אינם יפים לבקשה למתן ארכה, המוגשת מטעם המדינה, לצורך הגשת ערעור מטעמה. ככלל, אין סימטריה בין הצדדים למשפט הפלילי. מצד אחד ניצב הנאשם. מן העבר השני, ניצבת החברה המאורגנת כולה, המיוצגת בידי רשויות התביעה השונות. בין שני צדדים אלה קיים פער אינהרנטי בכוח, מעמד ומשאבים. כפי שכבר צויין על ידי כב' השופט חשין בבג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר - אגף המכס והמע"מ פ"ד נב(1) 289, בפיסקה 25 לפסק דינו:
"היחיד והשלטון אין הם שווי-זכויות, אין הם שווי-כוחות ואין הם שווי-מעמד.... השלטון מחזיק בידו רוב כוח, רוב עוצמה ורוב עושר, עד שהיחיד - יהיו כוחו, עוצמתו ועושרו רבים ככל שיהיו - לא ישווה לו ולא ידמה לו.... מאותו טעם קבעה ההלכה את חובת ההגינות שהשלטון חב ליחיד. עקרון וחובה אלה מקורם בסמכותה היתירה של הרשות, בכוחה-היתר... חובת ההגינות שהשלטון חב בה כלפי יחידי החברה נגזרת מהכוח היתר שהשלטון מחזיק בו, מעוצמתו של השלטון כי-רבה. חובת ההגינות נועדה לשמש - בצידם של אמצעים אחרים - בלם לכוח ורסן לעוצמה."
(ההדגשה שלי - י.ג.).
ובהמשך:
"....
לגישה זו ניתן ביטוי גם כאשר מדובר בבקשה למתן ארכה לצורך הגשת ערעור פלילי מטעם המדינה. אף בטרם נתקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ננקטה בפסיקה גישה קפדנית ביחס לבקשות ארכה לצורך הגשת ערעור פלילי (ואף משמעתי) מטעם המדינה. ככלל, נקבע כי "הפעלת שיקול הדעת תיעשה בזהירות רבה, במיוחד בנסיבות בהן מדובר בהארכת מועד להגשת ערעור מטעם המדינה על זיכוי מהרשעה.... עיקרי ההלכות בסוגיית הארכת מועדים נקבעו בהליכים אזרחיים, והעקרונות שנקבעו שם טובים גם בענייננו ובלבד שיישומם לגבי הליך פלילי נעשה בצורה זהירה ומבוקרת" (ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון, פ"ד מ(2) 325).
במסגרת גישה זו, ניתן מעמד של בכורה לכיבוד ציפיתו של הנאשם (או הנידון), לכך שלא יוטרד עוד בהליכי ערעור לאחר שחלף המועד האחרון להגשתם.
כך נפסק בב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' שרייבר, פ"ד לז(3) 363. באותה פרשה היה מדובר באיחור של יום אחד בלבד של המדינה, אשר היה נעוץ, על פי הבקשה להארכת מועד שהוגשה, בטעות בספירת הימים וכן במשא ומתן עם הצד שכנגד, אשר לא עלה יפה. בית המשפט (כב' הרשם ד' ברטוב) דחה את הבקשה, תוך שהוא מציין, כי "אין להעלות על הדעת שבית המשפט ישתמש בסמכותו ויאריך מועדים שהוחמצו בהליך פלילי כדבר שבשיגרה". הוטל, אפוא, על המדינה "להסביר את סיבת האיחור", ולהצביע על סיבה מתקבלת על הדעת, המזכה אותה בארכה המבוקשת. בנסיבות אותו מקרה נקבע כי הנטל האמור לא הורם על ידי המדינה, בהעדר הסבר מפורט בדבר מהותה של הטעות הנטענת בחישוב וסיבתה. במצב זה נדחתה הבקשה, בהעדר הסבר מתקבל על הדעת לאיחור.