החלטה בתיק עמ"ת 3415-12-11

1.         נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה בכוח וסחיטה באיומים. בכתב האישום נטען כי בתאריך 15.11.11 התקשר העורר אל המתלונן, אברהם ארביב, וביקש להיפגש עימו. בהתאם, נפגשו השניים בשעות הצהריים בשוק באשקלון, והעורר טען בפני המתלונן, כי אמו רכשה ממנו ריהוט כ-5 שנים קודם לכן והחזירה אותו, ועל כן דרש ממנו שיחזיר את הצ'קים או את הריהוט. כשהמתלונן טען, שעברו שנים רבות ואינו זוכר שהייתה בעיה, בעט בו העורר והכה אותו במכת אגרוף בפניו. בסמוך לאחר מכן, הבחין העורר במתלונן בסמוך ל"אטליז דוידוביץ" שבעיר. הוא הלך לעברו, תוך כדי כך שהוא מקלל אותו, נכנס לאטליז, לקח משם סכין שהייתה מונחת על הדלפק ויצא עמה לעבר המתלונן. העורר הכה את המתלונן בכתפו עם הידית של הסכין, הצמיד את הלהב לצווארו ואיים עליו, כי ירצח אותו. בהמשך אותו יום, גם שלח העורר מסרון למתלונן: " אפו אתה ימזדיין אני אמצה אותך אני יענוס אותך" (כך נכתב במקור במסרון).

            לאור האמור, כאמור, יוחסו לעורר שני אישומים: עבירה של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ועבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק.

2.         יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, וביהמ"ש, לאחר שקבע שישנן ראיות לכאורה ואף קמה עילת מעצר, ולאחר שבחן את הערבות המוצעות, אימו ואחותו של העורר והתרשם מהן, קבע כי  אין מנוס מלהורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו - ומכאן הערר.

3.         ב"כ העורר חזרה גם במסגרת הערר על השגותיה בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת המעצר. לשיטתה קיימת ראיה אחת ויחידה והיא גרסת המתלונן, וגרסה זו מעלה תמיהות רבות. כך, למשל, שאלה כיצד זה לא היו עדים לאירוע הראשון שהתרחש, לכאורה, בשוק הומה אדם; הסכין המתוארת על ידי המתלונן בכל הנוגע לאירוע השני - סכין עם ידית עץ, לא הייתה הסכין שתיאר בעל האטליז כסכין שנלקחה על ידי העורר - סכין עם ידית פלסטיק; שעת האירוע הנטענת בכתב האישום אינה תואמת לשעה המופיעה בסרטון הוידיאו שצולם בזמן האירוע השני; נעשתה פעולת חקירה בה נתבקש העורר לכתוב את המסרון שנשלח למתלונן, אך הוא כתב את הדברים ללא אותן שגיאות המופיעות במסרון; לא ניתן לקשר בין המכשיר ממנו נשלח המסרון אל העורר ועוד. מכאן - שלהבנת הסנגורית, לא ניתן לומר שיש ראיות לכאורה, בוודאי לא כאלה המספיקות להארכת מעצרו של העורר. לשיטתה, העורר אכן פנה אל המתלונן בעניין החוב הכספי, שנוצר בעקבות הריהוט שאמו השיבה לו, אך הוא לא עבר כל עבירה בקשר לכך ורק עמד על זכותו כדין. כן, הוסיפה, כי ביהמ"ש גם שגה, עת קבע, כי למרות התרשמותו החיובית מהערבות המוצעות הן לא יוכלו לעמוד מול העורר; וטעה בכך שלא נתן משקל מספיק לעובדה שהעורר נמצא בהליך שיקומי מזה כ-15 חודשים, ונמצא בפיקוח הרשות לשיקום האסיר. ולכן ביקשה לקבל את הערר.