החלטה בתיק עמ"מ 1704/13

כללי

המערערים שוהים במעצר מנהלי מאז 12.2.13. בתאריך 19.5.13 הוארך מעצרם המנהלי למשך שלושה חודשים. מעצר זה אושר על ידי ביהמ"ש קמא.

מכאן הערעורים שבפניי, אשר לנוכח הדמיון הרב הקיים ביניהם, אוחדו. כך אף יינתנו החלטותיי כהחלטה מאוחדת.

תחילתה של פרשה זו במעצרם של המערערים לחקירה (20.11.12), בשל החשד כי היו מעורבים ברציחתם של שני שוטרי משטרת ישראל, בתאריך 15.3.09, בכביש 60 בסמוך ליישוב משואה.

עם זאת, בתום חקירה מאומצת, הגיעו גורמי האכיפה למסקנה כי לא התגבשו די ראיות פליליות להעמדתם לדין של השניים. בד בבד, בסיום החקירה, הוחלט כאמור להורות על מעצרם המנהלי. צו המעצר הראשון, שנקבע לתקופה של שלושה חודשים, אושר על ידי ביהמ"ש קמא ולא עמד לבחינה בערעור.

הצו הנוכחי והחלטת בית משפט קמא

כאמור, צו מעצר מנהלי זה הוארך ובביקורת השיפוטית אושרה הארכה זו. בהחלטתו חזר ביהמ"ש קמא על קביעתו בהליך המנהלי הקודם כי הראיות שנאספו בעניינם של המערערים מהוות בסיס ראייתי משכנע במסגרת הליך מנהלי כי המערערים הם אשר רצחו את שוטרי משטרת ישראל רס"מ דוד רבינוביץ ז"ל ורס"ב יחזקאל רמזנקר ז"ל. עם זאת, הדגיש ביהמ"ש קמא כי את שאלת חוקיות המעצר המנהלי והארכתו יש לבחון לאור המסוכנות העכשווית של המערערים. ביהמ"ש קמא סבר כי מסוכנות זו אכן עולה מהמידע המודיעיני, בשים לב למעורבותם בפעילות ביטחונית נוספת. זאת גם בהתחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע הרצח. ביהמ"ש ציין כי המסוכנות האמורה הינה משמעותית וחמורה והיא עדיין מצדיקה את מעצרם המנהלי של המערערים. בית המשפט אף ציין כי החלטת המפקד הצבאי להאריך את המעצר בשלושה חודשים בלבד מאזנת נכונה בין האינטרסים המתנגשים ומאפשרת בחינה מחודשת של נחיצות המעצר בתום תקופה קצובה.

הערעורים

בערעורים, טוען הסנגור כי בענייננו נעשה שימוש לא ראוי במעצר מנהלי כסנקציה ענישתית לאור חשד לא מבוסס למעורבות המערערים בגרימת מותם בכוונה של השוטרים. הסנגור חזר והדגיש כי את המעצר המנהלי יש לייחד למניעת סכנה עתידית ולא לרצון הרשויות לבוא חשבון עם המערערים בנוגע לעבירה שהתרחשה בשנת 2009. בעניין זה, הדגיש הסנגור כי המערערים נעצרו לחקירה בשנת 2009 בגין אותו חשד, שוחררו ונעצרו מחדש בשנת 2012, כאשר למרות החקירה המאומצת לא נאספו נגדם ראיות של ממש. בנסיבות אלה, כאשר המערערים שהו חופשיים למעלה משלוש שנים, לא ניתן לייחס להם מסוכנות על רקע העבר. הסנגור אף תקף את ההסתמכות על  מידע מודיעיני הקשור לנושאים אחרים, שכן, לטעמו, מדובר בחומר המתייחס לפעילות בשנים 2007-2009 בלבד.

הסנגור הוסיף טען כי המערערים שוהים במעצר תקופה כוללת של שמונה חודשים, מעצר הפוגע בהם קשות במיוחד כששניהם סובלים מבעיות רפואיות שונות.

התובע הצבאי פתח את טיעוניו בטענה כי הסנגור לא הצביע על פגם בהחלטת בית המשפט קמא. התובע חזר והבהיר כי עמדת הגורמים המוסמכים הינה שלא ניתן להגיש כתב אישום נגד המערער על בסיס הראיות הפליליות הקיימות נגדם. עם זאת, לטעמו, החלטת בית משפט קמא מבוססת כדבעי, שכן מהמידע המודיעיני שהצטבר בעניינם של המערערים עולה ברמת וודאות גבוהה מאוד כי השניים רצחו בדם קר שני שוטרים. למידע זה מצטברות ידיעות מודיעיניות נוספות המצביעות על מסוכנותם של המערערים גם לעת הזאת. שילובם של הנושאים אינו מותיר, על כן, ספק כי המערערים מסוכנים ביותר לביטחון האזור. התובע עמד על כך שאת המסוכנות יש לבחון מעת לעת בהתאם לראיות הקיימות. בענייננו, כל הגורמים שבחנו את הדברים לקראת הוצאת צו הארכת המעצר הנוכחי היו תמימי דעים כי נשקפת מן המערערים מסוכנות המצדיקה את המשך מעצרם. התובע אף ציין כי בכוונת הרשויות להמליץ על הארכת הצו, ככל שלא תהיה קיימת אפשרות להעמדה לדין.

בהמשך ניתנה רשות הדיבור למערערים, אשר הכחישו מכל וכל מעורבות בגרימת מותם של השוטרים ופירטו בנוגע למצבם הרפואי ולטיפול המוענק להם. השניים הביעו את תקוותם העזה כי ישוחררו.

בחינה de novo

יאמר מייד כי לא היה מקום לטענת התביעה בנוגע לאי הצבעת הסנגור על פגם בהחלטת בית המשפט קמא. נקבע זה מכבר כי בהליך ייחודי ופוגעני של מעצר מנהלי, נדרשת ביקורת שיפוטית מעמיקה, כאשר כל ערכאה בוחנת מחדש את ההצדקה למעצר (עמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שאול מופז, שר הביטחון, פ"ד נח(1) 176 וכן עמ"מ 4794/05 אופן נ' שר הביטחון, תק-על 2005(2), 3417). על כן, גם אם לא היה מעלה הסנגור טענה כלשהיא נגד החלטת בית משפט קמא, זכותו הייתה לעמוד על כך שגם ערכאה זו תבחן את הדברים מחדש. אלא שמעבר לכך, הסנגור העלה שורה של טענות. לטעמו, ועל כך נדון בהמשך הדברים, אין בסיס למעצר המנהלי של המערער, שכן הוא מונע משיקולים זרים. המדובר בטענה כבדת משקל.

המעצר המנהלי - עקרונות

רבות נכתב על חריגותו של המעצר המנהלי בשיטת משפט נאורה. עם זאת, בתום 46 שנות שימוש באמצעי זה באזור (במינונים ובהיקפים שונים על פני הזמן) נראה כי לא ניתן יותר להתייחס למעצר המנהלי כ"נטע זר" (ראה עמ"מ 2/96 מדינת ישראל נ' פרידמן). אולם, דווקא על רקע השימוש התדיר באמצעי זה, נוצרו לגביו הלכות מנחות ונקבעו כללים ברורים באשר למותר ולאסור.

עיקרון יסוד באשר למעצר המנהלי כי תכליתו מניעתית. כך פורשה סמכותו של המפקד הצבאי שפורטה בסעיף 285 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב], תש"ע - 2009, מימים ימימה, זאת על יסוד קביעותיו של המשפט הבינלאומי ופרשנות תקנות ההגנה [שעת חירום], 1945, ממנה הועתקה סמכות זו.

ואכן, כך באו הדברים לידי ביטוי עוד בבג"ץ אל כורי בקביעתו הידועה של השופט (כתוארו אז) אגרנט:

"הכל יודעים כי בזמן מלחמה, או בשעת משבר חמור אחר, בהם נשקפת סכנה למדינה מטעם גורמים עוינים, אפשרי הדבר שבתוך שטח המדינה יימצאו והתהלכו אנשים ידועים, אשר טרם הוכח נגדם שהספיקו להשתתף במעשי איבה כלפיה, אך שקיים לגביהם חומר המצביע על הסכנה הכרוכה בכך שיישאר בידם חופש תנועה, בפאת היותם עלולים לבצע בזמן עתיד פעולות העשויות להזיק לביטחון המדינה. כדי למנוע את הגשמת הדבר הזה - ושוב בשעת חירום גרידא - ראה המחוקק צורך בקיום פיקוח על האנשים מהסוג האמור והגבלת תנועתם. ומשום כך הוקנה (והושאר) בידי המפקד הצבאי הכוח לעצור אותם" (בג"ץ 95/49 אל כורי נ' הרמטכ"ל, פ"ד ד 34א).