לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בש"א 11318/05 ה.פ. 1199/04) מיום 24.5.05, במסגרתו נגזר על המבקשים במצטבר קנס בסך של 720,000 ש"ח בגין הפרת צו בית-המשפט לפי פקודת בזיון בית המשפט.
ביום 15.11.04 ניתן בה"פ 1199/04 פסק-דין האוסר על המבקש מס' 1 "לעבוד ו/או לייעץ ו/או להיות קשור בעסק ו/או בשותפות ו/או בתאגיד כלשהו המתחרה בתובעות בקשר עם מוצרי לגרנד ו/או לפעול כשכיר ו/או שותף ו/רו בכל מעמד אחר בגוף ו/או בחברה המשווקת את מוצרי לגרנד בישראל, וכל זאת עד 29.7.05". כמו-כן, נאסר על המבקשת מס' 2 "להעסיק את פרידמן [המבקש 1] או להשתמש בשירותיו בכל צורה שהיא בכל הנוגע לשיווק מוצרי לגרנד בישראל עד 29.7.05" (להלן: הצו).
המשיבים הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לאכיפה על-פי פקודת בזיון בית המשפט בבש"א 4299/05 כנגד המבקשים 1-4.
ביום 5.4.05 החליט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן-הנשיא י' זפט), כי המבקשים 1-4 אכן הפרו את הצו וקיים חשש ממשי שאינם משלימים עם הצו וימשיכו להפר אותו אם לא תוטל עליהם סנקציה מרתיעה. ולכן, נגזר על כל אחד מהמבקשים קנס בסכום של 10,000 ש"ח לכל מקרה של הפרה עתידית של צווי המניעה.
ואכן, עוד בטרם יבשה הדיו על ההחלטה, חזרו המבקשים לסורם.
ביום 17.5.05 הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לאכיפה על-פי פקודת בזיון בית המשפט בה התבקש בית-המשפט המחוזי לאכוף על המבקשים 1-3 ציות לצו בדרך של הטלת מאסר לפרק זמן ארוך ובנוסף להטיל על כל המבקשים קנס משמעותי שלא יפחת ממיליון ש"ח. יחד עם זאת, בטיעונים של בא-כוח המשיבים בעל-פה, לא חזר בא-כוח המשיבים על הבקשה להטיל מאסר וביקש להטיל קנס כבד, לפחות כמכפלת העסקות שהוכחו בסכום הקנס שנקבע בהחלטה מיום 5.4.05, היינו 180,000 ש"ח על כל אחד מהמבקשים, 10,000 ש"ח לכל הפרה.
לפיכך, ביום 24.5.05 גזר בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא י' זפט) על כל אחד מהמבקשים קנס בסכום של 180,000 ש"ח. כמו-כן, חייב בית-המשפט המחוזי את המבקשים בהוצאות הבקשה בסכום של 50,000 ש"ח.
המבקשים הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. אולם, ביום 29.6.05 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כדלקמן:
"לפני בקשה לדחות ביצוע פס"ד מ- 24.5.05 ובו נגזרו על המשיבים קנסות בשל הפרת צו בית המשפט, על פי פקודת בזיון בימ"ש.
המבקשים הודו בהפרת הצו, וסכום הקנס שהוטל הינו פונקציה של מספר ההפרות והסכום שנקבע בהליך קודם של בקשת האכיפה על פי פקודת בזיון בית משפט.
בנסיבות אלה אינו רואה להענות לבקשה, אף לא לבקשה החלופית." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.]
או-אז, הגישו המבקשים לבית-משפט זה ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי וכן בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.
לטענת באי-כוח המבקשים, הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט הינו הליך מעין פלילי ולפיכך יש לקרוא את סמכות בית המשפט לעכב את ביצוע פסק-הדין לפי דיני העונשין בכלל ולפי סעיף 87 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 בפרט, המאפשר דחיית ביצועו של פסק-הדין. את בקשתם סומכים באי-כוח המבקשים על שניים: האחד, סיכויי הערעור. והשני, הנזק העלול להיגרם למבקשים. לטענתם, בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נפלו טעויות משפטיות ועובדתיות ודי בכוחן של כל אחת מהן כדי להצדיק את ביטולו של פסק-הדין ולכן סיכויי הערעור גבוהים. לטענתם, הן המשיבים והן בית-המשפט המחוזי נתלים בטענה הלכאורית, כי המבקשים הודו בהפרות המיוחסות להן. ברם, לטענת באי-כוח המבקשים טענה זו הינה שגויה ושטחית שכן המבקשים מעולם לא הודו כי התבצעו 18 הפרות שכל אחת מהן בוצעה על-ידי כל ארבעת המבקשים. אשר לנזק, טוענים באי-כוח המבקשים, כי תשלום סכום כבד שכזה יפגע פגיעה ממשית בעסקיהם של המבקשים במידה העולה על הנדרש לצורך הרתעה מפני אי ביצוע פסק-הדין ועשוי להוות פגיעה כלכלית אנושה. עוד מוסיפים וטוענים באי-כוח המבקשים, לחילופי חילופין, כי אם לא ימצא לנכון בית-משפט זה לעכב את ביצוע פסק-הדין, אזי יתבקש להורות על ביצוע פסק-הדין ב- 36 תשלומים שווים ורצופים.
מנגד, טוענים באי-כוח המשיבים, כי הנימוקים המועלים על-ידי באי-כוח המבקשים בהודעת הערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע, נטענו בבית-המשפט המחוזי ונלקחו בחשבון במסגרת פסק-הדין.
החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין.
כלל ידוע הוא, שאין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק-הדין. עיינתי בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור. מבלי לנקוט עמדה בדבר סיכויי הערעור, לא שוכנעתי, כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם המקרים העשויים להצדיק עיכוב ביצוע פסק-הדין בשל ערעור תלוי ועומד. מעשיהם של המבקשים הינם חמורים. בית-המשפט המחוזי, אשר בפניו התנהל הדיון, קבע, כי המבקשים הודו בהפרת הצו וסכום הקנס שהוטל הינו פונקציה של מספר ההפרות והסכום שנקבע בהליך קודם של בקשת האכיפה על-פי פקודת בזיון בית משפט. המבקשים הפרו את פסק-הדין מיום הינתנו ולא שעו להחלטות ולאזהרות בית-המשפט בעניין. בנסיבות העניין נראה, כי יש ליתן משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי. כאמור, נקודת המוצא של בית-המשפט כאשר הוא בא להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע עונש, אמורה להיות האינטרס הציבורי, הדורש אכיפה מיידית של העונש (ראו והשוו ע"פ 111/99
ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 241, 277; ע"פ 5612/92
מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו- 3 אח', פ"ד מח (1) 302, 330).
כמו-כן, כידוע, כלל הוא, כי פסק-דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית-המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, שהרי מימוש פסק-דין לתשלום כסף הינו בדרך-כלל הפיך על דרך ההשבה (ראו ע"א 7221/01
י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו (4) 178, 181). כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו (ראו ב"ש 978/84
שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק, פ"ד לח (4) 5). יתרה מזאת, כבר נקבע, כי חשש זה אינו מתקיים כאשר מדובר בחיוב כספי לטובת המדינה, שחזקה עליה כי תשיב למבקש את כספו אם יזכה בערעורו" (ראו ע"א 6197/00
עו"ד אביגדור פלדמן נ' שופט בית המשפט המחוזי נצרת (לא פורסם); בש"א 8240/96
חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 405).
באשר לעניינם של המבקשים - ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בעיכוב ביצוע החיוב הכספי לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יעוכב התשלום הכספי, ידם של המשיבים על העליונה. שכן, אין מחלוקת, כי הקנס הוטל לטובת המדינה וחזקה על המדינה, כי תשיב למבקשים את כספם אם אכן יזכו בערעורם. משכך לא מצאתי עילה, המצדיקה עיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.
אשר-על-כן, ובהתחשב בנסיבות המקרה ובאופי הערעור, אין מקום לעכב את ביצוע פסק-הדין. כמו-כן, לא מצאתי, כי בשלב זה, יש מקום להיעתר לבקשת המבקשים לפרוס את הקנס ולשלמו בתשלומים. אם ירצו המבקשים, יעלו בקשתם לפריסת התשלומים במסגרת הערעור עצמו.