1. המבקש הועמד לדין, ביחד עם שני נאשמים נוספים, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. על-פי כתב אישום מתוקן שהוגש בגדרו של הסדר טיעון, קשרו הנאשמים קשר לשדוד תיקים מנשים. ביום 26.6.2012 הגיעו הנאשמים מירושלים לתל אביב ברכבו של המבקש, אשר גם נהג בו. בסמוך לשעה 01:15 הבחינו הנאשמים במתלוננת מס' 1, המבקש עצר את הרכב ושני הנאשמים הנוספים נגשו למתלוננת ודלקו אחריה לאחר שהחלה במנוסה. הנאשמים הנוספים אחזו בתיקה של המתלוננת ודחפו אותה ובסופו של דבר נטלו נאשמים אלה את התיק שהכיל מכשיר טלפון נייד, כ- 1,000 ש"ח במזומן ומסמכים. בסיום המעשה חזרו השניים אל הרכב בו המתין המבקש והשלושה נמלטו מהמקום. על-פי האישום השני, ביום 26.6.2012 בסמוך לשעה 02:30 נסעו הנאשמים ברכבו של המבקש באחד מרחובות תל אביב, הבחינו במתלוננת מס' 2, תיירת מגרמניה, עצרו את הרכב בסמוך אליה ואחד הנאשמים הנוספים ירד מהרכב, אחז בתיק צד שהיה ברשותה, היכה אותה ונטל את התיק שהכיל מחשב נייד, נגן מוסיקה, ארנק ובו מעט מזומנים, כרטיסי אשראי ומסמכים. השלושה נמלטו מהמקום כשהמבקש פותח בנסיעה מהירה, שכן שוטר שהבחין באירוע דלק אחרי רכבם. המבקש לא עצר ברמזור אדום ונסע במהירות מופרזת, תוך סיכון העוברים והשבים. בסופו של דבר נעצרו הנאשמים על-ידי השוטר שדלק אחריהם. בגין המעשים האמורים יוחסו לנאשמים עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ושתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות. למבקש יוחסה גם עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות.
2. ביום 31.12.2012 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון שלא כלל הסכמות לענין העונש. במועד זה הורשעו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן ובית המשפט הורה על הכנת תסקירים, שהכנתם היא חובה נוכח גילם של הנאשמים. ביום 3.7.2013 נשמעו הטיעונים לעונש ובית המשפט החליט כי גזר הדין יינתן ביום 9.7.2013. יצוין, כי במהלך המשפט היה המבקש משוחרר בתנאים שכללו מעצר בית מלא.
במסגרת גזר הדין שניתן ביום 9.7.2013 נגזרו על המבקש עונש מאסר כולל לתקופה של 33 חודשים בניכוי ימי המעצר. בית המשפט הורה עוד לחלט את רכבו של המבקש בכפוף לאפשרותו להפקיד תמורת החילוט סך של 15,000 ש"ח עד ליום 9.9.2013. כמו כן נגזרו על המבקש עונשי מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה. בית המשפט ציין, כי "נוכח העדר נזק כספי והעדר נזק פיזי לא מצאתי לנכון להוסיף פיצוי למתלוננות".יצוין כבר עתה כי "גזר דין" זה לא היה מנומק כלל וכלל אך ורק את "החלק האופרטיבי" של קביעת העונשים (למעט ההנמקה הנ"ל לאי חיוב הנאשמים בפיצויים למתלוננות). בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע העונש עד ליום 1.9.2013.
3. ביום 15.8.2013 הגיש המבקש ערעור על גזר הדין. ביחד עם הערעור הוגשה גם הבקשה דנא, לעיכוב ביצוע עונש המאסר. טענתו המרכזית של המבקש, הן בערעור והן בבקשה לעיכוב הביצוע, היתה, כי גזר הדין לא נומק כלל. אכן, עיון בהחלטה הנושאת כותרת "גזר דין" שניתנה ביום 9.7.2013 מראה כי בית המשפט לא פירט כלל את הנימוקים שעמדו ביסוד העונשים שנקבעו באותה החלטה ונמנע גם מפירוט המעשים, נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, שיקולי הענישה וכו'. בשולי אותה החלטה נרשם, כי "הנמקת גזר הדין תינתן עד מחר ותומצא לצדדים". דא עקא, כי עובר למועד הגשת הערעור לא ניתנו הנימוקים האמורים.
4. במועד הדיון בבקשה לעיכוב הביצוע, 20.8.2013, הסתבר לבא כוח המבקש, עו"ד מזאוי, לראשונה, כי יום קודם לכן, ביום 19.8.2013, חתם בית המשפט המחוזי על החלטה שכותרתה "הנמקת גזר הדין". בהחלטה זו ציין בית המשפט, כי "בשל תקלה מסוימת" נשכחה ממנו מחויבותו, אותה ציין בשולי גזר הדין מיום 9.7.2013, ליתן נימוקים לגזר הדין. בהחלטה מיום 19.8.2013 מתאר בית המשפט את המעשים שביצעו הנאשמים, את הרקע האישי שלהם, את תמצית הטענות שנשמעו בגדר הטיעונים לעונש ואת שיקולי הענישה העיקריים אשר שימשו את בית המשפט בבואו לגזור את דינם של הנאשמים. בית המשפט ציין, כי מדובר בשלושה צעירים שחברו יחדיו, בתכנון מוקדם, כדי לשדוד את הזולת באישון לילה, כש"היו אלה מעשי שוד לתכלית של שוד. פרי בטלה ולא תוצאה של אילוץ כלכלי".
5. בא כוחו של המבקש ביקש לטעון לבקשה לעיכוב ביצוע במועד שנקבע לכך, על אף שרק בפתח הדיון נודע לו על מתן נימוקים לגזר הדין. טענתו המרכזית של עו"ד מזאוי היא, כי זכויותיו של המבקש נפגעו קשות לאחר שגזר הדין בעניינו ניתן ללא נימוקים כלל. לענין זה ציין הסניגור, את ההלכות הידועות שלפיהן חובת ההנמקה נועדה בין היתר להבטיח שבית המשפט יפעיל את שיקול דעתו בדרך מושכלת, תוך שהוא נותן דעתו לטענות שהשמיעו הצדדים, ומנסח, קודם כל לעצמו, את השיקולים העומדים ביסוד החלטתו. לפיכך, נטען כי הנימוקים שניתנו כארבעים יום לאחר מועד מתן גזר הדין אין בהם כדי לרפא את הפגם, שכן הם בבחינת שרטוט המטרה לאחר שהחץ כבר נורה. בהקשר זה מחה הסניגור על הילוכה של התביעה, כפי שדיווחה עליו באת כוח המשיבה, אשר פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יינתנו הנימוקים לגזר הדין, לאחר שאלה לא נמסרו בניגוד למה שנאמר בשולי גזר הדין מיום 9.7.2013. לטענת הסניגור, לא היה מקום לפנות בענין זה ישירות לבית המשפט מבלי ליידע במקביל גם את ההגנה. המבקש הוסיף וטען, כי נוכח חובת הגשת התסקיר בעניינו, היה בית המשפט מחויב בחובת הנמקה מוגברת, מה גם שבנימוקי גזר הדין לא קוימה החובה הקיימת כיום, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפרט את הדרוש פירוט בעת קביעת העונש. לטענת המבקש, אף ללא קשר לפגמים האמורים, עניינו עומד בקריטריונים המצדיקים עיכוב ביצוע: מדובר באדם צעיר, ללא כל עבר פלילי, שזו הרשעתו הראשונה. המבקש מזכיר בבקשתו מספר מקרים בהם עוכבו עונשים שכללו תקופות מאסר הקרובות לתקופת המאסר שנגזרה על המבקש.
6. המשיבה מתנגדת לבקשה. באת כוח המשיבה לא הקלה ראש במשמעות שיכולה להיות למתן גזר דין ללא נימוקים ולהשלמת הנימוקים רק בדיעבד. עם זאת, צוין כי אין מחלוקת שהמבקש עבר עבירות חמורות, בהן הודה, כך שניתן להניח שיהיה עליו לרצות עונש מאסר בפועל. לטענת המשיבה, מדובר בתוצאה עונשית סבירה וככל שנפלו פגמים בתהליך מתן גזר הדין, ניתן יהיה לתקנם בשלב הערעור. מדובר בתקופת מאסר ממושכת יחסית ועל פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, אין מקום לעיכוב ריצוי העונש.
דיון והכרעה
7. דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל. בהינתן ההלכות העוסקות בחובת ההנמקה ומשמעותה, שמקצתן תפורטנה בהמשך, ומבלי שאקבע עמדה באשר למסקנה האופרטיבית אליה יגיע המותב שידון בערעור נוכח הילוכו של בית המשפט המחוזי, ספק בעיני אם גזר הדין מיום 9.7.2013 מקיים את הנדרש על מנת שניתן יהיה לראות בו גזר דין לכל דבר ועניין נוכח העדר כל הנמקה לעונשים שנקבעו בו. נראה שכך הוא גם לשיטת בית המשפט המחוזי, שראה לנכון לציין שנימוקים יימסרו על-ידו בהמשך. השאלה האם מתן נימוקים במועד מאוחר יותר (גם אם בסמוך לאחר מתן אותו גזר דין) יכול לרפא את הפגם, כמו גם השאלה האם הפגם יכול להתרפא על ידי ערכאת הערעור או שאין מנוס מהחזרת הענין לערכאה הדיונית, אינן צריכות הכרעה בשלב זה, ויש להניח כי נושאים אלה יתבררו במסגרת ערעורו של המבקש. ואולם, נדמה, כי לצורך הבקשה לעיכוב ביצוע ניתן לקבוע שיש בפי המבקש טענות כלפי תקינות הדרך בה הלך בית המשפט המחוזי בבואו לקבוע את העונש, טענות שעשויות להתקבל על ידי ערכאת הערעור ולהביא לביטול גזר הדין, גם אם ערכאת הערעור תמצא לנכון בסופו של דבר לעשות בעצמה את שבית משפט קמא היה אמור לעשות וגם אם לא יחול שינוי ממשי בתוצאה הסופית. בשלב הנוכחי די באפשרות שייקבע שגזר הדין שניתן ביום 9.7.2013 אינו שלם ללא הנימוקים, והעדרם של אלה הוא פגם היורד לשורשו שלא ניתן היה לרפאו בהנמקה מאוחרת, באופן שלא יהא זה ראוי להתחיל בריצוי העונש בטרם תבחן הפרשה על ידי ערכאת הערעור. בהחלטה שניתנה ברע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (29.5.1990) נפסק כי:
" ... אם כפי שאמר בעבר בית משפט זה 'שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו' ( ... ), כי אז ניתן להעלות על הדעת שעניין אשר נדון בפני ערכאה כלשהי, וזו הוציאה תחת ידה פסק דין שאינו מנומק, או שאינו מנומק די הצורך, אי אפשר לומר עליו שזכה לידון כראוי בפני אותה ערכאה ... ".
בהחלטה הנ"ל ברע"פ 1516/90 קבע בית משפט זה, כי בין יתר המטרות שביסוד חובת ההנמקה, בצד אפשרות הפיקוח על פסק הדין על ידי ערכאת הערעור וחשיפת פסק הדין לעיני הציבור, עומדת המטרה הרואה את ההנמקה "כחלק אינטגראלי מיצירתו ומגיבושו של פסק הדין". לענין זה הביא בית המשפט בהחלטתו הנ"ל את דבריו הידועים של פרופ' א' ברק:
"חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדולנם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד" (אהרן ברק, שיקול דעת שיפוטי 46 (תשמ"ז-1987)).
קיום חובת ההנמקה, ככל שמדובר בגזר דין, ועמידה בחובה זו בטרם קביעת רכיבי העונש (ולא לאחר קביעתם), חשובה במיוחד, שכן שיקולי הענישה הם רבים ומורכבים וניסוח הנימוקים השונים, תוך מתן משקל יחסי לכל אחד מהם, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך גזירת העונש. בענין זה מרחב שיקול הדעת הוא משמעותי במיוחד, וככל שמדובר בשיקולים שאינם טכניים גרידא, המסורים לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, גוברת המשמעות של חובת ההנמקה. לאמור כאן נוצקה משמעות נוספת נוכח הוראות תיקון 113 לחוק העונשין המחייבות עתה קביעת מתחם ענישה ומתן נימוקים, ולו בקצרה, לקביעות הנעשות ביחס למרכיביו השונים של שיקול הדעת המופעל בקביעת העונש. ההחלטה ובה נימוקי גזר הדין אינה כוללת התייחסות להוראות אלו, וגם מבחינה זו קמה השאלה אם בכוחה לרפא את הפגם שבגזר הדין המקורי. לא זאת אף זו, כאשר מדובר במלאכת הענישה, רבה עד מאד חשיבות העיקרון שלפיו צדק צריך גם להיראות ולא רק להיעשות. לפיכך סברתי, מבלי לטעת מסמרות לעניין תוצאת הערעור, כי המבקש זכאי להתחיל בריצוי מאסרו רק לאחר שיווכח כי עניינו נשקל בטרם חריצת הדין ואין מדובר במה שיכול להיתפס מבחינתו כגזר דין שרירותי. כאמור, הנמקה מאוחרת אינה יכולה להפיג לחלוטין את חששותיו של הנאשם כי עניינו לא נשקל כראוי, שכן נוכח מראית פני הדברים ייקשה לשכנעו שהנמקה זו נועדה להצדיק מה שהוחלט עליו קודם לכן ללא הנמקה, גם אם לא זה מה שאירע בפועל.
ואכן, במקרים המתאימים, ואיני מחווה דעה האם המקרה דנן נמנה עליהם אם לאו, תוצאת העדר הנמקה היתה ביטול ההחלטה והחזרת הענין לערכאה הדיונית. כך נהג בית המשפט ברע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743 (1998), שם נפסק, בעמ' 750, כי: "ההחלטה של בית המשפט המחוזי אילמת. היא חייבת לדבר כדי שאפשר יהיה לברר, כנדרש, אם היא נכונה או מוטעית. בית המשפט המחוזי לא קיים את חובת ההנמקה, ולו רק במקצת, ודי בכך כדי לבטל את החלטתו, ולהחזיר אליו את התיק".
8. לסיכום, אני סבור, כי זכאי המבקש לכך שבטרם יחל בריצוי עונשו יתברר ערעורו ובמרכזו טענותיו באשר לאופן מתן גזר הדין, זאת גם אם קיים סיכוי לא מבוטל שנוכח הרשעתו ייגזר עליו בסופו של דבר עונש מאסר בפועל לתקופה כלשהי, ונראה כי בא כוח המבקש הבהיר לו זאת היטב, כמפורט בפתח הודעת הערעור. תחושת הצדק מחייבת לעכב את ביצוע העונש.
בנסיבות אלה הבקשה מתקבלת ואני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש עד לסיום הליכי הערעור. תנאי השחרור בהם נתון המבקש עתה יוסיפו לעמוד בתקפם. כיוון שהמבקש מצוי במעצר בית מלא מזה חודשים ארוכים, יש לקבוע את הדיון בערעור בהקדם.
ניתנה היום, ט"ו באלול התשע"ג (21.8.2013).