ביום 8.1.2010 הגיש המערער ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם) מיום 3.1.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי 460/09. ביום 17.1.2010 ניתן פסק הדין בערעור, בו החלטתי לדחות את ערעורו של המערער (להלן: פסק הדין). יצוין, כי הכרעתי בעניינו של המערער נעשתה בהתבסס על טיעוניו המפורטים של המערער בכתב וללא דיון במעמד הצדדים. ביום 26.1.2010 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין ולקיום דיון בערעורו, בטענה כי הדין מחייב את בית המשפט לאפשר לצדדים להשמיע את טענותיהם בעל-פה במהלך דיון בערעור (להלן: הבקשה). דין הבקשה להידחות. ואפרט.
1. זכותו של הנאשם להיות נוכח בדיון הפלילי בעניינו מעוגנת בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי או החוק), הקובע כדלהלן:
|
"נוכחות הנאשם
|
126. באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו".
|
כבר נקבע בפסיקה, כי חובת קיום הדיון בפני הנאשם על פי סעיף זה, חלה רק על הדיון בערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"פ 6806/06 עדינה גלרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.2006), בפסקה ח' לפסק הדין). על כן, אין הוראה זו מקימה חובה לשמיעת הצדדים בעל-פה בהליכים דוגמת זה שבו עוסקת הבקשה, שהוא הליך של ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט. ההלכה האמורה נזכרה שוב לא מכבר בפסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (לא פורסם, 6.1.2009)). פרשנותו האמורה של סעיף 126 נקבעה נוכח מיקומו של הסעיף בפרק ה' לחוק סדר הדין הפלילי, הדן ב"הליכי המשפט", ובעיקר נוכח החשיבות המיוחדת שבהתרשמות בלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהצדדים המתדיינים לפניה (ראו: בג"ץ 4652/95 אביתר שאול נ' שר המשפטים, פ"ד מט(3) 827, 830 (1995)).
2. ככלל, גם בערעור על הכרעתה של הערכאה הדיונית, חובה לקיים דיון במעמד הנאשם, וזאת לפי הוראת סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, שזו לשונו:
|
"דיון בפני בעלי הדין
|
208. הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית המשפט לדון בערעור לא בפניו, או, אם המערער הוא שלא התייצב - לדחות את הערעור מטעם זה בלבד".
|
סעיף זה נכלל בפרק ו' לחוק סדר הדין הפלילי, העוסק בערעור על ההליך העיקרי בפלילים. לעומת זאת, הכללים בדבר ערעורים על החלטות בבקשה לפסלות שופט אינם מוסדרים בפרק זה, אלא בסעיף המיוחד להם - סעיף 147 לחוק. סעיפי פרק ו' קובעים את סדרי הדין הנוגעים לערעור על ההליך העיקרי (כך למשל, בסעיף 199 נקבעת התקופה להגשת הערעור, ובסעיף 203 נקבע אופן הגשת הודעת הערעור ונימוקיה); ובאותו אופן, סעיפיו הקטנים של סעיף 147 מסדירים את כללי סדר הדין הנוגעים לערעור הפסלות (כך, למשל, בסעיף 147(ב) נקבעו המועדים להגשת הערעור, וכן אופן הגשתו). סעיף 147 קובע כדלהלן:
|
"ערעור על החלטה בטענת פסלות
|
147. (א) בעל דין שבדעתו לערער על החלטת שופט לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט יודיע על כך לבית המשפט, ומשהודיע יופסק המשפט ולא יימשך עד להחלטה בערעור, זולת אם החליט השופט, ובמותב - אב-בית-הדין, מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך במשפט.
(ב) הערעור יוגש בכתב, בפירוט נימוקיו, תוך חמישה ימים מהיום שבו הודעה לבעלי הדין החלטת השופט.
(ג) הוחלט להמשיך במשפט כאמור בסעיף קטן (א), רשאי נשיא בית המשפט העליון או השופט שדן בערעור, ובמותב - אב-בית-הדין, להורות על הפסקת המשפט עד להחלטה בערעור.
(ד) מי שדן בערעור יתן לבעלי הדין הזדמנות לטעון טענותיהם, ורשאי הוא לבקש מהשופט, אשר על החלטתו הוגש הערעור, להעיר את הערותיו".
|
נמצא, כי בעוד שלגבי הערעור על ההליך העיקרי, נקבע, בסעיף 208 בפרק ו' לחוק, כי הדיון בו יהיה בפני בעל הדין, הרי שלגבי הערעור על החלטת הפסלות, אין סעיף 147 קובע הוראה דומה. כל שנאמר שם, בסעיף 147(ד), הינו כי לבעלי הדין תינתן הזדמנות "לטעון טענותיהם". אופן העלאת הטענות אינו מפורט בסעיף, והסעיף אינו מקים חובה לשמיעתן בדרך אחת ולא בדרך אחרת. על כן, ההכרעה בערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט, בניגוד לדיון בפלילים בערכאה הדיונית, ובניגוד לערעור בפלילים על ההליך העיקרי, אינה חייבת להיעשות על סמך טיעוני הצדדים בעל-פה דווקא, וניתן לקבלה גם על בסיס טיעונים בכתב. כך נעשה גם במקרה נשוא הבקשה. יוער גם, כי במקרים המתאימים לכך ניתן לראות בנימוקי הערעור בגדר הזדמנות נאותה להעלאת טענות הצדדים לעניין הוראת סעיף 147(ד) האמורה.
3. ברבות השנים התגבש אמנם נוהג לפיו הדיון בערעורי פסלות בפלילים נעשה בפני הצדדים (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 345 (2006) (להלן: מרזל), וראו גם: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני כרך א 1163 (2009)); אלא, שאין מדובר בכלל מחייב, ובמקרים המתאימים לכך חרג בית המשפט מנוהג זה, על-פי שיקול דעתו. לבית המשפט נתונה הבחירה בין הכרעה בערעור הפסלות על בסיס טיעוני הצדדים בכתב לבין הכרעה על בסיס טיעונים בעל-פה בנוכחות הצדדים. אפשרות בחירה זו מקנה לבית המשפט יכולת לנהל את הדיון בערעור הפסלות ביתר מהירות ויעילות, כנדרש מאופיו של ערעור זה, שההכרעה בו חיונית באופן מיוחד לשם המשך הדיון בהליך העיקרי (וראו גם: מרזל, בעמ' 338). סעיף 147 מעוצב ברוח זו. כך, למשל, בסעיף 147(ב) נקבעה תקופת זמן של 5 ימים בלבד להגשת ערעור הפסלות, בניגוד ל-45 ימים להגשת ערעור פלילי רגיל לפי הוראת סעיף 199 לחוק. אפשר שבמצב אידיאלי מוטב היה לערוך דיון בפני הצדדים ולשמוע את טענותיהם בעל-פה בכל הליך שהוא; אלא, שמגבלותיה של מערכת בתי המשפט מחייבות קביעת סדרי עדיפויות, והשקעת משאבי המערכת באופן כזה שיעניק טיפול מיטבי למכלול התיקים המובאים בפניה. רבות דובר אודות העיכובים הבלתי-נסבלים והתמשכות ההליכים הנובעים מהעומס המוטל על בתי המשפט, וכן על ההשלכות החמורות של עיכובים אלה, ובמיוחד כשהדבר נוגע לדיון בפלילים (ראו למשל: בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' מאיר ז'אנו (לא פורסם, 24.1.2007)). למרבה הצער, אף משך הזמן הנדרש לטיפול בערעורי הפסלות גורם לעיתים לעיכובים בהתקדמות ההליך העיקרי בו ניתנה החלטת הפסלות. יש לקוות, כי קיצור משך זמן זה יביא לטיפול מהיר יותר בעניינם של נאשמים, התלוי ועומד בפני הערכאה הדיונית, ובכך יימנע עינוי דין. מובן, שכנגד הצורך בקיום הליך יעיל ומהיר בערעורי הפסלות, חובה לשקול את התועלת שתצמח מעיכובו של הליך זה לשם שמיעת הצדדים בעל-פה. נראה, כי כאשר מדובר בערעורי הפסלות, המתמקדים בשאלות משפטיות קונקרטיות, ולא בשאלות עובדתיות, התועלת מקיום ההליך בפני הצדדים הינה מוגבלת, והתרשמותו הבלתי-אמצעית של בית המשפט מהצדדים שלפניו אינה הכרחית בכל המקרים, כאשר הטענות מפורטות בכתב. על כן, במקרים בהם להערכת בית המשפט אין הכרח בשמיעת טיעוני הצדדים בעל-פה על מנת להגיע להכרעה בערעור הפסלות, אם משום שהטיעונים בכתב מקיפים וברורים דיים, אם משום שאינם מגלים כלל על פניהם עילת פסלות כלשהי, ואם משום שהועלו כבר בערעורי פסלות קודמים באותו הליך, יכריע בית המשפט בעניין שלפניו על סמך הטענות בכתב, ומבלי לעכב את ההליך שלא לצורך עד למועד בו ניתן יהיה לקבוע דיון בפני באי-כוח הצדדים. מובן שרשימה זו אינה רשימה סגורה, וההחלטה האם לקיים דיון במעמד הצדדים מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט במקרה הקונקרטי.