החלטה בתיק ע"פ 11703/04

השופטת א' חיות:

1.        המערער הגיע לישראל מרומניה לצרכי עבודה והועסק במסגרייה בקריית-אתא. ביום 21.8.2004 בשעות הלילה, בעקבות קטטה שפרצה מוקדם יותר באותו יום בין המערער לבין שני המתלוננים, אף הם עובדים מרומניה, נטל המערער מיכל מתכת שהכיל כחמישה ליטרים של נוזל דליק וזרק אותו על שמשת חלון הקראוון, ביודעו כי שני המתלוננים שוהים בו באותה עת. המיכל לא חדר אל הקראוון בניסיון הראשון ועל כן, חזר המערער והרים את המיכל תוך שהוא מכה בשמשה בידו ומחדיר את המיכל ובו הנוזל הדליק דרך החלון השבור אל תוך הקראוון. כתוצאה מן האש שפרצה בקראוון נפגעו שני המתלוננים ואושפזו לפרק זמן ממושך כשהם סובלים מכוויות קשות בכל חלקי גופם.

           לאחר תיקון מסוים בכתב האישום, הודה המערער במעשים שיוחסו לו והורשע על פי הודאתו בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה על סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. בגין המעשים שבהם הורשע נגזרו למערער תשע שנות מאסר מתוכן שבע שנים בפועל, בניכוי ימי מעצרו, והיתר על תנאי.

2.        הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש. לטענת המערער סטה בית-המשפט לחומרא מרמת הענישה הנוהגת במקרים דומים ולא הביא בחשבון במידה מספקת את הנסיבות המיוחדות של המקרה ובייחוד את העובדה כי בהיותו עובד זר לא יוכל ליהנות מביקורים או מחופשות בעת שהותו בכלא. כמו כן, ציין המערער את העובדה כי הוא איננו דובר עברית וכי קשיי השפה והתקשורת שהם מנת חלקו, ראויים אף הם להתחשבות. לבסוף, הצביע המערער על כך שבעקבות האירוע נשוא האישום ובעקבות כליאתו, הוא סובל מבעיות נפשיות שהצריכו טיפול במסגרת המאסר.

           המשיבה טענה מנגד כי אין מקום להקל בעונש בהדגישה את החומרה המופלגת של מעשי המערער ואת התוצאה הקשה שנגרמה בעטיים. המשיבה ציינה בהקשר זה, כי אחד המתלוננים סבל מכוויות בדרגה שנייה על פני 50% משטח גופו, לרבות פניו, ואושפז תקופה ארוכה ללא הכרה ואף הורדם והונשם לצורכי טיפול. המתלונן האחר סבל אף הוא מכוויות בדרגה שנייה על פני 34% משטח גופו, לרבות פניו, ונזקק לטיפול ממושך באשפוז. שני המתלוננים, כך הוסיפה המשיבה וציינה, חזרו בינתיים לרומניה, כשהם סובלים מפגיעות קשות לצמיתות באופן המשליך ישירות על יכולתם להשתכר ולפרנס את משפחותיהם.

3.        המעשים שבהם הורשע המערער אכן חמורים הם עד מאוד. כפי שהודגש על ידינו לא אחת, יש חומרה מיוחדת במעשה של הצתה משום הסכנות הטמונות באש המתפשטת לגוף ולרכוש. במקרה שלפנינו התממשה הסכנה והמתלוננים נפגעו אנושות מן האש שהצית המערער. בצדק הדגיש בית-משפט קמא את החומרה היתרה שיש לייחס במקרה דנן לנחישות הרבה שגילה המערער בהוצאת מעשה ההצתה מן הכוח אל הפועל, שהרי מתוך מטרה לפגוע במתלוננים לא נתקררה דעתו גם לאחר שהניסיון הראשון להשליך את המיכל אל תוך הקראוון בו שהו המתלוננים לא צלח, והוא דבק במשימתו הנלוזה בשוברו את חלון הקראוון במו ידיו ובהחדירו את המיכל ובו החומר הדליק אל תוך הקראוון. אמנם, העונש שנגזר למערער איננו מן הקלים אך הוא הולם את חומרת מעשיו ומביא בחשבון במידה הנדרשת את הצלקות הקשות שנגרמו למתלוננים בגוף ובנפש עקב מעשיו. צלקות אלה ילוו את המתלוננים לאורך כל חייהם וישפיעו על כל אורחותיהם ומבחינה זו, אין המקרה הנדון דומה למקרי ההצתה האחרים מהם ביקש המערער להקיש על ענייננו. מול השיקולים שפורטו לעיל נסוגות גם הנסיבות האישיות שאותן הזכיר. אשר לתנאי הכליאה ולקשיי התקשורת של המערער. במהלך הדיון נמסר לנו כי הוא מצוי בקשר עם העובדת הסוציאלית בבית הסוהר וכי בהמלצת הפסיכיאטר הועבר המערער, על פי בקשתו, לאגף 3 שם הוא שוהה יחד עם אסירים רומנים נוספים ועובד עמם במסגרייה.

           מכל הטעמים שפורטו, הערעור נדחה.

           ניתן היום, ‏‏ט"ו חשוון, תשס"ו (17.11.05).

           ש ו פ ט                           ש ו פ ט ת                         ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.